‫*תסריט סופי להפצה*‪FINAL‬‬

‫"השמיניה"‬
‫פרק ‪ :62‬המשפט חלק ב'‬
‫מאת‪ :‬חן קלימן‬
‫‪ .1‬חוץ‪ ,‬מסדרון בית משפט‪ ,‬יום (אפשר לפרק את זה ל‪ 2‬מיני לוקיישנים)‬

‫השביעייה יושבת על ספסל בצד‪ ,‬שומר‪ 2‬ניגש לשומר ‪ 1‬ששומר על הסורק האופטי‪.‬‬
‫שומר ‪2‬‬
‫מה קורה שם בפנים הכל בסדר?‬
‫שומר ‪1‬‬
‫כן‪ ...‬לפני כמה דקות ראש הממשלה נכנס‬
‫פנימה‪ ..‬עם כמה אנשים‬
‫שומר ‪2‬‬
‫באמת? עם מי?‬
‫שומר ‪1‬‬
‫עם שומרי ראש‪ ,‬הרל"ש שלו‪ ,‬ועם צלם אחד‬
‫צרפתי‪...‬‬
‫עוברים לשביעייה‪.‬‬
‫אדם‬
‫עלק צלם צרפתי‪.‬‬
‫איה‬
‫מה זאת אומרת?‬
‫אדם‬
‫טוב‪ ,‬אולי הוא צלם‪ ,‬אבל צרפתי הוא לא‪.‬‬
‫מיקה‬
‫איך אתה יודע?‬
‫אדם‬
‫כשהוא נתקע בנטשה הוא אמר ‪ ...SALAUD‬וזה‬
‫"ממזר"‪ ,‬אבל לבחורה שרוצים לקלל אומרים‬
‫‪( SALOPE‬סאלוֹפ)‪ .‬צרפתי בחיים לא היה עושה‬
‫טעות כזו‪...‬‬
‫רוני‬
‫מדהים הדברים שתופסים לך מקום בראש‪.‬‬
‫דורי‬
‫האמת אבי‪ ...‬ראית איך הוא הסתכל עלינו מה זה‬
‫מוזר בשירותים‪.‬‬
‫מיקה‬
‫מה עשיתם שם שהוא הסתכל מוזר?‬
‫אבי‬
‫מצחיק‪( .‬לדורי) אבל באמת היה לו מין מבט‬
‫משונה‪...‬‬
‫נטשה‬
‫ראיתם שהיד שלו רעדה כשהוא עבר בסורק?‬

‫‪1-‬‬
 ‫*תסריט סופי להפצה*‪FINAL‬‬

‫רוני‬
‫טוב תרדו מהבנאדם אולי? בגלל זה תיירים‬
‫צרפתים לא רוצים לבוא לפה‪...‬‬
‫שתיקה‪.‬‬
‫איה‬
‫(קמה בעצבנות) טוב צריך ללכת להגיד למישהו‪.‬‬
‫אדם‬
‫מה להגיד?‬
‫איה‬
‫לא יודעת‪ ...‬שהוא מתחזה אולי? שהוא מתנהג‬
‫מוזר‪ ,‬אולי הוא רוצה לפגוע במישהו‪.‬‬
‫מיקה‬
‫איה זה שאנחנו כאן ביחד לא אומר שכולם‬
‫מסביב פושעים‪...‬‬
‫רוני‬
‫למרות שעד היום זה בערך מה שקרה‪...‬‬
‫אדם‬
‫אולי הוא סתם מתחזה‪ .‬יכולות להיות המון‬
‫סיבות‪.‬‬
‫דורי‬
‫תן אחת‪.‬‬
‫אדם‬
‫הוא‪ ...‬הוא‪ ...‬אולי הוא דיסלקט?‬
‫איה‬
‫אוי אדם‪ ....‬אני הולכת להגיד את זה לשומרים‪.‬‬
‫מכסימום הכל בסדר ולא קרה כלום‪.‬‬
‫אבי‬
‫תעזבי‪ ,‬איה‪ ...‬הם יחשבו שאת סתם היסטרית‬
‫איה‬
‫אז שיחשבו‪( .‬הולכת)‬
‫איה הולכת‪ ,‬מחליפה כמה מילים עם השומרים‪.‬‬
‫אבי‬
‫אנחנו סתם עושים מעצמנו צחוק‪.‬‬
‫השומרים נכנסים לבית המשפט‪ ,‬איה חוזרת לכיוונם‪.‬‬
‫רוני‬
‫נו‪ ,‬מה הם אמרו?‬
‫איה‬
‫שהם יבדקו‪ .‬אבל נראה לי‪...‬‬
‫ואז פיצוץ עז נשמע מכיוון האולם‪ .‬כולם המומים ומבוהלים‪.‬‬

‫פתיח‬

‫‪2-‬‬
 ‫*תסריט סופי להפצה*‪FINAL‬‬

‫‪ .2‬בית המשפט‬

‫(חוזרים בזמן כמה דקות בלי כתובית‪ )...‬חלבי אבנר ודדי‪ ,‬התובעים‪ ,‬השופט‪ .‬יואל‬
‫בצד‪.‬‬
‫שופט‬
‫בסדר‪ .‬אם להגנה אין מה להוסיף‪ ,‬אנחנו נעבור‬
‫לשלב הקראת פסק הדין‪.‬‬
‫חלבי‬
‫אין לנו מה להוסיף‪.‬‬
‫שופט‬
‫יפה‪.‬נא לקום‪....‬‬
‫חלבי אבנר ודדי קמים‪ .‬מחליפים מבטים מיואשים‪.‬‬
‫שופט‬
‫ובכן בתיק ‪ 41071‬מדינת ישראל נגד הנאשמים‬
‫אבנר הלוי ועמוס דדי דביר‪...‬‬
‫ואז הדלת נפתחת ונכנס ראש הממשלה על פמלייתו כולל מולי והצלם‪.‬‬
‫שופט‬
‫סליחה‪ ,‬זה דיון סגור! מה אתם‪ ...‬כבוד ראש‬
‫הממשלה‪...‬‬
‫אבנר ודדי מחליפים מבטים‪.‬‬
‫יאיר‬
‫סליחה שאני מפריע‪ .‬אני חושב שחשוב שתשמעו‬
‫מה שיש לי להגיד‪.‬‬
‫תובעת‬
‫כבוד השופט‪ ,‬הוא לא יכול להתפרץ ככה‬
‫לאולם‪.‬‬
‫שופט‬
‫את צודקת‪.‬‬
‫ריאקשן אבנר ודדי ויאיר‪.‬‬
‫שופט‬
‫אבל אני דווקא רוצה לשמוע את הדברים‪ .‬אם‬
‫ראש הממשלה הטריח את עצמו עד אלי‪ ,‬זה בטח‬
‫שווה כמה דקות מזמננו‪.‬‬
‫דדי ואבנר מסתכלים זה בזה בתקווה‪..‬‬

‫‪3-‬‬
 ‫*תסריט סופי להפצה*‪FINAL‬‬

‫‪ .3‬בית המשפט‬

‫תנועת מצלמה (פאן איטי על רקע הדברים של יאיר) שתעביר תחושה של זמן שעבר‪.‬‬
‫אבנר דדי דגנית‪ ,‬התובעת ‪ ,‬חלבי‪ ,‬השופט‪ .‬מולי‪ ,‬יאיר על דוכן העדים‪.‬‬
‫יאיר‬
‫נעשו הרבה טעויות‪ ,‬אני הראשון שיודה בזה‪...‬‬
‫אבל לא היתה כוונת זדון‪ ,‬להפך‪ .‬היתה‬
‫התלהבות‪ ,‬יצירה‪ .‬רצינו לעשות משהו גדול‪.‬‬
‫תראה‪ ,‬כבוד השופט‪ ...‬קרו הרבה דברים שלא‬
‫תוכננו‪ ,‬אבל בוודאי ובוודאי שלא בגידה‬
‫במדינה‪ .‬אני עומד כאן‪ ,‬היד שלי על ספר התנ"ך‪,‬‬
‫(מתבלבל קלות בין שמאל לימין ומחליף) ומכריז‬
‫חגיגית שאם תחליט לשלוח את שני המדענים‪,‬‬
‫שני החלוצים האמיצים האלה לבית הסוהר‪ ,‬אז‬
‫כדאי שתשלח אותי איתם‪...‬‬

‫מבטים שמחים בין דדי ודגנית ואבנר‪ ..‬חלבי גם מאושר‪ ..‬מסמן שיהיה בסדר‪ ..‬מצלמה‬
‫זזה אחורה לצלם הצרפתי ‪ /‬קנדי שבעצבנות מוציא את המצלמה שלו‪...‬‬

‫‪ .4‬חוץ‪ ,‬מסדרון בית משפט‪ ,‬יום ‪ -‬סצנה ‪ 6201‬עם סוף ארוך יותר לצלם יחד‪...‬‬

‫איה הולכת‪ ,‬מחליפה כמה מילים עם השומרים‪.‬‬

‫אבי‬
‫אנחנו סתם עושים מעצמנו צחוק‪.‬‬

‫השומרים נכנסים לבית המשפט‪ ,‬איה חוזרת לכיוונם‪.‬‬

‫רוני‬
‫נו‪ ,‬מה הם אמרו לך?‬
‫איה‬
‫שהם יבדקו‪ .‬אבל לא נראה לי‪...‬‬
‫ואז פיצוץ עז נשמע מכיוון האולם‪ .‬כולם המומים ומבוהלים‪ .‬צרחות‪ ..‬אדם ואיה‬
‫מתחבקים באינסטינקט‪ ...‬מיקה ואבי‪ ...‬לא מבינים מה קרה‪...‬‬
‫שומר‬
‫שמישהו יקרא לאמבולנס‪. ..‬מהר!!!‬
‫אדם ואיה רצים לדלת‪ ,‬אבל השומר ההיסטרי גם הוא‪ ,‬עוצר אותם‪.‬‬
‫איה‬
‫תן לנו להיכנס‪...‬‬
‫אדם‬
‫זה אבא שלי בפנים!!!‬

‫‪ .5‬בית המשפט יום‬

‫‪4-‬‬
 ‫*תסריט סופי להפצה*‪FINAL‬‬

‫(הפקה‪ :‬לצלם את זה סצנה אחרונה לפני שמפרקים את הסט‪ ...‬כך ניתן להרוס אותו‪...‬‬
‫) החדר מלא עשן‪ .‬רהיטים הפוכים‪ ...‬שני מאבטחים מגוננים בגופם על ראש הממשלה‬
‫ששוכב על הרצפה‪ .‬שוטר במדים מפנה את התובעת והשופט‪ ,‬כולם מבוהלים‪ .‬דגנית‬
‫מנסה לזהות את דדי מבעד לעשן‪.‬‬
‫דגנית‬
‫דדי!‬
‫דדי‬
‫(ניגש אליה‪ ...‬מתחבקים) אני בסדר‪ ...‬מה זה‬
‫היה‪?..‬‬
‫דגנית‬
‫לא יודעת‪ ..‬פיצוץ‪ ...‬האוזן שלי הלכה‪...‬‬
‫דדי‬
‫אבנר?‬
‫דגנית ודדי מאתרים את אבנר וחלבי‪..‬‬
‫אבנר‬
‫אני פה‪....‬‬
‫דדי‬
‫אנחנו בסדר‪ .‬אתם בסדר?‬
‫חלבי‬
‫כן‪ ,‬אבל מה קרה פה?‬
‫אבנר‬
‫שיט‪ ...‬ראש הממשלה‪ ...‬יאיר?!!!!‬

‫‪ .6‬מסדרון בית המשפט יום‬

‫השבעה צובאים על הכניסה‪ ...‬ואז נפתחות דלתות האולם‪ ,‬ושני אחים נושאים גבר‬
‫מכוסה סדין (שלא רואים מיהו)‬
‫איה‬
‫אמאל'ה!‬
‫המצלמה ממשיכה עם הגופה‪ ,‬עוברת לשביעיה שבהלם‪.‬‬
‫רוני‬
‫אני לא מאמינה‪....‬‬

‫‪ .7‬חדר בית המשפט‪ ,‬יום‬

‫המשך בית משפט אחרי הפיצוץ‪ ..‬רוה"מ קם‪ .‬מזיז את שומריו‪.‬‬

‫יאיר‬
‫(קם מהרצפה) טוב‪ ,‬קומו ממני אני בסדר אומרים‬
‫לכם‪...‬‬
‫שומר ראש עם‬
‫אזניה‬
‫אנחנו צריכים לצאת מפה‪ .‬עכשיו‪.‬‬
‫יאיר‬
‫מולי?‬
‫מולי‬

‫‪5-‬‬
 ‫*תסריט סופי להפצה*‪FINAL‬‬

‫אני פה‪ .‬מה קרה?‬

‫יואל שיושב על הרצפה‪ ,‬מדמם‪.‬‬
‫יואל‬
‫(מנסה לקום בקושי אבל נשאר לשבת) היה לו‬
‫רימון‪.‬‬
‫מולי‬
‫רימון? (לשומרים‪ ,‬בכעס) איך הוא הכניס לפה‬
‫רימון???‬
‫יאיר‬
‫(מרגיע את מולי) זה לא הזמן‪( .‬ליואל ולשומר)‬
‫כל הכבוד‪( .‬לוחץ את ידו)‬
‫יואל‬
‫(בחיוך כואב) רק עושה את העבודה שלי‪.‬‬
‫יאיר‬
‫אבל איך ידעת שיש לו רימון?‬
‫פרמדיק ניגש ליואל‪.‬‬
‫פרדמיק‬
‫אתה צריך לבוא איתי‪.‬‬
‫יואל‬
‫אני בסדר‪.‬‬
‫יאיר‬
‫לך איתו‪ .‬מספיק שיחקת גיבור היום‪.‬‬
‫יואל קם בקושי‪ ,‬אבל מתנגד לזה שהפרמדיק יעזור לו‪.‬‬
‫דדי‬
‫שיט‪ ..‬איה שם‪ ..‬בטח מתה מדאגה‪...‬ואדם‪...‬‬
‫דדי ואבנר יוצאים מהאולם‪...‬‬

‫‪ .8‬מסדרון בית המשפט יום‬

‫דדי ואבנר מגיעים‪ ...‬דדי מתחבק עם איה‪ ...‬אבנר עם אדם‪ ....‬השביעיה‪ .‬דגנית גם‬
‫שם‪.‬‬
‫אדם‬
‫לא קרה לכם כלום?‬
‫אבנר‬
‫חוץ מהצפצוף באוזן הכל בסדר‪ ...‬בחיי‪...‬‬
‫אבי‬
‫מה זה היה?‬
‫דדי‬
‫איזה משוגע עם פצצה‪....‬‬
‫הם בהלם‪ ...‬מסתכלים על איה‪...‬‬
‫איה‬
‫מה אתם רוצים? אתם חשבתם שהוא מוזר‪ ...‬אז‬
‫הלכתי לשומר ואמרתי לו לבדוק‪....‬‬
‫דדי‬

‫‪6-‬‬
 ‫*תסריט סופי להפצה*‪FINAL‬‬

‫את? אני לא מאמין‪....‬‬

‫רוני‬
‫אבל‪ ...‬אם הם הגיעו אליו בזמן אז למה הוא‬
‫התפוצץ??‬
‫יואל והפרמדיק יוצאים החוצה‪ .‬יואל רואה אותם‪ ,‬מחייך חיוך כואב וניגש אליהם‪.‬‬
‫יואל‬
‫(לפרמדיק שמתעקש שהוא יבוא איתו) אני בא‪,‬‬
‫עוד רגע‪ .....‬אני בסדר‪( ....‬לשביעייה) אז מה?‬
‫הייתי צריך לדעת שזה אתם‪...‬‬
‫אדם‬
‫מה‪...‬אתה בסדר?‬
‫יואל‬
‫זה רק רסיסים‪ ...‬הכל בסדר‪ ..‬היחיד שאכל אותה‬
‫היה התוקף‪....‬‬
‫אנחת הקלה של כולם‪ ....‬ניגש אליהם מולי‬
‫מולי‬
‫(ליואל) חשבתי שאתה צריך ללכת לאמבולנס‪.‬‬
‫ואתם ילדים‪ ...‬כדאי שתלכו הביתה עכשיו‪...‬‬
‫המשפט ממילא ממשיך רק מחר‪...‬‬
‫יואל‬
‫הילדים האלה כרגע הצילו את ראש הממשלה‪.‬‬
‫מולי‬
‫מה? הילדים?‬
‫יואל‬
‫למה אתה חושב שקפצתי על התוקף?‬
‫אבי‬
‫אתה קפצת עליו?‬
‫יואל‬
‫בוא נגיד שמזל שמישהו חשד בו קודם‪...‬‬
‫דורי‬
‫ישר ראינו שהוא צלם פיצוץ‪.‬‬
‫יואל יוצא עם הפרמדיק‪.‬‬
‫מולי‬
‫אני‪...‬אין לי מילים להודות על מה שעשיתם‬
‫היום‪ ...‬אתם יכולים לתאר לכם מה היה קורה‬
‫לכולנו אם המטורף הזה היה מצליח‪ ...‬אז תודה‪.‬‬
‫גם בשם ראש הממשלה‪.‬‬
‫רוני‬
‫תחזיר לו ד"ש‪.‬‬
‫מיקה‬
‫ולאשתו‪....‬‬
‫מולי‬
‫אם אני יכול לעשות משהו‪ ...‬רוצים איזה יום‬
‫חופש מחר? אני אדבר עם הבית הספר שלכם‪...‬‬

‫‪7-‬‬
 ‫*תסריט סופי להפצה*‪FINAL‬‬

‫דגנית‬
‫הי‪ ...‬בואו לא ניסחף‪...‬‬

‫צחוקים‪.‬‬
‫אדם‬
‫רגע‪ ...‬אם המשפט ממשיך רק מחר אז מה עם‬
‫העדות של ראש הממשלה?‬
‫דדי‬
‫את זה הוא הספיק לעשות לפני הפיצוץ‪....‬‬
‫מולי‬
‫(קורץ) נראה לי שאתם יכולים להיות רגועים‪...‬‬
‫הקלה גדולה‪ ...‬שמחה‪ ...‬מולי הולך‪..‬‬
‫אבנר‬
‫טוב‪ ,‬בואו נלך הביתה‪ .‬אין לנו מה לעשות פה עד‬
‫מחר בבוקר‪....‬‬
‫דדי‬
‫(לשמיניה) בזכותכם כנראה שאני לא אצטרך‬
‫לסרוג סוודרים בעשרים השנה הקרובות‪...‬‬
‫צחוקים‪...‬‬
‫דגנית‬
‫תקשיבו‪ ...‬אין לי מילים‪ ...‬באמת כל הכבוד‪ .‬על‬
‫כל מה שעשיתם‪.‬‬
‫אבנר‬
‫מכולנו‪ .‬את רואה דגנית הם ממש כבר לא‬
‫צריכים אותנו‪...‬‬
‫רוני‬
‫אתם יודעים‪ .‬היה מה זה כיף להיות עוד פעם‬
‫השמינייה‪.‬‬
‫איה‬
‫כן‪.‬‬
‫נטשה‬
‫עוד יש לנו את זה‪ ,‬אה?‬
‫דורי‬
‫השמינייה הסודית שוב מצילה את העולם‪ .‬אפשר‬
‫לעשות עלינו תכנית בטלוויזיה‪ .‬בעצם לא‪ ,‬כי זה‬
‫סודי‪.‬‬
‫כולם מחייכים ויוצאים‪...‬‬

‫‪9 .9‬א חדר יונתן‪ ,‬לילה (קולאז')‬

‫יונתן על המיטה שלו‪ ...‬שקוע במחשבות‪ ...‬קליפ על רקע שיר‪...‬‬

‫‪9‬ב כיתה סט מתחלף קטן (ניתן לצלם בשוטים סגורים)‬

‫‪8-‬‬
 ‫*תסריט סופי להפצה*‪FINAL‬‬

‫הכיתה של יונתן נבחנת‪ .‬יונתן ניגש למורה עם הטופס שלו‪.‬‬

‫מורה‬
‫כן‪ ,‬יונתן‪ ,‬יש לך שאלות?‬
‫יונתן‬
‫לא‪ ,‬אני גמרתי‪.‬‬
‫מורה‬
‫(מסתכל על השעון) כבר?‬
‫יונתן מהנהן‪ .‬היא מהנהנת‪ ,‬יונתן יוצא מהכיתה‪ ,‬קריאות "איזה חנון" אחריו‪.‬‬

‫‪9‬ג חדר רותם יום‬

‫יונתן ורותם‪ ,‬רואים טלויזיה‪ .‬ב ‪ MTV‬קליפ של ביונסה‪ -‬בקטע של נשיקה‪...‬‬

‫רותם עושה פרצוף נגעל‪ ...‬יונתן מביט בה‪...‬‬

‫‪9‬ד סלון דביר יום‬

‫יונתן ובן בן משחקים שח על הבאר במטבח‪ ...‬יונתן משועמם‪ ...‬בן בן מזיז צריח‬
‫באלכסון‬
‫יונתן‬
‫אתה לא יכול להזיז אותו אתה בשח‪(...‬בן בן‬
‫מנסה משהו אחר) גם אותו לא‪( ...‬עוד פעם) את‬
‫זה בטח לא‪...‬‬
‫בן בן‬
‫טוב‪ ,‬זה מעצבן המשחק הזה‪ ,‬אי אפשר לשחק‬
‫דרגון בול?‬

‫‪9‬ה מסדרון בית ספר יום‬

‫יונתן ליד הלוקרים‪ ,‬מבחין ברוני שמצחקקת עם איזה בחור לא מזוהה‪ .‬הוא מסתובב‪,‬‬
‫קצת מבואס‪ ,‬ונפגש עם דורי‪.‬‬
‫יונתן‬
‫הי‪.‬‬
‫דורי‬
‫(מתנשא עליו‪ ,‬כן?) הי יונתן‪ .‬מה שלומך?‬
‫יונתן‬
‫בסדר‪ .‬אה‪ ...‬דורי‪ ,‬חשבתי ש‪ ...‬יש לך את המשחק‬
‫ש‪...‬‬
‫דורי‬
‫(רואה חברים מרחוק) אני‪ ...‬אני אדבר איתך‬
‫אחר כך אולי?‪( ...‬לחברים הדמיוניים באופק)‬
‫חכו שניה‪...‬‬
‫יונתן נשאר לבד‪.‬‬

‫‪9‬ו חדר יונתן לילה‬

‫‪9-‬‬
 ‫*תסריט סופי להפצה*‪FINAL‬‬

‫חוזרים ליונתן המבואס עוד יותר‪ .‬שומע מבחוץ דלת נפתחת ומזדקף‪ .‬איה נכנסת‬
‫לחדר‪ ....‬מוסיקה נפסקת‪...‬‬

‫‪ .10‬מרפסת דביר‪ ,‬לילה‬

‫דדי ודגנית‪.‬‬
‫דגנית‬
‫איזה יום‪...‬‬
‫דדי‬
‫(סוגר את הטלפון)‪ ...‬הצלם הזה בכלל לא היה‬
‫צרפתי‪ ...‬הוא איזה משוגע מקרואטיה‪,‬‬
‫אנרכיסט‪ ...‬חלק מאיזה ארגון שמנסה להסתובב‬
‫בעולם ולהפיל משטרים‪...‬‬
‫דגנית‬
‫למה המשוגעים האלה נופלים תמיד עלינו?‬
‫דדי‬
‫טוב‪ ...‬זה נגמר‪...‬‬
‫דגנית‬
‫אוףףףף‪ ...‬אני לא מאמינה שצריך לחכות עד‬
‫מחר לגזר הדין‪ ...‬איזה סיוט‪.‬‬
‫דדי‬
‫הסיוט מחר מאחורינו‪...‬‬
‫דגנית‬
‫חסר שלא‪ ...‬דדי‪...‬אני לא יודעת מה אני אעשה‬
‫אם‪...‬‬
‫דדי‬
‫הי – יהיה בסדר‪.‬‬
‫דגנית‬
‫תגיד לי מאיפה האופטימיות הזאת? אם מישהו‬
‫היה כותב סרט על החיים שלך רק בשנה‬
‫האחרונה‪ ...‬היו זורקים אותו מכל המדרגות על‬
‫זה שהתסריט לא אמין‪.‬‬
‫דדי‬
‫וזה עוד לפני מה שקרה היום‪...‬‬
‫דגנית‬
‫מדהים‪...‬‬
‫דדי‬
‫ראית שצריך להיות אופטימי? שראש הממשלה‬
‫הגיע להעיד למרות הכל?‬
‫דגנית‬
‫כן‪...‬‬
‫דדי‬
‫והילדים‪ ...‬הם‪ ...‬ראית מה הם עושים‪ .‬ובלי‬
‫למדא‪ ,‬בלי ‪LSR‬ים‪ ,‬בלי מורים אפילו‪ .‬הם פשוט‬
‫מדהימים‪...‬‬

‫‪10 -‬‬
 ‫*תסריט סופי להפצה*‪FINAL‬‬

‫דגנית‬
‫(מרצינה) דדי‪ ,‬אנחנו דיברנו על זה‪...‬‬

‫‪ .11‬חדר יונתן המשך‬

‫איה ויונתן‬
‫יונתן‬
‫(מבואס) מה?‬
‫איה‬
‫כלום‪ .‬הכל בסדר?‬
‫יונתן‬
‫כן‪ .‬בטח‪.‬‬
‫איה‬
‫אז איזה מזל‪ ..‬עם ראש הממשלה וזה‪ ...‬לא?‬
‫יונתן‬
‫כן‪.‬‬
‫איה‬
‫והיית צריך לראות את רוחל'ה כשנכנסנו אליה‬
‫הביתה‪...‬‬
‫יונתן‬
‫ואללה‪.‬‬
‫איה‬
‫ואיזה גאונה נטשה שחשבה לקחת מהחדר שלי‬
‫את הראי? ואחר כך בבית משפט כולם חשבו‬
‫שאני סתם עושה עניין אבל בזכות זה הספיקו‬
‫לקפוץ על הטרוריסט בזמן‪...‬‬
‫יונתן‬
‫אחלה‪.‬‬
‫איה‬
‫טוב מה יש לך אתה?‬

‫יונתן מושך כתפיים‪ ...‬איה מתייאשת מהשיחה ועוברת לסיבה שבגללה היא שם‪...‬‬
‫איה‬
‫טוב יונתן זוז‪ ,‬תן לעבור‬
‫איה הולכת להתעסק עם החלון בדרכה החוצה‪ ,‬יונתן לידה‪.‬‬
‫יונתן‬
‫מה את עושה?‬
‫איה‬
‫מה נראה לך שאני עושה?‬
‫יונתן‬
‫יוצאת דרך החלון שלי??‬
‫איה‬
‫לא‪ ...‬אני רוצה לבדוק אם ניקית את התעלות‬
‫של התריסים‪..‬‬

‫‪11 -‬‬
 ‫*תסריט סופי להפצה*‪FINAL‬‬

‫יונתן‬
‫מצחיק‪ ...‬הולכת לראות את אדם?‬
‫איה‬
‫וואלה‪ ,‬יונתן‪ ,‬אתה מה זה חכם לגילך‪.‬‬
‫יונתן‬
‫אבא יהרוג אותך‪.‬‬
‫איה‬
‫רק אם מישהו יספר לו‪.‬‬
‫יונתן‬
‫למה את לא יכולה לצאת מהחלון שלך?‬
‫איה‬
‫כי הוא ליד החדר של אבא אולי?‬
‫יונתן‬
‫אני לא רוצה להיות מעורב בשקרים שלך‪.‬‬
‫איה‬
‫אשמתי שהוא עושה ממני אסירה בבית שלי?‬
‫יונתן‬
‫אם את יוצאת מפה אני מספר‪.‬‬
‫איה‬
‫(מביטה בו בזעם) יופי‪ ,‬תודה רבה באמת‪ .‬תינוק‪.‬‬
‫(יורדת‪ ..‬יוצאת מהדלת וטורקת בזעם)‬

‫‪ .12‬מרפסת דביר‪ ,‬המשך‬

‫דגנית ודדי‪.‬‬
‫דגנית‬
‫אתה הבטחת לי‪.‬‬
‫דדי‬
‫אני יודע‪.‬‬
‫דגנית‬
‫תשמע‪ ,‬יכול להיות שהם מדהימים ביחד‪ ...‬ברור‬
‫שהם מדהימים ביחד‪ .‬אבל זה מסוכן מדי‪ .‬אתה‬
‫יודע את זה‪.‬‬
‫דדי‬
‫אני יודע‪.‬‬
‫דגנית‬
‫ואני לא מוכנה להכניס את המשפחה הזו עוד‬
‫טירוף‪ .‬יש לנו ברוך השם מספיק מזה‪.‬‬
‫דדי‬
‫ברור‪ ,‬ברור‪.‬‬
‫יש רעש מחוץ לבית‪.‬‬
‫דדי‬
‫מי שם?‬

‫‪12 -‬‬
 ‫*תסריט סופי להפצה*‪FINAL‬‬

‫(‪12‬א‪ .‬איה (‪ )OS‬עושה קולות של חתול‪).‬‬

‫דדי‬
‫נמאס לי מהחתולים האלה‪ .‬מייללים פה כל‬
‫לילה‪ .‬אולי נביא כלב או משהו‪.‬‬
‫דגנית‬
‫טוב‪ ,‬אל תעביר נושא‪.‬‬
‫דדי‬
‫בסדר‪ ,‬השמינייה לא הולכת להתאחד‪ .‬הנה‪,‬‬
‫אמרתי את זה‪ ,‬מרוצה?‬
‫דגנית‬
‫כן‪.‬‬
‫דדי‬
‫יופי‪ .‬אז את לא רוצה כלב? (מבט דגנית)‬
‫איגואנה אולי? שממית??‬
‫‪ .13‬רחוב‪ ,‬לילה‬

‫אבנר ומולי‪.‬‬
‫אבנר‬
‫תודה‪ ,‬שבאתם היום‪.‬‬
‫מולי‬
‫אל תודה לי‪ .‬זה לא היה בגללי‪ ,‬ואני לא אוהב‬
‫את התרגיל שעשית‪.‬‬
‫אבנר‬
‫על מה אתה מדבר?‬
‫מולי‬
‫לשלוח את הבן שלך והחברים שלו לנגן ליאיר‬
‫על המצפון‪ .‬זה חכם‪ ,‬אבל נמוך‪ .‬את האמת‪,‬‬
‫תרגיל כזה יותר מתאים יותר לי מלך‪.‬‬
‫אבנר‬
‫(מופתע) אתה יכול להירגע‪ ,‬זה לא הייתי אני‪.‬‬
‫אני לא ידעתי ולא הייתי מסכים אם הייתי יודע‪.‬‬
‫מולי‬
‫כן‪ ,‬בטח‪...‬‬
‫אבנר‬
‫מולי‪ ,‬אני לא ביקשתי טובות‪.‬‬
‫מולי‬
‫כולנו נבקש טובות אם זה ידלוף החוצה‪.‬‬
‫אבנר‬
‫טוב‪ ,‬זה אני שיכול מחר להיכנס לכלא‪ ,‬אז אם‬
‫לא אכפת לך אני מעדיף לבלות קצת עם‬
‫המשפחה שלי‪.‬‬
‫מולי‬

‫‪13 -‬‬
 ‫*תסריט סופי להפצה*‪FINAL‬‬

‫בחייך‪ ,‬נו‪ ...‬אפשר לחשוב שזרקנו אתכם‬

‫לכלבים‪ .‬היתה עיסקת טיעון מאחורי הקלעים‪,‬‬
‫לא היית יושב יותר משנתיים‪.‬‬
‫אבנר‬
‫שנתיים? רואים שלא ישבת יום במעצר בחיים‬
‫שלך‪.‬‬
‫מולי‬
‫אל תיתמם‪ ,‬זה לא שאתה ודדי לגמרי חפים‬
‫מפשע‪ .‬היו לנו תוכניות להמשיך‪ .‬בשקט‪.‬‬
‫אבנר‬
‫טוב‪ ,‬מה אתה רוצה להגיד?‬
‫מולי‬
‫שעכשיו‪ ,‬זה הכל יותר מסובך‪ .‬לך‪ ,‬לך תבלה עם‬
‫המשפחה שלך‪( .‬יוצא)‬
‫אבנר מוטרד‪.‬‬

‫‪ .14‬חדר אדם‪ ,‬לילה‬

‫אדם בחדר‪ .‬איה נכנסת‪.‬‬

‫אדם‬
‫הי‪.‬‬
‫איה‬
‫הי‪.‬‬
‫אדם‬
‫הוא הרשה לך לבוא אלי?‬
‫איה‬
‫נראה לך?‬
‫הם מתחבקים‪....‬מודאגים‪.‬‬

‫מעבר לבוקר‬

‫‪ .15‬בית המשפט‪ ,‬יום‬

‫(לצלם בריק דאון לפני הפיצוץ‪ .‬בית המשפט עוד עומד על תילו אבל כאילו עבר‬
‫יום‪ ....‬ניילונים על הקיר במקום שפגע הרימון‪) ...‬‬

‫דדי ואבנר על הספסל‪ ,‬לחוצים‪ .‬דגנית יושבת מאחוריהם‪ .‬חלבי מגיע עצבני‪.‬‬
‫חלבי‬
‫בסדר‪ ,‬אתם בסדר?‬
‫דדי‬
‫בואנה‪ ,‬חלבי‪ ,‬אתה יותר לחוץ מאיתנו‪.‬‬
‫אבנר‬
‫אפשר לחשוב שאותך הולכים לנעול בתא עם‬
‫בחור בשם "המקצץ מפתח תקוה"‪....‬‬

‫‪14 -‬‬
 ‫*תסריט סופי להפצה*‪FINAL‬‬

‫דדי ואבנר מחייכים‪.‬‬

‫דגנית‬
‫דדי‪...‬‬
‫הם נותנים ידיים‪ .‬השופט נכנס‪.‬‬
‫חלבי‬
‫מוכנים?‬

‫‪ .16‬סלון הלוי‪ ,‬יום‬

‫איה אדם רוני דורי ונטשה בסלון‪.‬‬

‫איה‬
‫אוף‪ ..‬מתי כבר יודיעו לנו משהו‪.‬‬
‫אדם‬
‫אבא אמר שהוא יתקשר בשניה שזה נגמר‪.‬‬
‫דורי‬
‫אלא אם הוא כן הוא לא יוכל‪...‬‬
‫נטשה‬
‫דורי!‬
‫דורי‬
‫סליחה‪.‬‬
‫רוני‬
‫די‪ ,‬אחרי שראש הממשלה העיד‪ ,‬זה בטוח שיהיה‬
‫בסדר‪ .‬אבנר ודדי בטח יכנסו לפה כל רגע‪.‬‬
‫הדלת נפתחת ואבי ומיקה נכנסים‪.‬‬
‫מיקה‬
‫הי‪ ,‬סליחה שאיחרנו‪.‬‬
‫אבי‬
‫המורה לביולוגיה החזיקה אותנו איזה שעה‬
‫במעבדה‪.‬‬
‫מיקה‬
‫שמעתם משהו?‬

‫‪ .17‬בית המשפט‪ ,‬יום‬

‫אבנר חלבי דדי דגנית‪ ,‬התובעת והשופט‪.‬‬

‫השופט‬

‫‪15 -‬‬
 ‫*תסריט סופי להפצה*‪FINAL‬‬

‫אני רואה שכולנו בריאים ושלמים אחרי הדרמה‬

‫של אתמול‪ ...‬שמעתי את העדויות ושקלתי את‬
‫העובדות‪ .‬עם זאת‪ ,‬העדות האחרונה שנשמעה‬
‫כאן אתמול‪ ,‬ובמפתיע‪ ,‬הביאה אותי לשקול‬
‫מחדש את הפסיקה‪.....‬לאור העובדות החדשות‬
‫שהוצגו החלטתי לנקוט את מידת הרחמים‪ .‬אני‬
‫משוכנע כי הנאשמים‪ ,‬גם אם חטאו‪ ,‬עשו כך‬
‫מתוך תמימות והשתהלבות יצרים‪ .‬לכן אני פוסק‬
‫על אבנר הלוי‪ ,‬ועמוס דדי דביר‪ ,‬סך של שלוש‬
‫שנות מאסר‬
‫(דדי דגנית אבנר וחלבי כמעט מתעלפים)‬
‫שופט‬
‫על תנאי‪ ,‬וסך של ‪ 300‬שעות עבודות שירות על‬
‫פי בחירתם‪.‬‬
‫דדי אבנר דגנית וחלבי מאושרים‪ ,‬מתחבקים‪.‬‬
‫שופט‬
‫כמו כן‪...‬‬
‫הם נרגעים קצת‪.‬‬
‫שופט‬
‫כמו כן‪ ,‬יתחייב מר דביר להשמיד לאלתר את‬
‫מכונת "הטורבו טיים" וימסור למשמרת את כל‬
‫התוכניות ששימשו להקמתה‪ .‬כל נסיון שלו או‬
‫של מישהו מטעמו לבנות מחדש את המכונה‬
‫תגרור אחריה עונש של עשרים שנות מאסר‪...‬‬
‫אבנר ודדי מחליפים מבטים‪.‬‬
‫שופט‬
‫(פנה לדדי) מר דביר אני מקווה שזה ברור‪...‬‬
‫דדי מהנהן‪ ....‬לא קל לו עם זה‪...‬‬
‫שופט‬
‫יפה‪ .‬התיק סגור‪.‬‬
‫השופט מכה בפטיש‪ ,‬כולם שמחים‪ ,‬ומתחבקים‪ ,‬וסבבה‪ .‬אבנר מוציא טלפון‪.‬‬

‫‪ .18‬סלון הלוי יום‬

‫השביעייה‪ .‬אדם בטלפון‬

‫אדם‬
‫מה?‬
‫איה‬
‫מה הוא אומר נו?‬
‫אדם‬
‫(עושה פרצוף עצוב כדי למתוח אותם‪...‬כולם‬
‫נרעשים‪...‬ואז מחייך) הם יצאו מזה‪....‬קיבלו על‬
‫תנאי‪...‬‬

‫‪16 -‬‬
 ‫*תסריט סופי להפצה*‪FINAL‬‬

‫צווחות גיל ואושר‪...‬‬

‫נטשה‬
‫איפה השלט? בואו נפתח טלויזיה‪...‬‬
‫מישהו פותח טלוויזיה‪.‬‬
‫‪ .19‬מסדרון בית המשפט יום‬

‫כתבת טלוויזיה (אותה אחת מפרק ‪)61‬‬

‫כתבת‬
‫אם כן יעקב מדובר בהפתעה גדולה‪ .‬בניגוד גמור‬
‫להערכות‪ ,‬הטיל השופט עונשים קלים ביותר על‬
‫שני הנאשמים שלא ירצו כלל מאסר בפועל‪.‬‬

‫‪ .20‬סלון הלוי ‪20 /‬א‪ .‬מסדרון בית משפט‬

‫איה ואדם מתחבקים חזק חזק‪ .‬כולם שמחים‪ ...‬מצלמה על פניהם כשהכתבת ממשיכה‬
‫ברקע‪...‬‬
‫כתבת (‪)OS‬‬
‫ובצעד לא שגרתי נוסף הטיל השופט צו איפול‬
‫מוחלט על פרטי המשפט לשבע שנים‪ .‬יקח הרבה‬
‫זמן עד שנבין‪ ,‬אם בכלל‪ ,‬מה התרחש כאן‪ ...‬וכך‬
‫למעשה באה לסיומה הפרשיה הסודית והמוזרה‬
‫הזו‪ .‬מבית המשפט בתל אביב‪ ,‬אלייך יעקב‪.‬‬
‫כולם שחים ומתחבקים‪ .‬אדם משתיק את כולם‪ .‬שששש‪....‬‬
‫מיקה‬
‫שש‪ ..‬אדם רוצה להגיד משהו‪.‬‬
‫כולם בשקט‪ .‬אדם מתארגן לספיצ' של הלייף‪.‬‬
‫אדם‬
‫את האמת‪ ,‬יש רק מילה אחת שאני יכול להגיד‬
‫עכשיו‪...‬‬
‫רוני‬
‫תודה?‬
‫דורי‬
‫הללויה?‬
‫אדם‬
‫פיצה?‬
‫כולם צוחקים‪.‬‬

‫‪ .21‬סלון דביר‪ ,‬יום‬

‫דדי ודגנית נכנסים מאושרים‪.‬יונתן ובן בן רצים אליהם‪.‬‬

‫יונתן‬
‫אבא!‬
‫הם מתחבקים‪ ,‬מאושרים‪.‬‬
‫דגנית‬
‫איזה כיף שזה נגמר‪...‬‬

‫‪17 -‬‬
 ‫*תסריט סופי להפצה*‪FINAL‬‬

‫דדי‬
‫אה – אמרתי לך שיהיה בסדר‪.‬‬
‫דגנית‬
‫(מחייכת מאושרת) אמרת‪ ,‬נכון‪.‬‬
‫דדי‬
‫אז מה אתם אומרים‪ ,‬שנצא לחגוג?‬
‫בן בן‬
‫נלך למסעדה סינית?‬
‫יונתן‬
‫כן!‬
‫דדי‬
‫נלך לאן שאתם רוצים‪ .‬איפה איה?‬
‫יונתן‬
‫(מפחד קצת שדדי יכעס) היא אצל אדם‪.‬‬
‫דדי‬
‫אצל אדם‪?...‬‬
‫דגנית‬
‫טוב אל תכעס עליה עכשיו‪.‬‬
‫דדי‬
‫(מחייך) אז אולי שנאסוף אותה בדרך?‬
‫יונתן‬
‫כן!‬
‫דגנית‬
‫(מרצינה לרגע) דדי‪.‬‬
‫דדי‬
‫מה?‬
‫דגנית‬
‫יש משהו שאתה צריך לעשות קודם‪ ,‬לא?‬
‫דדי‬
‫לא עכשיו? מה‪ ...‬עכשיו?‬
‫דגנית מהנהנת‪....‬‬
‫דדי‬
‫בסדר (הולך לחדר העגול‪ ,‬ואז מסתובב חזרה‬
‫אליהם) אבל תזמיני בינתיים מקום במסעדה כן?‬
‫דגנית‬
‫בטח‪.‬‬
‫כולם מחייכים‪.‬‬

‫‪ .22‬סלון הלוי‪ ,‬יום‬

‫השבעה חוגגים‪.‬‬
‫רוני‬
‫ידעתי‪ .‬הרגשתי שהם יצאו מזה‪...‬‬
‫איה‬

‫‪18 -‬‬
 ‫*תסריט סופי להפצה*‪FINAL‬‬

‫אוף‪ ...‬אתם לא מאמינים באיזה לחץ אני הייתי‪...‬‬

‫אדם‬
‫לא מאמינים? ראינו‪.‬‬
‫איה‬
‫אוי‪ ,‬כאילו שאתה לא היית לחוץ‪.‬‬
‫אדם‬
‫אני?‬
‫איה‬
‫כן‪ ,‬אתה‪.‬‬
‫אדם‬
‫ואתה יודע‪ ,‬דורי‪ ...‬תודה על זה שהתעקשת‪...‬‬
‫שננסה‪...‬‬
‫דורי‬
‫שטויות‪ .‬תבוא כל יום‪ ...‬תגיד‪ ,‬למה האוכל לא‬
‫מגיע‪ ...‬מה הם שותלים עכשיו את העץ בשביל‬
‫הזיתים בפיצה שלי?‬
‫רוני‬
‫אני גוועת‪...‬‬
‫מיקה‬
‫נשאר עוד מהבוטנים הלא טריים?‬
‫אדם‬
‫סורי גם זה נגמר‪ ...‬מצטער‪ ...‬לא ממש מבשלים‬
‫בבית הזה אוכל חם בזמן האחרון‪...‬‬
‫דפיקה בדלת‪ .‬אדם הולך לפתוח‪.‬‬
‫אבי‬
‫באמת הגיע הזמן‪ .‬חוצפנים‪ .‬שעה להביא שלושה‬
‫מגשי פיצה‪.‬‬
‫נכנסת רותם‪.‬‬
‫רותם‬
‫הי‪.‬‬
‫מיקה‬
‫מה‪ ,‬זו לא הפיצה?‬
‫רותם‬
‫סליחה שאני מאכזבת אתכם באמת‪.‬‬
‫אדם‬
‫שמעת‪ ,‬נכון?‬
‫רותם‬
‫(מאושרת) אבא צלצל אלי‪.‬‬
‫איה‬
‫הי‪ ...‬מזל טוב מגיע לנו לא?‬
‫רותם‬
‫(מחייכת) כן‪...‬‬

‫‪19 -‬‬
 ‫*תסריט סופי להפצה*‪FINAL‬‬

‫שלושתם מחייכים‪ ...‬מחליקים אחד לשני‪...‬‬

‫‪ .23‬מטה ציר סקורפיו (סט מתחלף קטן)‬

‫חדר שחור וריק‪ ...‬באמצעו שולחן זכוכית שבמרכזו מסך כחלחל‪(..‬ישמש להקרנה יותר‬
‫מאוחר) סביב השולחן יושבים שלושה אנשים (מספר ‪ ,1‬מספר ‪ ,2‬מספר ‪ )3‬שכל אחד‬
‫לובש כובע שחור‪ ,‬ועל פניהם מסכת גומי שחורה אטומה‪ .‬לאורך הסצנות לעולם לא‬
‫רואים את פרצופם‪ ...‬המרכזי מהשלושה – מספר ‪ ,1‬לובש זוג כפפות גומי שחורות‬
‫ועל אצבעו טבעת זהב עם אבן שחורה מרובעת וגדולה שעליה מצוייר עקרב לבן‪.‬‬
‫הוא לעולם לא מדבר‪.‬‬
‫מספר ‪3‬‬
‫אז שניהם יצאו מזה‪.‬‬
‫מספר ‪2‬‬
‫יותר מזל משכל‪ ,‬אם אתה שואל אותי‬
‫מספר ‪3‬‬
‫זה משנה את התכניות?‬
‫מספר ‪2‬‬
‫אני חושב שזה משנה את התכניות‪...‬‬
‫מספר ‪ 1‬דופק בזעם עם ידו עטוית הכפפה על השולחן‪.‬‬
‫מספר ‪2‬‬
‫זה לא משנה את התוכניות?‬
‫מספר ‪ 1‬מניד בראשו לשלילה‪.‬‬
‫כולם מהנהנים בנחישות‪.‬‬

‫‪20 -‬‬
 ‫*תסריט סופי להפצה*‪FINAL‬‬

‫*רובי עכשיו אני קולט שיש מעבר מסקורפיו למעבדה שזה אותו קיר למעשה‪ ...‬אז‬
‫אני אשתול את זה במקום אחר בפרק‪ ...‬אבל לא נשנה את המספור‪.‬‬

‫‪ .24‬חדר עגול לילה (חצי סט‪ ...‬ערד יפרק חצי ממנו ונצלם שוט סגור יחסית)‬

‫דדי עובר על המכשירים‪ ,‬מוזיקת ביטלס‪ .‬הוא נפרד מהמכשירים‪...‬‬

‫דדי ניגש לשטקר‪ ,‬עומד להוציא אותו החוצה‪ ,‬לכבוד את המכונה ואז –‬
‫הדלת נפתחת‪ ,‬יונתן נכנס *רובי‪ /‬לימור מדובר בשני סטים נפרדים בשני אולפנים‪...‬‬
‫שוט למעבדה ושוט לבן בן נכנס מהדלת המסתובבת‪...‬‬
‫יונתן‬
‫אבא?‬
‫מבט משמעותי‪...‬‬

‫‪ .25‬סלון הלוי לילה‬

‫השביעייה ורותם‪ .‬מיקה בטלפון‪ .‬להריץ מהר את שיחת הפיצה‪.‬‬

‫אבי‬
‫תזכרו רק שאני אמרתי לכם לא להזמין מהם‪.‬‬
‫איה‬
‫אבל הם הכי טעימים‪...‬‬
‫אבי‬
‫מה זה עוזר אם הם לא באים?!‬
‫רוני‬
‫זה חמישה שקלים הנחה אם הוא מאחר‪ ,‬לא?‬
‫מיקה‬
‫(סגרה את הטלפון) טוב‪ ,‬צעקתי עליו‪ .‬הוא יעשה‬
‫הנחה של עשרה שקלים‪.‬‬
‫דורי‬
‫הוא אמור לשלם לנו על כזה איחור‪...‬‬
‫נטשה‬
‫כן‪ ,‬זה אנחנו שנצטרך לאכול פיצה קרה‪.‬‬
‫איה‬
‫ודורי יאכל פיצה קרה עם אנשובי‬
‫רוני‬
‫איכס‪ ......‬דוחה‪.‬‬
‫דורי‬
‫מה אתם רוצים?‬
‫נטשה‬
‫מה שהוא לא יעשה כדי שלא יגעו לו בפיצה‬
‫שלו‪...‬‬
‫צחוקים‪ ...‬דפיקה בדלת‪ .‬כולם עושים הוו‪....‬‬
‫אדם‬
‫באמת הגיע זמן‪.‬‬
‫רוני‬

‫‪21 -‬‬
 ‫*תסריט סופי להפצה*‪FINAL‬‬

‫(לדורי) כדאי לך שהאנשובי שלך לא יתקרב‬

‫לפיצה שלי‪....‬‬
‫רוני הולכת לפתוח את הדלת‪ ,‬נכנס אבנר‪.‬‬
‫רותם‬
‫אבא!‬
‫רותם ואדם הולכים לאבא שלהם‪ ,‬מתחבקים‪.‬‬
‫אבנר‬
‫אז מה‪ ,‬כולם פה בשבילי?‬
‫אדם‬
‫(צוחק) האמת שהזמנו פיצה‪...‬‬
‫אבנר‬
‫מצטער לאכזב אתכם באמת‪. ...‬‬
‫איה‬
‫טוב לראות אותך‪.‬‬
‫אבנר‬
‫גם אתכם‪ .‬אז מה תגידו‪ ...‬אתם מתכוונים כל‬
‫פעם לבוא להציל אותי?‬
‫מיקה‬
‫אין לנו ברירה‪ ,‬אתה כל הזמן מסתבך‪.‬‬
‫אבנר‬
‫מיקה‪ ,‬תיזהרי ממני – בכל זאת יש לי כמה‬
‫תיקים פליליים במשטרה‪...‬‬
‫מיקה‬
‫הוו‪....‬‬
‫דפיקה בדלת‪.‬‬
‫אבנר‬
‫זו בטח הפיצה שלכם‪.‬‬
‫רותם הולכת לפתוח את הדלת‪.‬‬
‫רותם‬
‫אתם חייבים לנו עשרה שקלים והתנצלות‪...‬‬
‫רותם נעלמת דום‪ .‬ניני נכנס לחדר‪.‬‬
‫ניני‬
‫הי‪.‬‬
‫מבטים המומים איה‪ ,‬רוני‪ ,‬רותם‪..‬‬

‫סוף פרק ‪62‬‬

‫‪22 -‬‬