שארל החמישי, מלך צרפת
| שארל החמישי, מלך צרפת | |||||||||
| לידה |
21 בינואר 1338 וינסנה, ממלכת צרפת | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
16 בספטמבר 1380 (בגיל 42) בוט-סור-מארן, ממלכת צרפת | ||||||||
| מדינה | צרפת | ||||||||
| מקום קבורה | בזיליקת סן-דני | ||||||||
| בת זוג | ז'אן מבורבון | ||||||||
| שושלת בית ולואה | |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
שארל החמישי, "החכם" (בצרפתית: Charles V le Sage; 21 בינואר 1338 בטירת ונסן – 16 בספטמבר 1380, בּוֹטֶה סוּר מַארְן), בן לשושלת ולואה, היה מלכה של צרפת מ־1364 עד מותו. שלטונו מציין את סוף החלק הראשון של מלחמת מאה השנים: הוא הצליח להחזיר לידי הכתר כמעט את כל הקרקעות שאיבדו קודמיו, ולשקם את סמכות המדינה ולהרים את הממלכה מחורבותיה.
שארל היה בנם הבכור של ז'אן השני מלך צרפת ושל בון מלוקסמבורג, בתו של יוהאן מלוקסמבורג, מלך בוהמיה. הוא היה יורש העצר הראשון שזכה בתואר "דופַן", על שם חבל דופִינֶה בדרום מזרח צרפת, שהפך לנחלת הכתר הצרפתי ב־1349. שארל היה קרוב בתקופה מסוימת לתנועה הרפורמיסטית. בשנת 1357, מוצא עצמו בראשה של מונרכיה, בזמן שאביו, ז'אן הטוב, נפל בשבי בידי האנגלים בקרב פואטייה. אף על פי שנאלץ להתמודד עם שאיפותיו של שארל מנווארה ועם תמרוניו של אֶטִיֶין מַרְסֶל, הצליח להציל את מלכות בית ולואה, בעוד המדינה נגררת למלחמת אזרחים.
מאפיינים פיזיים ומאפייני אישיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1349 חלה שארל במחלת ילדות שהקטינה את קומתו, ומנעה ממנו מלהשתתף במשחקי אבירים ובקרבות. הוא היה חיוור וחלוש, ידו הימנית הייתה כה נפוחה עד שלא יכול היה לאחוז בחפצים כבדים. היו לו עיניים קטנות וחדות, שפתיים כחושות, חוטם ארוך ודק ואברי גוף שאינם תואמים זה את זה. שארל היה רפה רוח למראית עין אך למעשה התברך ביכולת עמידה ובתבונה ומוחו היה חריף. מזגו היה שונה מזה של אביו, ז'אן הטוב, שנטה להתפרצויות זעם בלתי נשלטות. במהרה התגלעו מחלוקות בין האב לבנו בשל הבדלי האופי ביניהם.
שארל החמישי היה משכיל מאוד. הביוגרפית שלו, קריסטין דה פיזאן, תיארה אותו כאינטלקטואל השולט בשבע האמנויות החופשיות. כמו כן היה שארל מלך אדוק בדתו.
שארל היה מסור לאסטרולוגיה ולמדעים נוספים שעסקו בחוכמת הנסתר. הוא העסיק אסטרולוג בחצרו, שיעץ לו בנוגע לעיתוי המתאים לפעולותיו, הזמין תרגומים של ספרים על אסטרולוגיה ואף הקים קולז' לאסטרולוגיה באוניברסיטה של פריז, שתוקצבה במלגות מלכותיות. בשנת 1365 זימן לחצרו את תומאס מפיזנו, דוקטור לאסטרולוגיה מאוניברסיטת בולוניה, שערך עבורו טקסי גירוש של האנגלים מאדמת צרפת בעזרת בובות חלולות של גברים עירומים אותן מילא באדמה שנלקחה מארבע פינות צרפת וממרכזה, שעל מצחן רשם את שמותיהם של מלך אנגליה ושר צבאו, ולאחר מכן קבר אותן. ישנה סברה לפיה מחלותיו הבלתי פוסקות של שארל נגרמו, בין השאר בשל תרופות המכילות כספית שנתן לו תומאס.
ילדות
[עריכת קוד מקור | עריכה]שארל חונך בחצר עם קבוצת ילדים בני גילו: דודו, פיליפ מאורליאן, שלושת אחיו, לואי (לימים דוכס אנז'ו ומלך נאפולי), ז'אן (דוכס בֶּרִי) ופיליפ השני, דוכס בורגונדיה ("האמיץ"), לואי דה בּוֹרבּוֹן, אדואר ורובר דה בָּר, גוֹדְפרוּאה דה ברבן, לואי דְ'אֵטָמְפּ, לואי ד'אֵבְרוּ (אחיו של שארל השני, מלך נווארה), ז'אן ושארל דְ'אַרְטוּאָה, שארל ד'אַלֶנְסוֹן ופיליפ דה רוֹבֵר. המורה שלהם היה ככל הנראה סילבסטר דה סרוול, שלימד אותם לטינית ודקדוק. אמו וסבתו מצד אביו מתו במוות השחור, בשנת 1349, בעת שעזב את החצר כדי לבקר בנחלתו בדופינה. סבו, המלך פיליפ השישי, נפטר זמן קצר לאחר מכן, בשנת 1350.
הדופן הראשון מבית המלוכה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הדוכס הומברט השני, שבור מכך שלא הצליח להעלות את מיסיו וללא יורש, העמיד למכירה את חבל דופינה (Dauphiné) שבבעלותו. לאחר שניסיונו לסכם עסקה עם האפיפיור נכשלה, נמכר החבל לפיליפ השישי בשנת 1349. על פי הסכם המכירה, החבל היה צריך לעבור לבנו של המלך העתידי, ז'אן השני. שארל, בנו הבכור של ז'אן השני, הפך לפיכך לדופַן, והיה ראשון יורשי העצר שנקרא כך. שארל היה רק בן אחת עשרה שנים, אך כבר הועמד בעמדת כוח, וקיבל את שבועת האמונים מהוואסלים שלו.
השליטה בחבל דופינה הייתה חשובה מאוד לבית המלוכה הצרפתי משום שחלש על עמק הרון, ציר מסחר מרכזי בין הים התיכון וצפון אירופה מאז העת העתיקה, ואפשר גישה ישירה לאביניון, מקום מושבו של האפיפיור באותם ימים, ומרכז דיפלומטי חשוב ביותר באירופה של ימי הביניים. למרות גילו הצעיר, הדופן החל להיות מוכר בקרב נתיניו, והתערב בהפסקת מלחמה בין שתי משפחות ואסלים שלו. הוא רכש כך ניסיון שהיה שימושי עבורו בעתיד.
ב-8 באפריל 1350 נשא שארל הדופן לאישה את בת דודתו, ז'אן מבית בורבון (1338–1378). נישואי קרובים אלו, זכו להסכמה האפיפיורית הנדרשת, והיו קרוב לוודאי מקור בעיות הנפש של בנם, לימים שארל השישי, מלך צרפת, ולמצב הבריאותי הרעוע של שאר ילדיהם. ז'אן דה בורבון ילדה תשעה ילדים, רובם לא שרדו את שנות חייהם הראשונות. טקס הנישואין של שארל וז'אן נדחה עקב מותן של אימו של שארל, בון מלוקסמבורג, וסבתו, ז'אן דה בורגון, שמתו במגפת הדבר. הדופן עצמו חלה מאוד בין אוגוסט לדצמבר 1349. הטקס נערך לבסוף במסגרת מצומצמת, בשל התפשטות המוות השחור ברחבי אירופה.
התקרבות עם המפלגה הרפורמיסטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]משימה בנורמנדי
[עריכת קוד מקור | עריכה]שארל נקרא לפריז עם מות סבו, פיליפ השישי, והשתתף ב-26 בספטמבר 1350 בריימס בטקס הכתרת אביו למלך ז'אן השני (נקרא גם "ז'אן הטוב"). לגיטימיות שלטונו של ז'אן הטוב, ושל בית ולואה באופן כללי, לא הייתה מקובלת על הכל. אביו, פיליפ השישי, שכונה על ידי חלק מהעם "המלך שנמצא" (roi trouvé), איבד הרבה מאמינותו לאחר אסון קרב קרסי, המפלה בקאלה, התפשטות המגפה השחורה וההשתנות הדחופה בערך המטבע הצרפתי, בה נקט פיליפ כדי לתחזק את אוצר המלוכה. הכתר ניצב, אם כן, מול התנגדות מכל חלקי הממלכה.
ההתנגדות הראשית הגיע מכיוונו של שארל השני, מלך נווארה, המכונה "שארל הרע", נכדו של לואי העשירי, שאימו ז'אן ויתרה ב-1328 על תביעתו לכתר צרפת לטובת פיליפ השישי, בתמורה למלכות נווארה. שארל הרע השאפתני אסף סביבו את כל מאוכזבי שלטון בית ולואה, וזכה לתמיכתם של משפחות בולון (הדוכס, הקרדינל ושני אחיהם), הבארונים של חבל שמפאן, ולנאמנותו של רובר מארטואה, שגורש מהממלכה בידי פיליפ השישי. הוא זכה גם לתמיכה של האוניברסיטה של פריז ושל הסוחרים באזור צפון-מערב המדינה, ששלטו בסחר בתעלת למאנש.
אזור נורמנדי היווה בעיה לכתר הצרפתי. הדוכסות הייתה תלויה כלכלית במסחר הימי שבתעלת למאנש, כמו גם בתעבורה שבנהר הסן. נורמנדי לא הייתה תחת שליטה אנגלית מזה 150 שנה, אך לבעלי הקרקעות (אצילים ואנשי דת) היו קרקעות משני צידי התעלה (מן הכיבוש הנורמני של אנגליה, ולאחר מכן כתוצאה של משחקי בריתות הנישואין). אי לכך, הצטרפות רשמית של אחד הריבונים באזור הייתה עלולה להביא להחרמת האדמותיהם של האחרים. זו הסיבה שאצולת נורמנדי יצרה איחוד שבטים סולידרי שנתן להם כוח לפעול במשותף. כך זכתה הדוכסות לקבל בשנת 1315 כתב אמנה מידי מלך צרפת, שהבטיח לה אוטונומיה גדולה.
עם זאת, אצולת נורמנדי לא הייתה פטורה ממחלוקות, ורוזני ארקור וטנקרוויל היו מעורבים במלחמה חסרת רחמים מזה כמה דורות. כדי לזכות בתמיכה של חלק מבארוני נורמנדי, מלכי צרפת תמכו ברוזני טנקרוויל והפקידו בידיהם את ניהול בית המשפט של נורמנדי (Échiquier de Normandie). בית המשפט הזה, שזכה לעצמאות, החזיק בידיו עוצמה רבה, שהייתה למעשה שווה לזו של דוכס נורמנדי. עם זאת, בעקבות תחילת מלחמת מאה השנים והכרזתו של אדוארד השלישי, מלך אנגליה על עצמו כטוען לכתר הצרפתי, וכדי להימנע מכל אפשרות של יצירת ברית של אדונים נורמאנים איתו, פיליפ השישי ניהל משא ומתן גם עם שבט ארקור.
דוכס נורמנדי
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-6 בינואר 1356 הפך שארל לשארל הראשון מנורמנדי. ז'אן הטוב, שחשש ממזימתם של שארל הרע והאנגלים לחלק את ארצו, החליט לנטרל והרחיק את מלך נווארה. ב-5 באפריל 1356 הזמין יורש העצר, הדופן שארל, את כל אצולת הפרובינציה, ובראשם דוכס אברה, שארל הרע, לטירתו ברואן כדי לחגוג את הכתרתו לדוכס נורמנדי. החגיגה הייתה בעיצומה כשהמלך, ז'אן הטוב, עטור קסדה וחרב בידו, פרץ לחדר עם חבר מלווים גדול וצעק "בל יזוז איש וכל המפר את הפקודה מות יומת!". לצידו ניצב אחיו, פיליפ מאורלאן, בנו לואי מאנז'ו ובני דודו מראטואה. מחוץ לאולם, כמאה אבירים חמושים השתלטו על הטירה. המלך פנה אל שולחן הכבוד, תפס את מלך נווארה בצווארו ועקר אותו באלימות ממושבו בעודו זועק אליו "בוגד! כיצד מעז אתה לשבת על שולחנו של בני!". קולין דוּבְּל, נושא כליו של שארל הרע, מלך נווארה, שלף את חניתו כדי להגן על אדונו ותוך פגיעה בכבוד המלוכה איים לתקוע את נשקו בחזה המלך. במהרה נעצר בידי מלווי המלך, שעצרו גם את שארל הרע מנווארה. המלך אחז בחוזקה ברוזן ז'אן מאַרְקוּר, עד שקרע את הבגד שלעורו, והאשים אותו, ואת שאר הנוכחים, בבגידה ובקשירת קשר לרצח שר צבאו וחביבו, שארל מספרד, בעת ביקורו בנורמנדי (שארל מספרד נרצח בשנת 1354). ז'אן הטוב הכה מכה עזה בז'אן מארקור לפני שהורה על מעצרו. יורש העצר, הדופן שארל, התחנן באימה בפני אביו לבל יפגע בכבודו בפגיעה אלימה באורחיו, אך המלך השיב לו, "אינך יודע את הידוע לי".
למחרת בבוקר הוסעו ז'אן מארקור, קולין דובל ועוד שני אדונים נורמנים אל עמוד התלייה. במהלך התהלוכה ציווה לפתע המלך על עצירת הכרכרות באחד השדות והורה לכרות את ראשי הנידונים בו במקום, מבלי שתינתן להם הזכות לווידוי בפני כומר. בחופזה אותר מוציא להורג מחליף, שנדרש לשש חבטות גרזן כדי לכרות את ראשו של ז'אן מארקור. ארבע הגופות נגררו לאורך שאר הדרך על לעמוד התלייה, וראשיהם הכרותים ננעצו על גבי חניתות וניצבו במקום למשך שנתיים ימים. שארל מנווארה נאסר במצודת הלובר בפריז, ומאוחר יותר במבצר השאטלה שבעיר, אך הועבר לבסוף למצודת ארלו, ליד דואה, וכל אחוזותיו בנורמנדי הוחרמו והועברו לידי המלך.
כאסיר כלוא גדלה הפופולריות של שארל הרע, ושירים עממיים רבים חוברו לכבודו. ז'אן הטוב, בפגיעתו בז'אן מארקור, עורר עליו את זעמם של רבים שהיו קשורים אל ארקור דרך מערכת משפחתית מורכבת, ובמקביל, לא עלה בידו לחסל את אויבו האמיתי, שארל הרע, שתומכיו דרשו מהכס המלכותי את שחרורו. בני נורמנדי זעמו על המלך וברונים נורמאנים רבים התכחשו לשבועת האמונים למלך צרפת, ופנו אל אדוארד השלישי, מלך אנגליה בבקשה שיסייע להם להחזיר לידיהם את אחוזותיהם. עבורם, ז'אן הטוב חרג מזכויותיו כשעצר נסיך עמו חתם על הסכם שלום. וגרוע מכך, מחווה זו נתפסה על ידי בני נווארה כמעשה של מלך המכיר בחוסר הלגיטימיות של שלטונו, והוא מבקש לחסל יריב שכל חטאו הוא בניסיונו להגן על זכותו לכתר הצרפתי. הברונים הנורמאנים עברו כמחנה אחד לטובת אדוארד השלישי, שהחל לשלוח, מאז חודש יוני 1356, את כוחותיו לאדמת צרפת, דרך נורמנדי ודרך אקוויטניה. צבא אנגלי בין 8,000 לוחמים, בפיקודו של בנו, הנסיך השחור, נע מכיוון דרום אל עבר נהר הלואר, תוך מסע של כיבוש וביזה. המלך ז'אן הטוב יצא לקראתו בראש צבא גדול ורב, לו הייתה עדיפות מספרית על פני צבא הפולשים. לצידו של המלך רכבו ארבעת בניו, בהם גם שארל. הכוחות הצרפתיים ניסו לאגף את צבאו של הנסיך השחור כשזה חנה באזור פואטייה. לאחר כמה ימי משא ומתן בין המחנות, בהם הספיק הנסיך השחור המכותר להתבצר בעמדותיו ולהכין את צבאו, תקפו האבירים הצרפתים את המחנה האנגלי. תכנון לקוי ותנאי קרקע בעייתיים פעלו לרעת הצרפתים ובקרב, שהתנהל ב-19 בספטמבר, הובס והושפל הצבא הצרפתי, אבירים רבים נהרגו, והמלך ז'אן הטוב עצמו נפל בשבי האנגלי.
כעוצר במהלך השבי של ז'אן הטוב
[עריכת קוד מקור | עריכה]הפקודה של 1357
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1356, מלחמת מאה השנים נטתה לטובת האנגלים. אביו של שארל ואחיו פיליפ נשבו ונכלאו בלונדון. כבנו הבכור של המלך, שארל היה חייב לקחת לידיו את הממלכה. האצולה הצרפתית, שהחזיקה בכוחה בחסד עליון, ולכן נדרשה להצדיקו בשדה הקרב, איבדה כמעט לחלוטין את האמון בה עם המפלות החוזרות בקרבות קרסי ופואטייה. מהלך זה התרחש במקביל לעליית כוחם של בעלי המלאכה והסוחרים העירוניים, שרק חיכו להזדמנות לתבוע חופש ולקבל לידיהם את הכוח והשליטה התואמים את חשיבותם הכלכלית בחברה (תושבי הערים באנגליה הצליחו לקבל כוח דומה עם פרסום המגנה כרטא).
חזרתו של הדופן שארל לפריז הייתה קשה: הוא היה רק בן 18, כמעט ללא יוקרה אישית (בעיקר משום שנטש את שדה הקרב בפואטייה, שלא כמו אביו ואחיו, "פיליפ האמיץ"), עם ניסיון מועט בממשל ועל כתפיו נטל חוסר האמון בשלטון בני ולואה. הוא הקיף את עצמו ביועצים המלכותיים של אביו, שזכו לביקורת רבה מצד בני המעמד השלישי בגין שחיתותם.
אספת המעמדות התכנסה ב-17 באוקטובר 1356. הדופן, חלש ומבוזה, ביקש להטיל מיסים כדי לאסוף כספים עבור המלך והגנת הממלכה, אך נתקל באופוזיציה חזקה מאוד: אֶטִיֶין מַרְסֶל, סוחר אריגים עשיר, מנהיג הבורגנים והסוחרים בני המעמד השלישי, שמעמדו הקביל לזה של ראש עיריית פריז, שכרת ברית עם שארל הרע ועם איש כמורה ממעמד הבורגנות וזקן רמי המעלה בתנועת הרפורמה, בישוף לָאן, רוֹבֶּר לֶה קוֹק. אספת המעמדות הכריזה על הדופן כמפקד הראשי של המלך ומגן הממלכה בהיעדרו של אביו, ודרשה למנות מועצה מלכותית בת 28 חברים - תריסר אצילים, תריסר בורגנים וארבעה אנשי כנסייה.
האספה דרשה לפטר כמה מהיועצים המלכותיים שנודעו לשמצה בשל שחיתותם (בשל הפחתות ערך המטבע הדחופות והאכזריות שביצעו), את הזכות לשוב ולהתכנס לכשתרצה כדי ליעץ למלך, וכן את שחרורו של שארל מלך נווארה מן הכלא. והיה אם יתקבלו דרישותיה, תסכים האספה להנהיג מיסים מסוימים להגנת הממלכה מפני האנגלים ולתשלום כופר הנפש העצום הנדרש לשחרורו של מלך צרפת מן השבי. הדופן, שהיה קרוב בדעותיו לתנועת הרפורמה, לא התנגד להגדלת תפקידה של אספת המעמדות בניהול המונרכיה. עם זאת, לשחרורו של שארל מנווארה לא הסכים, משום שזה קרא תיגר על המשך שלטון בית ולואה. מעמדו החלש לא אפשר לו לדחות מיד את דרישות האספה, והדופן עיכב את תשובתו, פיזר את אספת המעמדות ועזב את פריז, מטעמי זהירות, בהותירו את אחיו, לואי (לימים דוכס אנז'ו) כאחראי על ניהול ענייניה השוטפים של המדינה. אספת המעמדות המשיכה להתקיים, וחזרה להתכנס ב-3 בפברואר 1357.
לפני שעזב את פריז, פרסם יורש העצר צו המורה על מטבע חדש, מה שאפשר לו למלא את קופתו מבלי לקבל את אישורה של אספת המעמדות. בפעם זו ניסה לחזק את המטבע ב-25%, דבר שהיה פועל לטובת בעלי הקרקעות. כלומר, האצולה, הכמורה, בני העיר העשירים (שהחזיקו בבעלותם את מרבית הנדל"ן בערים גדולות), ומכאן, הקבוצות החברתיות שזכו לייצוג באספת המעמדות. דבר זה גרם למהומה בקרב האוכלוסייה פריזאית, שנוכחה לראות את דמי השכירות שלה צומחים ב-25%. אטיין עצמו בחר בצד של הלווים והסוחרים נגד הבורגנים הגדולים. כך הפך למנהיג הרחוב. עימותים פרצו ואטיין מרסל פנה את לואי מאנז'ו, ומאוחר יותר אל הדופן עצמו, בבקשה שיבטלו את הצו ויכנסו מחדש את אספת המעמדות.
באותו הזמן נסע הדופן למץ כדי להישבע שבועת אמונים לדודו, הקיסר שארל הרביעי, שחבל דופינה היה שייך לתחום קיסרותו. עם חזרתו לצרפת, במרץ 1357, קיבל את פרסומה של "הפקודה הגדולה", ששרטטה בקווים כלליים סוג של מונרכיה נשלטת ותוכנית מקיפה לארגון מחדש של האדמיניסטרציה, אך הותירה את שארל הרע מנווארה במעצר. ועדת טיהור הוקיעה וגינתה את הפקידים שסרחו (ובעיקר גובי המס) והחרימה את רכושם. תשעה מהיועצים המלכותיים סולקו, שישה נציגים של אספת המעמדות הוכנסו למועצת המלך, שהפכה למועצה אפוטרופסית. הממשל המלכותי הושם תחת פיקוח הדוק: הכספים, ובעיקר שינויי ערך המטבע והמענקים המיוחדים, נשלטו עתה בידי אספת המעמדות.
שחרורו של שארל מנווארה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ממשל מלכותי תחת פיקוח של אספת המעמדות החל, אם כן, לשלוט. שתי מועצות דרו זו לצד זו: זו של הדופן וזו של האספה. אך עבור הרפורמטורים, ובמיוחד עבור בני נווארה, זה לא הספיק. חזרתו של מלכם השבוי הייתה יכולה לשים סוף למהלך החוקתי הזה. אטיין מרסל ורובר לה קוק החלו לארגן את שחרורו של שארל מנווארה, שיוכל לתבוע לעצמו את הכתר. עם זאת, כדי לנקות את עצמם מן המהלך, תכננו לשוות לו מראה של הפיכה ספונטנית של נאמני נווארה.
חזרתו של שארל הרע מנווארה תוכננה לפרטי פרטים: הוא שוחרר ב-9 בנובמבר, והתקבל על פי ככלי הטקס השמורים למלך בערים אותן חצה, כשהאצולה וההמון, שכונסו בידי אספת המעמדות, מקבלים את פניו. כך אירע בכל עיר מאמיין ועד פריז. הכמורה והבורגנות ליוו תהלוכתו, ובפני הקהל הסביר כי נשדד בידי ז'אן הטוב משום שהוא בן לשושלת המלכותית.
בעומדו מול עובדה מוגמרת, לא יכול הדופן להתנגד לדרישתם של אטיין מרסל ורובר לה קוק והוא חתם על כתב מחילה לשארל מנווארה.
ב־1358 התחולל מרד נגד שארל והוא ברח מפריז. הוא חזר לעיר אחרי מותו של אטיין מרסל ב-31 ביולי של אותה שנה. ב־1358 התחולל בצרפת גם מרד האיכרים (ז'אקרי). מכוח סמכותו כעוצר, ציווה שארל על האצילים, בעלי האחוזות, לבצר את טירותיהם ולהצטייד במזון לקראת התקפה אפשרית מצדם של האנגלים. לשם כך החרימו האצילים את תוצרתם החקלאית של האיכרים. כתוצאה, פרץ מרד ששארל הצליח לדכא בעזרתם של האצילים.
ראשית מלכותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב־1364, עם מותו של אביו, המלך ז'אן השני בשבי באנגליה, ירש שארל את כתר צרפת בשם שארל החמישי. הוא דאג לבצר את פריז, בנה מחדש את החומה בגדה השמאלית של העיר, הקים חומה חדשה בגדה הימנית, ובנה את הבסטיליה. בין 1369 ל־1375 הצליח שארל החמישי, בעזרת שר צבאו, ברטרן די גקלאן, לגרש את האנגלים מצרפת, להוציא מספר ערים שנשארו בשליטתם, ובהן קאלה ובורדו.
אמנות, ארכיטקטורה וספרות
[עריכת קוד מקור | עריכה]שארל החמישי היה פעיל גם בשטח התרבותי. הוא היה פטרונם של אמנים, בנה את ארמון הלובר בפריז (1367), וייסד את הספרייה המלכותית הראשונה בצרפת.
סוף מלכותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]שארל החמישי נפטר ב־1380, ונקבר לצד אשתו, ז'אן מבורבון, בבזיליקת סן-דני שליד פריז. בנו שארל ירש את הכתר בשם שארל השישי.
משפחתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-8 באפריל 1350 התחתן שארל עם ז'אן מבורבון, בתם של פייר הראשון, דוכס בורבון ואיזבל מוולואה, דוכסית בורבון, ממנה נולדו לו 9 ילדים:
- ז'אן (1357–1360)
- ז'אן (1359–1364)
- בון (1360)
- ז'אן (1366)
- שארל השישי מלך צרפת (1368–1422)
- מארי (1370–1377)
- לואי הראשון, דוכס אורליאן (1372–1407)
- איזבל (1373–1378)
- קתרין מצרפת, רוזנת מונפנסייה (1378–1388), התחתנה עם ז'אן מוולואה, רוזן מונפנסייה
אילן יוחסין
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- שארל החמישי, מלך צרפת, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- שארל החמישי, מלך צרפת, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
שארל ה-5, (1338-1380), מלך צרפת, דף שער בספרייה הלאומית
| מלכי צרפת | ||
|---|---|---|
| המלכים הקרולינגים (843–987) |
שארל השני • לואי השני • לואי השלישי • קרלומן השני • קרל השלישי • אודו • שארל הרביעי • רובר הראשון • ראול • לואי הרביעי • לותר • לואי החמישי | |
| בית קאפה (789–1328) |
איג קאפה • רובר השני • אנרי הראשון • פיליפ הראשון • לואי השישי • לואי השביעי • פיליפ השני • לואי השמיני • לואי התשיעי • פיליפ השלישי • פיליפ הרביעי • לואי העשירי • ז'אן הראשון • פיליפ החמישי • שארל הרביעי | |
| בית ולואה (1328–1589) |
פיליפ השישי • ז'אן השני • שארל החמישי • שארל השישי • שארל השביעי • לואי האחד עשר • שארל השמיני • לואי השנים עשר • פרנסואה הראשון • אנרי השני • פרנסואה השני • שארל התשיעי • אנרי השלישי | |
| בית בורבון (1589–1792) |
אנרי הרביעי • לואי השלושה עשר • לואי הארבעה עשר • לואי החמישה עשר • לואי השישה עשר • לואי השבעה עשר | |
| בית בונפרטה (1804–1814; 1815) |
נפוליאון הראשון • נפוליאון השני | |
| בית בורבון (1814–1815; 1815–1830) |
לואי השמונה עשר • שארל העשירי • לואי התשעה עשר • אנרי החמישי | |
| בית אורליאן (1830–1848) |
לואי פיליפ • פיליפ השביעי | |
| בית בונפרטה (1852–1870) |
נפוליאון השלישי | |
| הקודם: ז'אן השני |
מלך צרפת 1364-1380 |
הבא: שארל השישי |