מלחמות הרדה
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: יש להחליף הערות שוליים מסוג"שם" ו- ibid להערות שוליים ממוקדות יותר.
| ||
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: יש להחליף הערות שוליים מסוג"שם" ו- ibid להערות שוליים ממוקדות יותר. | |
מלחמות הרִדַּה (בערבית: حروب الردة, מילולית: "מלחמות הכפירה") הוא השם שניתן במקורות הערביים למרידות של שבטים ערביים בחצי האי ערב לאחר מותו של מוחמד בשנת 632.[1] את המלחמות הוביל הח'ליפה הראשון, אבו בכר, נגד השבטים הערבים שחזרו בהם מהתאסלמותם בשנים 632–634.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך שנותיו במדינה בשנים 622–632 החל מוחמד בכיבושים נרחבים בחצי האי ערב, בהם הכניס תחת שלטונו שבטים רבים.[2] חלקם של השבטים קיבלו על עצמם את האסלאם וחלקם קיבלו את מרותו של מוחמד. מוחמד לא השאיר אף יורש מובהק ולכן לאחר מותו החלו האליטות הערביות בוויכוחים על זהות היורש.[3] יותר מכך, האליטות האנצאר, המוהאג'רון, בני שבט קורייש ובני שבט ת'קיף, החלו לפתח עוינות אחת כלפי השנייה לקראת סוף חייו של מוחמד. האנסר אמרו כי מוחמד הטיף לכך כי הוא הנביא האחרון ואין יותר מקום לשליט כללי על האסלאם, לכן על כל שבט לשים שליט מקומי בראשו. סביר להניח כי הם הבינו את יתרונם של בני הקורייש, שמוקמו בתפקידי מפתח, ולכן היו נכונים יותר לחלק את השלטון.[4]
כאשר היו עסוקים כולם בתכנון דרכי פעולתם בעניין בחירת השליט הבא, הזדרזו אנשי המוהג'ירון ועומר אבן-אל-ח'טאב נשבע אמונים לאבו בכר כחליף, המחליף של מוחמד. כך יצאו אנשי המוהג'ירון אל מקום מפגשם של אנשי האנסר והכריחו אותם לקבל עליהם את מנהיגותו של אבו בכר.[5]
אבו בכר התאים לתפקיד היורש משתי סיבות עיקריות. הראשונה נאמנותו למחמד, שהתבטאה, בין השאר, בכך שנתן את כל רכושו לקופת המדינה כשמחמד הטיל מס על תומכיו. השנייה היא היכרותו עם הגנאלוגיה של שבטי האזור, משמע הכיר גם את מבנה השלטון ויחסי הכוחות בתוך השבטים, ולכן היה מעין מומחה פוליטי.[6]
לאחר עלייתו הצהיר אבו בכר כי על כל השבטים הערבים להמשיך בתשלום הזכאת, מס הצדקה בו מחויב כל מוסלמי. אולם שבטים רבים גם אם הסכימו לקבל את אבו בכר כחליף, סירבו לשלם את המס. אבו בכר נקט ביד קשה בעניין זה, מה שהביא לניסיונות למתן אותו בטענה כי אפשר עדיין לנצל את נאמנותם של השבטים המאמינים למלחמה באלו הכופרים. בתגובה אמר אבו בכר כי תשלום המס הוא תנאי לנאמנות ושווה ערך לתפילה, וכי יש להילחם במי שמסרב לשלם כאילו הוא כופר.[7]
פרוץ המרידות
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר מותו של מחמד קמו בין שבטי האזור שתי צורות התנגדות עיקריות לשלטון האסלאם. האחת התחרתה על השלטון במדינה ואף הציעה חלופה דתית לאסלאם. מנהיגיהם הוצגו כנביאים ומנהיגים פוליטיים והיוו תחליף ממשי למוחמד. ביניהם היו שבטי בנו-אסד ובנו-חניפה שהונהגו על ידי נביאים מתחרים מעין אלה. הקבוצה השנייה של המתנגדים הנהיגה, בחלק מהמקרים, מרידות במס על ידי שבטים אשר נכנסו זה מכבר תחת שלטון האסלאם. בחלק אחר מהמקרים קבוצה זו פתחה במרידות אלימות. שבטים מסוימים מקבוצה זו היו ביחסי ידידות עם השלטון האסלאמי ושבטים אחרים ניסו למנוע התרחבות נוספת של שלטון זה. שבטים אלו לא דחו את האסלאם או ניסו להציע לו חלופות, אלא פשוט התנגדו להרחבת השלטון. שתי תנועות מרידה אלו כונו בפי המוסלמים "הרדה", הכופרים או הדוחים (את האסלאם).[8]
מהלך הקרבות
[עריכת קוד מקור | עריכה]מטרתו של אבו בכר הייתה להמשיך את מעשיו של מוחמד, כלומר כיבוש חצי האי ערב, והבאת כל השבטים באזור תחת שלטון האסלאם. מלחמות הרדה, אם כן, היו המשכה הישיר של משימה זו, בין אם היה על אבו בכר להכניע מחדש שבטים שנכבשו בעבר והחליטו למרוד, ובין אם היה עליו לכבוש שבטים חדשים אשר התנגדו להתרחבות האסלאם.
בין אנשי הצבא החשובים היה ח'אלד אבן-אל-ואליד, מי שהיה מפקד חיל הפרשים של מכה בקרב אוחוד. בתמיכתו של אבו בכר הוא יצא לאזור נג'ד (חבל ארץ בחצי האי ערב) להמשיך בייסוד השלטון האסלאמי באזור. לאחר כמה ניצחונות, וגיוס חלק משבט בנו תמים, פנה לעבר שבט בנו-חניפה אשר היוו את האיום העיקרי על המוסלמים. הבנו חניפה, שמנהיגם מוסלימה הכריז על עצמו נביא, עמדו נחושים אל מול התקדמותו של צבא האסלאם. בשנה 11–12 להיג'רה, נפגשו שני הצבאות בעקרבא לקרב שבו נערך טבח בבנו-חניפה, ובני השבט קיבלו עליהם את שלטונה של מכה.
בעמאן, הוטל על נציגם של שבט הואזין, כרמה אבן-אבי-ג'הל, לבסס את השלטון האסלאמי. בני שבט הואזין היו בקשרים הדוקים עם שבט קורייש מאז ומתמיד, ועכרמה יצא בראש צבא אשר גויס מתוך בני השבט. כמו כן, אל תימן יצא מוהאג'יר אבן-אבי-אומיה עם צבא מקרב בני מכה, ובדרך צירף את אנשי נג'ראן ושבט בג'ילה. עקב פילוגם של תושבי תימן השלטון הושב למקומו תוך זמן קצר. בעקבות אי תשלום מס למדינה על ידי בני שבט הכנדה, יצא לשם מוהאג'יר, ודיכא גם מרידה זו. ראש השבט אל-אשעת' בנו קיס אל-כנדה נשלח למדינה ושם נתכבד בזכות ייחוסו בקרב שבט כנדה ונשא את בתו של אבו בכר לאישה.[9]
ניתן לראות כאן כיצד נוסף על הפעולות הצבאיות אותן נקט אבו בכר, הוא פנה לאפיקים דיפלומטיים על מנת להשיג את מטרותיו. חלק מדרכו הפוליטית להביא לאיחוד שבטי ערב תחתיו הייתה שימוש בקשרי הון ונישואין. הוא אף הצליח להשיג הסכם עם חלקו הדומיננטי של שבט הבנו-שייבאן, אשר בשולי עיראק, שהוביל מאוחר יותר לשיתוף פעולה צבאי. באופן דומה הוא שלח מאנשיו לצאת לכיוון סוריה ולהחזיר את נאמנותם של שבטים אשר קיבלו את האסלאם בימי מחמד ולצרף שבטים חדשים. במקום אחר מסופר על מוסלמי מבני שבט הבנו-חניפה אשר קיבל מידי אבו בכר נחלה כאשר תמך בו ולא במוסלימה, נביא שבטו.[10]
תוצאות המלחמה ומשמעויותיהן
[עריכת קוד מקור | עריכה]בסיום המלחמות האוכלוסייה הערבית התחלקה לשלוש שכבות פוליטיות. העליונה הייתה האליטה הערבית השולטת, כאשר בני שבט קורייש מילא חלק נכבד משכבה זו. השכבה השנייה נבנתה מהשבטים אשר תמכו בשלטון בזמן מלחמות הרדה והשתתפו במסע הכיבושים האסלאמי, וביניהם בנו אסלאם, בנו-ג'יפאר, בנו-מוזיינה ועוד שבטים מאזור הנג'ד. שכבה זו הייתה בתוך המדינה המתחדשת והיוותה נדבך חשוב בצבא האסלאם, אך לא היה להם חלק בשלטון.
השכבה השלישית נבנתה מאותם שבטים אשר כשלו במרידה והוכנעו במלחמות הרדה. שבטים אלה הושארו בנחלותיהם והורשו לקיים את חייהם כראות עיניהם, אך לא לקחו שום חלק פעיל בשלטון האסלאמי, שבעיניו הם נתפסו כבלתי נאמנים. הם היו אוכלוסייה כבושה אשר שילמה מיסים לשלטון עבור שיפוט וביטחון.[11] כערבות לשמירה על השקט מצדם של שבטים אלו לקח אבו בכר בני ערובה מבניהם. על השימוש הנרחב בלקיחת בני ערובה לומדים מכך שפעולתו הראשונה של עומר בן אל-ח'טאב, החליף השני, הייתה להחזיר את שבויי הרדה לשבטיהם.[12]
למלחמות הרדה היו משמעויות חשובות בדבר התפתחות הממלכה המוסלמית. הן היוו המשך ישיר לפעולותיו של מחמד, בין השאר משום שאבו בכר היה מתווה המדיניות של מחמד ולכן ההתנהלות הפוליטית בימיו הייתה דומה.[13] תקופה זו היוותה את ייסודה של הממלכה המוסלמית בחצי האי ערב ובסופה הממלכה שלטה על כל שטח זה ועל השבטים אשר בתוכו. הצלחת מלחמות הרדה אפשרה למוסלמים להמשיך בכיבושיהם לתוך סוריה ועיראק, ומאוחר יותר להרחבתה עד אשר הייתה בשיאה.[12]
הדיון אודות בחירת הכינוי
[עריכת קוד מקור | עריכה]במחקר קיים דיון אודות השימוש במושג "רִדה" כשם גורף לכל המלחמות בשבטים הערבים בימיו של אבו בכר. המושג מכיל משמעות של דחייה או חזרה מהאסלאם, והרי חלק מהשבטים המורדים מעולם לא קיבלו על עצמם את האסלאם, וחלקם האחר לא דחה את האסלאם, אלא רק את תשלום המס למדינה. לדיון זה משמעות פחותה אצל המעוניינים בתהליכים הפוליטיים, משום שכל דחייה של האסלאם הביאה לקושי בהרחבת השלטון ולכן היא פוליטית, אך למתעניינים בהיבט הדתי המינוח עשוי להיות משמעותי יותר.
משמעות כיום
[עריכת קוד מקור | עריכה]המושג מלחמת-רִדה (מלחמת כפירה) משמש גם בתקופה המודרנית: ארגונים אסלאמיים, דוגמת אל-קאעידה, עושים בו שימוש כדי לתאר את מלחמתם במדינות המוסלמיות שמשתפות פעולה עם המערב. דוגמה נוספת היא היחס למאמינים הבהאיים באיראן, שם הם מכונים "מורתדון", כלומר מוסלמים שנטשו את דתם.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]מלחמות הרדה, דף שער בספרייה הלאומית
- מלחמות הרדה, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ מייקל קוק, מוחמד (ירושלים: מוסד ביאליק, תשמ"ט – 1989), עמ' 31
- ^ שם, עמ' 27
- ^ היו קנדי, מחמד והח'ליפות (ירושלים: מוסד ביאליק אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשנ"ט – 1998, עמ' 47
- ^ Fred McGrew Donner, The early Islamic conquests (New Jersey: Princeton University Press, 1981), p. 82
- ^ היו קנדי, מחמד והח'ליפות עמ' 46
- ^ Fred McGrew Donner, The early Islamic conquests. P. 83–84
- ^ Wilferd Maelung, The succession to Muhammad: a study of the early Caliphate (Cambridge: University Press, 1997), p. 46–48
- ^ Fred McGrew Donner, The early Islamic conquests p. 85
- ^ היו קנדי, מחמד והח'ליפות, עמ' 50–51
- ^ Fred McGrew Donner, The early Islamic conquests p. 86–87
- ^ Ibid., p. 88–89
- ^ 1 2 Ibid., p. 89
- ^ Ibid., p. 87