אלדד זיו
| לידה |
6 ביוני 1950 (בן 74) |
|---|---|
| מדינה |
|
אלדד זיו (נולד ב-6 ביוני 1950) הוא אמן, במאי תיאטרון, איש תקשורת רב-תחומי ומוזיקאי ישראלי.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]נעוריו ותחילת דרכו
[עריכת קוד מקור | עריכה]זיו נולד וגדל בבת ים, אביו יעקב זיו עבר לעיר בשנת 1944, לאחר שכספורטאי מצטיין, התבקש על-ידי מרכז "הפועל" ומזכירות תנועת "הנוער העובד" להגיע לבת-ים ולהקים בה את תנועות הנוער העובד ואת אגודת הספורט "הפועל". אמו, יהודית לבית שפרבר, הייתה ממשפחות מייסדי אגודת "בית-וגן", שהקימה את בת-ים[1].
מגיל צעיר עוסק זיו באמנות ומוזיקה. בגיל 12 החל לצייר בצבעי שמן. בגיל 15 ניגן בגיטרה ובגיל 16 הקים להקה עם חברו אלון אולארצ'יק, "הצבר הדוקרני". לאחר מכן חזר לתחום האמנות הפלסטית ולמד ציור ב"מכון לאמנות בבת ים" ובביה”ס הגבוה לציור בתל אביב. אחר כך עבר לגור בניו יורק יחד עם אשתו שולמית זיו-אסולין, שלמדה שם לתואר שני[2]. בניו יורק למד בבית הספר לאמנות של מוזיאון ברוקלין והשלים תואר ראשון באמנות באוניברסיטת המדינה של ניו יורק. הם התגוררו בשכונת גריניץ' וילג' וזיו המשיך לעסוק באמנות פלסטית ומיצגים. בשנת 1984, העלה מופע אוונגרדי, יחד עם אולארצ'יק (שגם עבר לגור בניו יורק באותן השנים), בו השתתפו 40 צבים, אותם צבע בצבעים זרחניים, שברקע נשמעת מוזיקה שכתב אולארצ'יק[3]. המופע זכה להצלחה בסצנת האמנות הניו-יורקית ובאוקטובר אותה שנה עלה המופע גם בפסטיבל עכו בשם "מוציא את הראש ומכניס חזרה"[4].
בשנות ה-80 וה-90
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1986 שב לישראל והציג תערוכה מעבודותיו בגלריה "מבט", שזכתה לביקורות חיוביות[5], והשתתף במיצג בשם "חגיגה של פחחד" על גג בית ספר לאמנות קמרה אובסקורה[6]. ב-1987 עיצב את עטיפת האלבום "שעשועי כאילו" של אלון אולארצ'יק. באותה שנה העלה בפסטיבל ישראל, במסגרת אירועי תיאטרון רחוב את המופע ”אין זו בן זו" יחד עם אשתו שולי זיו ועתי ציטרון. המופע היה שילוב של מחזמר, תיאטרון סאטירי, ומופע רוק והוצג על מרפסות מלון הנשיא בירושלים. המופע זכה במקום הראשון בתחרות תיאטרון הרחוב. בעקבותיו העלו גרסה חדשה שלו בשם "ינתי פרזי" בתיאטרון החאן, שאת המוזיקה למחזה כתב אולארצ'יק[7]. המחזה זכה לביקורות שליליות וירד מהבמה אחרי כשלושה חודשים[8]. לא לפני שעלה פעמיים גם במוזיאון תל אביב[9].
ב-1988 נבחרה כרזה שעיצב, בה נראה "נמרוד" של האמן ה"כנעני" יצחק דנציגר בצבע ורוד עם סקסופון על גבו, לכרזת פסטיבל ישראל של שנה זו; הכרזה כונתה לעיתים "נמרוד הוורוד"[10]. ההצגה הבאה שכתב וביים בתיאטרון החאן, "לס מואה טמה", על שלוש מעריצות של הזמר מייק בראנט, זכתה להצלחה רבה[11]. היא הוצגה בשנים 1991–1993[12]. בנומבר 1991 ביים וכתב את קטעי הקישור לפסטיגל[13].
בשנת 1992 ביים ועיבד את המחזמר "לוקאס הפחדן או כמו כולם" של ניסים אלוני, בתיאטרון החאן, בכיכובם של משה איבגי וג'ולי גולדשטיין-אראל[14]. בסוף אותה שנה ביים בתיאטרון בית לסין את ההצגה ”נומה עמק”, מאת יהונתן גפן[15]. וגם את המחזה הראשון שכתבה ענת גוב, "אהבת מוות", בכיכובה של אורלי זילברשץ בתיאטרון החאן[16].
בשנים 1992 עד 1995 הגיש זיו את תוכנית האמנות "כרטיס ל-2" בערוץ 2, בה נהג לחזור על משפט שהגה, והפך מזוהה עמו: "באמנות כמו באמנות, אין דבר כזה שאין דבר כזה"[17]. במקביל באותן השנים השתתף זיו בפאנל התוכנית "אין עם מי לדבר". בשנת 1996 כתב והלחין את השיר "אוכלת מהצד" שהקליטה להקת השוונג של הפיתה[18].
בשנת 1997 זיו כתב וביים את המחזה "על החיים ועל המוות", שהוצג בתיאטרון הבימה, ואת המחזה "קפריסין" של יהונתן גפן בתיאטרון הקאמרי. שנה אחר כך ביים מחזה נוסף של יהונתן גפן בקאמרי "פטרה".
בשנות ה-2000
[עריכת קוד מקור | עריכה]בקיץ 2000 ביים את הצגת היחיד של אבי קושניר, "להציל את איש המערות"[19]. הצגת בידור שזכתה להצלחה רבה ועלתה 850 פעמים במשך 5 שנים[20].
ב-2001 ביים את "אילוף הסוררת" של ויליאם שייקספיר בהפקה של תיאטרון חיפה[21]. ב-2002 ביים את המחזה "רווקים ורווקות" של חנוך לוין[22].
ב-2004 הגיש פינה וערך את תוכנית הבוקר של רשת "הבוקר השביעי"[23]. בנוסף ביים בתיאטרון חיפה את "האישה שבישלה את בעלה", קומדיה מאת המחזאית הבריטית דבי איסיט, שאותה גם תרגם ועיבד לעברית[24].
ביולי 2005 החל לערוך בערוץ אגו את התוכנית "אגו באגו". תוכנית בידור ואירוח, שבה התארח בכל שבוע מומחה לנושא אחר, שודרו בה פינות על עולם הרכב, אלכוהול, סקס, גאדג'טים, רוקנרול, ונערכו דיונים בנושאים גבריים מנקודת מבט הומוריסטית[25].
בשנת 2006 ביים את "מקום אחר ועיר זרה", מחזמר בתיאטרון הקאמרי בהשראת ספרה של מאיה ערד באותו שם[26]. את המוזיקה למחזה הלחין אלון אולארצ'יק ואת התפאורה עיצב דני קרמן[27]. באותה שנה גם שימש חבר בצוות השופטים של תוכנית המציאות "דה שואו"[28].
החל מסוף שנת 2007 ועד 2009 הגיש לצידו של גיא מרוז את תוכנית הרדיו ציפורי לילה המשודרת בגלי צה"ל. התוכנית עוסקת מדי שבוע בשנה מסוימת, באירועים שקרו בה ובמוזיקה של אותה שנה. ב-2007 היה שופט בתוכנית הטלוויזיה "גריז"[29]. בנוסף כתב תסריט לסדרת הדרמה "מסכים", עבור הפרק "לורנצו ואוזי".
בשנת 2008 הנחה את התוכנית "דיוקן" בערוץ הראשון, בה שלושה ציירים מציירים ידוען כשבסוף התוכנית הוא בוחר בציור החביב עליו[30].
בשנת 2009 ביים את המחזה של יהונתן גפן "ג'וני הלך" בקאמרי[31].
בקיץ 2010 הציג תערוכת יחיד ב"גלריה טובה אוסמן", ברחוב בן יהודה בתל אביב[32].
החל מאביב 2014 הצטרף לסגל מורי האקדמיה לאמנויות המופע בתל אביב.
חיים אישיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]נשוי לשולמית (שולי) זיו, אמנית, מעצבת תאורה לתיאטרון, ומנהלת מסדות אמנות, בין השאר ניהלה את פסטיבל חיפה להצגות ילדים, את תיאטרון חיפה, ומ-2005 עד 2017 שימשה כמנכ"לית בית ציוני אמריקה[33], להם 2 ילדים.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אלדד זיו, במיזם "אישים" לתיעוד היצירה הישראלית
- אלדד זיו, בתוך: שמעון לב-ארי, "מדריך 100 שנה לתיאטרון העברי", באתר החוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב
- אלדד זיו, בארכיון הבימה
אלדד זיו (1950-), דף שער בספרייה הלאומית
- אלדד זיו, באתר "הבמה"
שיחת נפש : אלדד זיו, סרטון בערוץ "כאן חינוכית", באתר יוטיוב (אורך: 26:22)
- יעקב בר-און, איפה הם היום: זה מה שעושה היום האמן והמוזיקאי אלדד זיו, באתר מעריב אונליין, 24 ביולי 2023
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ סיפורי בת-ים: העיר ממנה הגיעו אלופי העולם הישראלים הראשונים, באתר ynet, 24 באוגוסט 2016
- ^ נעה נבט, מבשלת כדי להירגע, באתר הארץ, 2 במרץ 2011
- ^ דנה גילרמן, בתוך הוורידים שלי, באתר הארץ, 5 ביולי 2007
- ^ איציק יושע, פסטיבל עכו תשמ"ה - הצבים אוכלים שרימפס, חדשות, 8 באוקטובר 1984
יהודה חן, אחרי "כוורת" ־־ מופע עם חמישים צבים, מעריב, 3 באוקטובר 1984 - ^ עירית לינור, תדריך, כותרת ראשית, 21 בינואר 1987
- ^ חגיגה של פחחד, חדשות, 23 באוקטובר 1986
- ^ עידית שחורי, הבן של "אין זו בן זו" ירד מהמרפסת, מעריב, 24 באוקטובר 1988
סרט מתח בתוך הצגה, מעריב, 6 ביוני 1988 - ^ ביקורות:
שוש אביגל, בכורה - לא לעניין, חדשות, 4 בנובמבר 1988
רחלה זנדבק, אז מה - ינתי פרזי - החאן, כותרת ראשית, 9 בנובמבר 1988
אילנה ברש, שרה פרה וחברים, חדשות, 4 באוקטובר 1988 - ^ "ינתי פרזי" למוזיאון ת"א, מעריב, 16 בינואר 1989
- ^ סמדר שפי, מרד נעורים: על התערוכה "הנמרודים החדשים", באתר הארץ, 18 בנובמבר 2011
- ^ ירון פריד, ,מסתמנת אפשרות לקאלט, חדשות, 2 ביולי 1991
שוש אביגל, הבנות של מייק בראנט, חדשות, 5 ביולי 1991 - ^ פולחן הערצה, חדשות, 3 בינואר 1992
לאן הערב, חדשות, 14 ביוני 1993 - ^ זאב בירנברג, גילה את מיקיאגי, חדשות, 27 בנובמבר 1991
- ^ שוש אביגל, הצגה / דבר אחר, חדשות, 22 במרץ 1992
תמי לוביץ, צנון, לשם שינוי, חדשות, 1 בינואר 1992 - ^ נומה עמק בבית ליסין, חדשות, 11 בספטמבר 1992
- ^ אהבת מוות - הצגה, חדשות, 10 ביוני 1993
- ^ נפגשים בנמל עם אלדד זיו, עכבר העיר, 9 באפריל 2010. מאורכב.
- ^ דודי פטימר, נתנו ברוק: ניר פרידמן על הלהקה שעשתה אותו ואת השיר "אוכלת מהצד", באתר מעריב אונליין, 8 ביולי 2017
- ^ ynet, תיאטרון ובידור ליום שישי, 30 ביוני, באתר ynet, 30 ביוני 2000
- ^ סמדר שילוני, החיים קשים, אז צוחקים, באתר ynet, 8 ביולי 2005
- ^ מיכאל הנדלזלץ, ומי יאלף את הבמאי?, באתר הארץ, 29 באוגוסט 2002
אילוף הסוררת, באתר הארץ, 27 ביוני 2002 - ^ מיכאל הנדלזלץ, כאילו. שטות. מילא., באתר הארץ, 24 בפברואר 2002
- ^ עידוא דגן, היו שלום ותודה על הצבים, באתר גלובס, 7 ביולי 2004
- ^ ציפי שוחט, האשה שבישלה את בעלה, באתר הארץ, 1 ביולי 2004
מיכאל הנדלזלץ, איפה הבשר?, באתר הארץ, 21 בספטמבר 2004 - ^ סמדר שילוני, יוצא גבר, באתר ynet, 28 ביולי 2005
רותה קופפר, גברים בלילה, באתר הארץ, 28 ביולי 2005 - ^ עכבר העיר, מחזמר בחרוזים, באתר הארץ, 6 באפריל 2006
- ^ מיכאל הנדלזלץ, הצגה, באתר הארץ, 6 ביולי 2006
- ^ רותה קופפר, כוכבים רוקדים לבד, באתר הארץ, 1 במרץ 2006
- ^ מריאנה בננסון, עכבר העיר, גריז - להיות טרבולטה הישראלי, באתר הארץ, 26 בדצמבר 2007
- ^ דנה גילרמן, הרייטינג של המכחול, באתר הארץ, 18 במרץ 2008
- ^ מיכאל הנדלזלץ, "ג'וני הלך": יהונתן גפן במיטבו, באתר הארץ, 20 במאי 2009
- ^ חגית פלג-רותם, לעולם בעקבות מדונה, באתר גלובס, 22 ביוני 2010
- ^ ליאת רון, המנכ"לית שמלמדת אמנים לפתח חשיבה עסקית, באתר גלובס, 25 ביולי 2015
| בקרת זהויות |
|
|---|