ז'אן רוש
| לידה |
31 במאי 1917 פריז, צרפת |
|---|---|
| פטירה |
18 בפברואר 2004 (בגיל 86) Birni-N'Konni, ניז'ר |
| מקום קבורה |
ניאמיי |
| מדינה |
צרפת |
| תקופת הפעילות |
1947–2003 (כ־56 שנים) |
| מקום לימודים |
École des Ponts ParisTech |
| פרסים והוקרה |
|
| פרופיל ב-IMDb | |
ז'אן רוש (בצרפתית: Jean Rouch; 31 במאי 1917, פריז – 18 בפברואר 2004, ניז'ר) היה יוצר סרטים ואנתרופולוג צרפתי.
רוש נחשב לאחד המייסדים של ז'אנר 'הקולנוע האמיתי' (צרפתית: Cinéma vérité) בצרפת. יצירתו באפריקה כקולנוען במשך למעלה משישים שנה התאפיינה ברעיון 'האנתרופולוגיה המשותפת', שהושפעה מרעיונות הסוריאליזם ועשתה שימוש בטשטוש הגבול שבין דוקומנטריה לתסריט קולנועי בדוי. במאי זרם הגל החדש בקולנוע הצרפתי ציינו את רוש כאחד מהיוצרים המשפיעים עליהם. סרטו המשפיע 'אני, שחור' היה חלוץ בשימוש בטכניקת הג'אמפ קאט שז'אן-לוק גודאר הביא לשימוש נרחב. גודאר אמר על רוש ש"כאחראי על המחקר במוזיאון האדם, האם יש הגדרה טובה מזו לאיש קולנוע?"[1]. רוש עמד לאורך הקריירה שלו במוקד של כמה שערוריות ונהג לחזור על האמרה: 'תהילה תהא לאדם הגורם לחילוקי דעות'.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]רוש החל להתעניין בנושאים אפריקאים בשנת 1941 לאחר עבודתו בתור מהנדס אזרחי כמפקח על פרויקט בנייה בניז'ר. במהלך המלחמה שב לצרפת כדי להצטרף לשורות הרזיסטאנס. לאחר המלחמה עבד לזמן קצר כעיתונאי אצל סוכנות הידיעות הצרפתית טרם שובו לאפריקה והפיכתו לאנתרופולוג משפיע ויוצר סרטים שנוי במחלוקת.
רוש נחשב ברך-כלל כאבי הקולנוע הניז'רי[2]. אף על פי שהגיע לאפריקה ב-1941 כמתיישב, רוש נשאר בניז'ר גם לאחר שזו קיבלה את עצמאותה והדריך דור של יוצרי קולנוע ושחקנים מקומיים כמו דאמורה זיקה ואומארו גנדה.
עם הגעתו לניאמי בשנת 1941 כמהנדס מים קולוניאליסט, רוש החל מתעניין באתנולוגיה של בני הזארמה והסונגהאי והסריט את בני המקום ומנהגיהם. בשנות ה-40 של המאה ה-20, הוא הכיר בעיירת איורו שעל גדת נהר ניז'ר את דאמורה זיקה, בנו של דייג ומרפא מסורתי בן הסונגהאי. אחרי תקרית בה נהרגו כתוצאה מפגיעת ברק עשרה פועלים באתר בנייה תחת פיקוחו של רוש, הוא היה עד לטקס שערכה לכבוד המתים סבתו של זיקה, מדיום ויועצת רוחנית. רוש סיפר לאחר שנים כי אירוע זה היה הרגע בו התגבש אצלו הרצון ליצור סרטים אתנוגרפיים[3].
עד שנת 1950, רוש סיים להפיק את הסרטים הראשונים שנוצרו על אדמת ניז'ר. 'בארצם של המכשפים השחורים'[4] (1947), 'ריקוד החניכה של אחוזי הדיבוק'[5] (1948) ו-'מכשפי וואזאראבה'[6] (1949) תיעדו כולם את טקסי הדיבוק הרוחניים של בני הסנוגהאי, זארמה והסורקו, החיים על גדות נהר הניז'ר[2].
דאמורה זיקה ורוש נעשו חברים קרובים, והחל משנת 1950 רוש בחר להציג את זיקה במוקד סרטיו שעסקו במסורות, בתרבות ובאקולוגיה של בני עמק נהר הניז'ר. הראשון מבין רבים בהם הופיע זיקה היה 'ציד ההיפופוטם: הקרב על הנהר הגדול'[7] (1950-1952), שהציג את חייהם וטקסיהם של הציידים והדייגים בני הסורקו. רוש הסריט במשך כארבעה חודשים מתוך סירת פירוגה מסורתית עם דייגים מקומיים[8][9].
במהלך שנות ה-50 רוש החל להפיק סרטים עלילתיים ארוכים יותר. ב-1954 הוא הסריט את זיקה בסרט 'יגואר' בתור בן-סונגהאי צעיר הנוסע לעבוד בחוף הזהב[10]. הסרט, שצולם במקור כיצירה אתנוגרפית שקטה, נערך מאוחר יותר על ידי רוש וזיקה לסרט עלילתי באורך מלא שעמד מבחינת סוגה בין סרט תיעודי לבין דרמה עלילתית ויצא בשנת 1969 מלווה בדיאלוגים והערות מוקלטות. ב-1957 רוש הפיק בחוף השנהב את אני, שחור בצוותא עם יוצר הסרטים הניז'רי הצעיר אומארו גאנדה, שחזר משירות בצבא צרפת בהודו-סין. גאנדה הפך ברבות השנים לאחד משחקני ויוצרי הקולנוע הניז'רי החשובים והמשפיעים. עד ראשית שנות ה-70 לרוש היה צוות הפקה וכתיבה שעזר לו ביצירת סרטים ניז'ריים רבים באורך מלא כגון 'לאט לאט'[11] (1971) ו'קוקוריקו אדון תרנגול'[12] (1974).
רוש נחשב לאחד ממבשרי הגל החדש ולחלוץ בתחום האתנוגרפיה הוויזואלית. סרטו המוכר ביותר הוא כרוניקה של קיץ (1961), סרט שהופק בצוותא עם הסוציולוג אדגר מוראן המתאר את החיים החברתיים בצרפת. רוש עשה שימוש במצלמה במשך כל הקריירה שלו כדי לתאר את החיים באפריקה ויצר כ-120 סרטים לאורך חמישה עשורים של פעילות. על אף ההצלחה והחשיבות של יצירתו, יוצרי סרטים אפריקאים רבים ראו בסרטיו תיאור מעוות של המציאות האפריקאית.
רוש יסד בשנת 1978 ביחד עם ז'אן-מישל ארנו את פסטיבל הסרטים התיעודיים הבינלאומי 'הקולנוע של הממשי' במרכז פומפידו בפריז.
רוש נהרג בתאונת דרכים בפברואר 2004, כ-16 ק"מ מהעיירה בירני-נ'קומי בניז'ר.
פילמוגרפיה עיקרית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1949: Initiation à la danse des possédés
- 1950: Cimetière dans la falaise
- 1953: Les Fils de l'eau
- 1955: Les Maîtres Fous (The Mad Masters)
- 1955: Jaguar
- 1955: Mammy Water
- 1958: Moi, un noir
- 1959: La pyramide humaine
- 1960: Chronique d'un été (Chronicle of a Summer)
- 1965: La chasse au lion à l'arc
- 1966: Sigui année zero
- 1967: Sigui: l'enclume de Yougo
- 1968: Sigui 1968: Les danseurs de Tyogou
- 1969: Sigui 1969: La caverne de Bongo
- 1970: Sigui 1970: Les clameurs d'Amani
- 1971: Sigui 1971: La dune d'Idyeli
- 1972: Sigui 1972: Les pagnes de lame
- 1973: Sigui 1973: L'auvent de la circonsion
- 1974: Cocorico M. Poulet
- 1976: Babatu
- 1977: Ciné-portrait de Margaret Mead
- 1979: Bougo, les funérailles du vieil Anaï
- 1984: Dionysos
- 2002: Le rêve plus fort que la mort co-directed with Bernard Surugue
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Adams, John W. "Jean Rouch Talks About His Films to John Marshall and John W. Adams," American Anthropologist 80:4. December 1978.
- Beidelman, Thomas O. Review of Jaguar, American Anthropologist 76:3. September 1974.
- Fieschi, Jean-André, Jean Rouch, Cinema, A Critical Dictionary, Richard Roud (editor), Vol. 2, Secker & Warburg and Viking Press, 1980, P. 901-909.
- Georgakas, Dan and Udayan Gupta, Judy Janda. "The Politics of Visual Anthropology: An Interview with Jean Rouch," Cineaste 8:4. 1978.
- Muller, Jean Claude. Review of Les Maitres Fous, American Anthropologist 73: 1971.
- Rouch, Jean and Steven Feld. "Cine-Ethnography" University of Minnesota Press. March 2003
- Rouch, Jean. La Religion et la Magie Songhay. Presses Universitaires de France. 1960.
- Stoller, Paul "The Cinematic Griot: The Ethnography of Jean Rouch" University of Chicago Press, 1992.
- Vigo, Julian "Power, Knowledge and Discourse: Turning the Ethnographic Gaze around in Rouch's Chronique d’un été" Visual Sociology. 1995.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ז'אן רוש, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
ז'אן רוש, באתר AllMovie (באנגלית)
ז'אן רוש, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
ז'אן רוש, באתר Discogs (באנגלית)
- ז'אן רוש, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- The Jean Rouch Tribute Website: bio, tributes, complete filmography, audio, film clips
- Jean Rouch at The Complete Index To World Film since 1895
- Jean Rouch's biography in French The website of the Comité du film ethnographique of which Jean Rouch was the founder at the Musée de l'Homme.
- International Jean Rouch SYMPOSIUM(הקישור אינו פעיל) (Society of Visual Anthropology)
- A WEBSITE DEVOTED TO THE STUDY OF JEAN ROUCH'S FILMS
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Cahiers du Cinéma (Notebooks on Cinema) n°94 April 1959
- ^ 1 2 Alfred Adler and Michel Cartry, Jean Rouch (1917-2004), L’Homme, 171-172 July-December 2004, [Online 24 mars 2005]. Consulted 7 April 2009.
- ^ Damouré, secret bien gardé. Le Courrier (Switzerland) 11 August 2007
- ^ Au pays des mages noirs
- ^ Initiation à la danse des possédés
- ^ Les magiciens de Wanzerbé
- ^ Chasse à l'hippopotame
- ^ Niger mourns film and radio star. BBC News 7 April 2009
- ^ Bataille sur le grand fleuve. Hommage à Jean Rouch, France-Diplomatie (2008)
- ^ Three men dramatized their real life roles in the film, and went on to become three of Nigerien cinema's fist actors. See: Jean Rouch. Notes on migrations into the Gold Coast. (First report of the mission carried out in the Gold Coast from March to December, 1954) Tr. into English by P.E.O. and J.B. Heigham. Accra, (1954) OCLC 11092127 and Jean Rouch, Steven Feld. Ciné-ethnography. University of Minnesota Press, (2003) ISBN 0-8166-4104-8 pp. 352-353
- ^ Petit à petit
- ^ Cocorico monsieur Poulet