גונאר יארינג
| גונאר יארינג בצעירותו | |
| לידה |
12 באוקטובר 1907 Höganäs, שוודיה |
|---|---|
| פטירה |
29 במאי 2002 (בגיל 94) סטוקהולם, שוודיה |
| מדינה | שוודיה |
| מקום קבורה |
Vikens old cemetery |
| פעילות בולטת | מתווך מטעם האומות המאוחדות בסכסוך במזרח התיכון בין מדינת ישראל ושכנותיה. |
| השכלה |
אוניברסיטת לונד |
| מקצוע | דיפלומט ובלשן |
| מעסיק |
אוניברסיטת לונד |
| תפקיד | שגריר שוודיה במספר מדינות |
| בן או בת זוג |
Agnes Urania Jarring |
| פרסים והוקרה |
|
גונאר יארינג (בשוודית: Gunnar Jarring; 12 באוקטובר 1907 – 29 במאי 2002) היה מלומד ודיפלומט שוודי. במשך שנים רבות שימש כמתווך מטעם האומות המאוחדות בסכסוך במזרח התיכון בין מדינת ישראל ושכנותיה.
קריירה דיפלומטית מוקדמת
[עריכת קוד מקור | עריכה]יארינג נולד למשפחה כפרית בשוודיה, בשם גונאר ינסון. בצעירותו החל לגלות כישרון לשפות, והתעניין בשפה האויגורית, שפה קרובה לטורקית אותה דוברת קבוצה אתנית המתגוררת במחוז האוטונומי שׂינְגְ'יָאנְג בצפון מערב סין. לאחר לימודי בלשנות באוניברסיטת לונד הצטרף בשנת 1929 למשלחת מסיונרים שוודית למסע מרוסיה דרך הרי פמיר, לעיר נווה המדבר קאשגאר בשינג'יאנג. מסע זה השפיע עליו עמוקות, ובמהלכו שינה את שמו משם השוודי הנפוץ ״ינסון״, אותו נשא, למילה "יארינג" שפירושה בשפת האויגורית "הידיד שלך".
בשנת 1933 הוסמך לתואר דוקטור בשפות טורקיות. לאחר שלימד שפות טורקיות באוניברסיטה במהלך שנות ה-30, החל לעבוד בשירות החוץ השוודי כנספח בשגרירות באנקרה בשנת 1940. לאחר מכן התקדם בשירות החוץ, ואחז במשרות דיפלומטיות בטהראן, בגדאד, אדיס אבבה והודו. לאחר מספר משימות דיפלומטיות נוספות, הוא מונה לשגריר שוודיה לארגון האומות המאוחדות וישב כנציג שוודיה במועצת הביטחון בין השנים 1956–1958. הוא שימש כשגרירה של שוודיה לארצות הברית בין 1958 ל-1964 ולאחר מכן כשגריר שוודיה לברית המועצות בין השנים 1964–1973.
שליחותו למזרח התיכון
[עריכת קוד מקור | עריכה]הטלת המינוי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בנובמבר 1967, בסמוך לאחר מלחמת ששת הימים קיבלה מועצת הביטחון של האומות המאוחדות את החלטה 242, אשר התוותה את הפתרון הראוי, לדעת המועצה, לסכסוך הישראלי ערבי. שניים מארבעת סעיפי ההחלטה, עסקו במינויו של שליח מיוחד למזרח התיכון, וזו לשונם:
- 3. [מועצת הביטחון] מבקשת מן המזכיר הכללי למנות נציג מיוחד, שייצא למזרח התיכון כדי ליצור ולקיים מגעים עם המדינות הנוגעות בדבר, כדי לעודד הסכם וכדי לסייע למאמצים להגיע לכלל הסדר מוסכם בדרכי שלום, בהתאם לתנאים ולעקרונות שבהחלטה זו.
- 4. [מועצת הביטחון] מבקשת מן המזכיר הכללי לדווח למועצת-הביטחון בהקדם האפשרי על התקדמות מאמציו של הנציג המיוחד.
— החלטה 242, באתר הכנסת
המזכיר הכללי של האומות המאוחדות, או תאנט מינה את יארינג, אשר המשיך לשמש במקביל כשגריר שוודיה במוסקבה, לתפקיד השליח המיוחד.
סבב השיחות הראשון
[עריכת קוד מקור | עריכה]יארינג החל במסע דילוגים בין בירות מדינות ערב וירושלים, כן קיים דיונים עם נציגי המדינות המעורבות בסכסוך בניו יורק ובאירופה. מסעותיו של יארינג נמשכו במהלך שנת 1967 עד לאמצע 1968. על אף שהתקבל בברכה, וישראל אף הודיעה כי כמחווה תאפשר פינוי אוניות זרות שנתקעו בתעלת סואץ לאחר מלחמת ששת הימים, לא הייתה כל תוצאה מעשית לשיחות. השוני בפרשנות בנוגע להחלטה 242 בין מדינות ערב אשר דרשו נסיגה מלאה מכל השטחים שנכבשו במהלך מלחמת ששת הימים, ובין ישראל אשר פרשה את ההחלטה כמחייבת נסיגה מ"שטחים", גרם לכך שיארינג לא הצליח לגרום למשא ומתן ישיר בין הצדדים (בכוונתו היה לכנס ועידה בקפריסין, אך הוא לא התקרב לכך), או אף לקרב בין עמדותיהם. ברקע הדברים עמדה נחישותה של ישראל לשמור בידה את השטחים שכבשה, כאשר הגישה לאחר מלחמת ששת הימים התבטאה בדברי משה דיין לפיהם הוא "מחכה לטלפון מחוסיין".
לפי דעה אחרת, ישראל הציעה למצרים ולסוריה מיד אחרי מלחמת ששת הימים נסיגה מלאה תמורת שלום, אך הצעה זו נענתה בהחלטות ועידת חרטום:
- לא לשלום עם ישראל
- לא להכרה בישראל
- לא למשא ומתן עם ישראל
- פתרון צודק לפלסטינים בארצם (כלומר חזרת הפליטים).
אל מול גישה זו עמדה מדיניותם המלחמתית של ראשי מדינות ערב כגמאל עבד אל נאצר, אשר ראתה עדיין בכוח את הדרך לפתרון הסכסוך, ולא השלימה עם תוצאות מלחמת ששת הימים. במקביל לניסיונות התיווך של יארינג קיימה ישראל בשנים אלו מגעים ישירים עם חוסיין מלך ירדן אך גם אלו כשלו.
תוכנית רוג'רס
[עריכת קוד מקור | עריכה]ערך מורחב – תוכנית רוג'רס
בספטמבר 1968 התחדשה הלחימה בין ישראל ומצרים, כאשר פרצה מלחמת ההתשה. נשיאה החדש של ארצות הברית, ריצ'רד ניקסון, מינה את מזכיר המדינה ויליאם פירס רוג'רס כמתווך בסכסוך הישראלי ערבי מטעמו. רוג'רס הציע תוכנית שלום, לפיה יחל משא ומתן אותו ינהל יארינג, שיביא בסופו של דבר לנסיגה ישראלית מלאה תמורת הסכמי שלום. תוכנית זו אף היא לא התקבלה על דעת הצדדים, והסתיימה בכישלון. עם זאת, התערבותם של "יועצים" סובייטים בלחימה בתעלה העלתה חשש להצתת סכסוך בין מעצמתי, והביאה, ביוני 1970 לפרסום תוכנית נוספת, בה דובר על הפסקת אש למשך 90 יום, במהלכם ישוב יארינג וינסה לתווך בין הצדדים. ישראל קיבלה את ההצעה, בהסתייגות כי היא מסכימה להפסקת אש למשך 90 יום ולהמשך שליחות יארינג, אך אינה מקבלת את "תוכנית רוג'רס" הראשונה.
סבב השיחות השני
[עריכת קוד מקור | עריכה]יארינג החל בשליחות נוספת, אשר נתקלה בקשיים חמורים מראשיתה. המצרים החלו בקידום טילי קרקע אוויר לאזור תעלת סואץ, בניגוד להסכמה שהושגה על ידי רוג'רס לפיה יוקפא המצב הצבאי באזור התעלה. כתוצאה מכך, הקפיאה מדינת ישראל את השתתפותה בשיחות.
אך בספטמבר 1970 אירעו אירועים דרמטיים ובלתי צפויים. גמאל עבד אל נאצר הנשיא המצרי, אשר היה אויבה המושבע של ישראל, מת ב-28 בספטמבר 1970. הנשיא החדש, אנואר סאדאת נראה בתחילה כנשיא חלש לתקופת ביניים, אך הסתבר כי הוא יכול לנקוט בקו עצמאי, ואכן כבר במהלך הלווייתו של נאצר, בה השתתף שר הבריאות האמריקני, אליוט ריצ'רדסון, נועדו השניים, והחלה התקרבות מדינית בין מצרים וארצות הברית. האירוע השני היה סילוקו האלים של אש"ף מאדמת ירדן, אשר נודע בשם אירועי ספטמבר השחור.
יארינג הודיע כי בכוונתו לדווח למזכיר הכללי על התקדמות השיחות ב-5 בינואר 1971, וכי על ישראל להודיע על חידוש השתתפותה לפני מועד זה. מחלקת המדינה של ארצות הברית, אף היא פעלה במרץ לחידוש השיחות, ובפגישה שנערכה ביזמת האמריקנים בסוף דצמבר במשרדי האו"ם הודיעו נציגי "ארבע המעצמות" כי ישובו וייפגשו לדון במצב במזרח התיכון ב-6 בינואר 1971. המסר, כמעט אולטימטום לישראל, התקבל בישראל בהבנה. בהתאם לכך התקבלה החלטת ממשלה המאפשרת חידוש השיחות, אשר אושרה בכנסת ברוב קולות.
יארינג המשיך במגעים בין ישראל ומדינות ערב, ובמהלך ינואר ופברואר 1971 התקבלו הצעות מפורטות מממשלות ישראל ומצרים, וכן מממשלת ירדן. בין ההצעה הישראלית וההצעה המצרית היו הבדלים חשובים, כגון אופיו של הכוח המצרי שיוצב בסיני (כוח שיטור או כוח צבא) או עומק הנסיגה הישראלית. אך השוני העיקרי היה באופיו של ההסכם. האם יהיה זה, כגרסת המצרים "הסכם ביניים" ממנו משתמע כי אין המדובר בהסכם סופי כי אם בשלב ראשון בשורת הסכמים שיובילו לנסיגה כוללת, או הסכם עצמאי, העומד בפני עצמו, כדרישה הישראלית.
יארינג העלה הצעה משלו, ב-8 בפברואר 1971. ואלו עיקרי הצעתו:
- ישראל:
- ישראל תתחייב להסיג כוחותיה משטח הרפובליקה הערבית המאוחדת לגבול הבינלאומי הקודם בין מצרים ובין שטח המנדט הבריטי על ארץ ישראל, מתוך הבנה כי יתקיימו הסדרים משביעי רצון לנושאים הבאים:
- א. הקמת אזורים מפורזים.
- ב. הסדרי ביטחון מעשיים באזור שארם א שייח להבטחת חופש התנועה הימית דרך מצרי טיראן.
- ג. חופש התנועה דרך תעלת סואץ.
- הרפובליקה הערבית המאוחדת.
- הרפובליקה הערבית המאוחדת תתחייב לחתום על הסכמי שלום עם ישראל, שיכללו את התנאים הבאים:
- א. סיום מצב המלחמה.
- ב. הכרה הדדית בריבונות, בשלמות הטריטוריאלית ובעצמאות הפוליטית.
- ג. כיבוד הזכות של כל צד לחיות בשלום בגבולות מוכרים ובטוחים.
- ד. קבלת האחריות לעשות כל שביכולתה למנוע מעשי איבה ולחימה משטחה.
- ה. אי התערבות בענייניה הפנימיים של המדינה השנייה.
בהצעתו זו, לא נכללה דרישה מהמצרים להפסיק את החרם הכלכלי על ישראל.
בתגובתן שתי המדינות הוסיפו הסתייגויות מתוכנית יארינג. המצרים דרשו שראשית ישראל תתחייב לנסיגה מלאה מסיני ומעזה ולהשגת פתרון צודק לפליטים הפלסטינים. אחר כך יפתח משא ומתן לשלום. הסכם שלום יושג רק לאחר התחייבות לנסיגה מלאה של ישראל מכל השטחים שנכבשו ב-1967 לקווי יוני 1967.[1] הייתה זו הפעם הראשונה בה הצהיר נשיא מצרים כי הוא מוכן להכיר בישראל ולהגיע עמה לשלום. הדרישות המצריות הרעו את מצב ישראל אפילו יחסית למצב שהיה לפני יוני 67, כמו למשל שחילים סובייטים ישתתפו בכו"ח האו"ם, שהאזורים המפורזים יהיו בעומק שווה משני צידי הגבול.
ההסתיגויות של ישראל כללו נסיגה לגבול בטוח שיושג במשא ומתן לשלום ולא לקווי יוני 1967, משא ומתן לשלום עם מצרים שעומד ברשות עצמו ולא תלוי בהסכמים שיהיו לישראל עם סוריה וירדן בקשר לשטחי יהודה ושומרון ורמת הגולן, משא ומתן לפתרון בעיית הפליטים באזור ישירות עם הממשלות המעורבות כולל פיצוי הפליטים.[2]
השוני בין תשובות הצדדים היה באופן מעשי סופה של יזמת יארינג. השיחות נמשכו בעצלתיים במהלך כל שנת 1971, ובדצמבר החל יארינג בניסיון חדש לפתוח במשא ומתן עם ישראל ומצרים, על אף השוני בין התשובות, אך גם ניסיון זה נכשל.
יארינג המשיך להחזיק בתואר "השליח המיוחד של מזכ"ל האו"ם" עד לפרישתו בשנת 1990.
אוסף יארינג
[עריכת קוד מקור | עריכה]גונאר יארינג המשיך לפרסם מחקרים בשפות טורקיות מזרחיות במהלך הקריירה הדיפלומטית שלו. בשנת 1982 תרם לאוניברסיטת לונד אוסף מקיף של כתבי יד בשפות טורקיות. זהו אוסף עשיר ביותר, השלישי בגודלו בעולם אחרי שני אוספים במדינות ברית המועצות לשעבר. האוסף לוקט ממבחר מדינות איסלאמיות במרכז אסיה ומערים כמו קאשגאר, יארקנד ואורומצ'י.
עם פטירתו של יארינג, בשנת 2002 בגיל 94, פרסם המזכיר הכללי של האומות המאוחדות, קופי ענאן הודעה בה ספד ליארינג, על יושרו, יושרתו, ושיקול הדעת שלו, כמו גם יכולתו יוצאת הדופן בניתוח מצבים, ובשכנוע.
מורשת שליחות יארינג
[עריכת קוד מקור | עריכה]יש הסבורים כי לו היה מתווך נמרץ יותר בשנת 1971, ניתן היה להגיע כבר בשלב זה להסכם, שהיה חוסך את שפיכות הדמים של מלחמת יום הכיפורים. לעומתם יש הסבורים כי הקשחת עמדות הצדדים הייתה אך טבעית לאור המצב, וכי היה צורך בהלם הפסיכולוגי שגרמה בישראל מלחמת יום הכיפורים על מנת לאפשר את פריצת הדרך המדינית בשנת 1977 שהביאה להסדר דומה לזה שניסה יארינג להשיג בשנת 1971. ב-1969 הועלה בישראל הקברט הסאטירי קטשופ, מאת חנוך לוין. ההצגה עוקבת אחר ניסיונות התיווך של "גו הגדול", אשר מבוסס על דמותו של יארינג. בסוף 1970 נכנס למצעד הפזמונים של קול ישראל, השיר ד"ר יארינג של להקת כיף התקווה הטובה. את השיר חיבר יעקב רוטבליט בהשראת שליחותו של יארינג למזרח התיכון.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יוחנן כץ, היונה שכשלה, הוצאת ירון גולן, 2006
- יואב גלבר, התשה - המלחמה שנשכחה, דביר, 2017, פרק שני: שליחות יארינג, עמ' 79–119.
- עבודת מחקר על יארינג (אנגלית)(הקישור אינו פעיל)
- אוסף יארינג, באתר אוניברסיטת לונד
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ראובן פדהצור, משכין שלום | הדיפלומט השוודי גונאר יארינג - המתווך הראשון של הסכסוך הישראלי-ערבי, באתר הארץ, 17 בספטמבר 2010
- איתן בנצור, אל תהי לקונצפציה ממשלה, באתר הארץ, 12 בנובמבר 2010
- גונאר יארינג, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
גונר ירינג (1907-2002), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]| בקרת זהויות |
|
|---|