מלקות (הלכה)
מלקות הן אחד מהעונשים המוזכרים בתורה, והוא ניתן לאדם שעבר במזיד על אחת מצוות לא תעשה שבתורה, בתנאי שהתרו בו קודם שעבר, וכשהיו עדים על כך.
סך כל העבירות שלוקים עליהן הוא 207 עבירות[1].
דיני המלקות נמצאים במסכת מכות פרק שלישי.
מקור
[עריכת קוד מקור | עריכה]המקור הראשוני לעונש המלקות בהלכה נמצא בתורה, בפרשת כי תצא:
כִּי יִהְיֶה רִיב בֵּין אֲנָשִׁים, וְנִגְּשׁוּ אֶל הַמִּשְׁפָּט, וּשְׁפָטוּם: וְהִצְדִּיקוּ אֶת הַצַּדִּיק, וְהִרְשִׁיעוּ אֶת הָרָשָׁע. וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע, וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט, וְהִכָּהוּ לְפָנָיו כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ, בְּמִסְפָּר, אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ, לֹא יֹסִיף; פֶּן יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ עַל אֵלֶּה מַכָּה רַבָּה, וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ.
.
במשנה נחלקו במספר המלקות שבית דין מלקים:
כַּמָּה מַלְקִין אוֹתוֹ? אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר "בְּמִסְפַּר אַרְבָּעִים" - מִנְיָן שֶׁהוּא סָמוּךְ לְאַרְבָּעִים.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: "אַרְבָּעִים שְׁלֵמוֹת הוּא לוֹקֶה; וְהֵיכָן הוּא לוֹקֶה אֶת הַיְתֵרָה? בֵּין כְּתֵפָיו."
להלכה נפסק כדעת תנא קמא שמלקים 39 מלקות. על אף שבתורה נאמר במפורש 40, ביארו בתלמוד שלמדו זאת מלשון הפסוק: ”אי כתיב ארבעים במספר הוה אמינא ארבעים במניינא, השתא דכתיב במספר ארבעים - מנין שהוא סוכם את הארבעים.” (תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף כ"ב, עמוד ב').
בראשונים התקשו, מאחר שלדעת חכמים מספר המלקות הוא 39 מדוע לא כתבה התורה מספר זה במפורש, וכתבה תחתיו 40. ברא"ש כתב שהסיבה לכך היא כי התורה העדיפה לכתוב מספר עגול:
שכן דרך המקרא כשמגיע המנין לסכום עשירית פחות אחת מונה אותו בחשבון עשירית ואינו משגיח על חסרון האחד... וכן ארבעים יכנו.
— רא"ש על מסכת פסחים, פרק י אות מ.
ברמב"ם בפירושו למשנה, כתב הסבר אחר: מכיוון שהתורה כתבה בתחילה כדי רשעתו במספר, משמע שאין מספר מלקות קבוע, ומה שלאחר מכן נכתב מספר 40 הכוונה שיזהרו שלא להלקות יותר מ-40. וכדי שבטעות לא ילקו יותר מארבעים ויעברו על לאו דאורייתא, תיקנו להלקות 39 בלבד.
המסורת לגבי שלושים ותשע מלקות קדמה לפחות במאה וחמישים שנה לעריכת המשנה: כבר פאולוס העיד ש”חָמֵשׁ פְּעָמִים לָקִיתִי עַל־יְדֵי הַיְּהוּדִים אַרְבָּעִים חָסֵר אֶחָת”[2].
יוצאים מהכלל
[עריכת קוד מקור | עריכה]כאמור, עונש מלקות ניתן לאדם שעבר על אחד מאיסורי התורה, אמנם בתלמוד למדו בבניין אב, מכך שהסמיכה התורה את הלאו של "לא תחסום שור בדישו" (שהוא לאו שיש בו מעשה, ואינו ניתק לעשה), לדין מלקות האמור בתורה, שאין לוקים אלא על לאו שדומה במהותו ללאו זה, ולכך ישנם שישה איסורי לא תעשה שאין לוקין עליהן[3]:
- לוקין רק על לאו שלא חייבים עליו מיתת בית דין, ואפילו אם חייבים עליו כרת או מיתה בידי שמים.
- אין לוקין על לאו הניתק לעשה - לאו שניתן "לתקן" אותו על ידי קיום מצוות עשה, כגון איסור לקיחת האם על הבנים, במצוות שילוח הקן, שניתן לתקנו על ידי שילוחה ובכך לקיים מצוות "שלח תשלח את האם".
- לאו שניתק לתשלומין - לאו שניתן "לתקן" אותו על ידי תשלום, כגון איסור גזילה, שניתן לתקנו על ידי תשלום ממון בהשבת הגזילה.
- אין לוקין על לאו שאין בו מעשה - לאו שעוברים עליו ללא עשיית מעשה, אלא בדיבור, במחשבה, או באי עשייה (למעט עדים זוממים, מוציא שם רע, שבועה, תמורה וקללה[4]:).
- אין לוקין על לאו שבכללות - כשהאיסור הנאמר בתורה כולל בתוכו כמה ענייני איסור.
- לאו הבא מכלל עשה - כאשר לא נזכר בתורה לשון לאו, אלא מדייקים מכך שהתורה אמרה לעשות דווקא מעשה מסוים, ולא מעשה אחר.
סדר הענישה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההלקאה נעשית על ידי שמש בית הדין ברצועה רחבה של עור עגל שמחוברות לה שתי רצועות קטנות של עור חמור, כשהמוכה עומד וגופו מוטה קדימה על עמוד ושתי ידיו כפותות על העמוד. לוקה שליש מהמלקות מלפניו על חזהו, ושני שלישים על גבו, שליש על כתפו הימנית ושליש על השמאלית.
בשעת ההכאה היה גדול הדיינים קורא לפניו פסוקים מפרקי המוסר והתוכחה שבפרשת כי תבוא. כמו כן קוראים את הפסוק "והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית והרבה להשיב אפו ולא יעיר כל חמתו", שלוש פעמים – סך הכל 39 מילים.
בשביל להימנע מהמתת הלוקה, בכל פעם שנפסק לאדם חיוב מלקות, מביאים רופא שאומד האם הלוקה יכול לספוג 39 מלקות מבלי שימות, ואם לא, כמה הוא יכול לספוג. לאחר מכן מעגלים את המספר שקבע הרופא כלפי מטה כך שיתחלק בשלוש, כדי שיוכל ללקות שליש שליש ושליש, וזהו מספר המלקות שיִלְקה בפועל.
מאפיינים הלכתיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מלקות, כמו שאר עונשים שבידי אדם, לוקים רק בידי בית דין של שלשה דיינים סמוכים.
- אדם שחייב כרת וקיבל עונש מלקות נפטר מעונש הכרת. אחת הסיבות לכך שרצו לחדש את הסנהדרין בארץ ישראל לאחר גירוש ספרד היה רצונם של אנוסים שחזרו ליהדות לקבל מלקות כדי להיפטר מעונש כרת.
- בערב יום כיפור או בעקבות חטאים מסוימים, יש הנוהגים לקבל מלקות סמליות (חלשות). שולחן ערוך אורח חיים (תרז, ו).
מכת מרדות
[עריכת קוד מקור | עריכה]מכת מרדות היא ענישה של מלקות שמלקים את העובר על איסור מדברי סופרים (דרבנן). נקראות "מרדות" מלשון רידוי ונתינת עול. בניגוד למלקות שהן מדין תורה, מכת המרדות ניתנת גם על ידי בתי דין שמחוץ לארץ ישראל ואף שאינם סמוכים[5].
נחלקו הדעות כמה מלקות מלקים למי שחייב מכת מרדות. יש הסוברים שאין מספרן קצוב, אלא הדבר נתון לשיקול דעתם של הדיינים. יש אומרים שמלקין עד שחוזר בו החוטא[6]. ויש הסוברים שמספר המלקות קבוע - מהם הסוברים שמספרן 39, כדין מלקות של תורה, אלא שהם מכות קלות יותר[7] ויש הסוברים 13 (שליש ממלקות של תורה)[8].
מכות מרדות ניתנות במקל, ולא ברצועה כמו במלקות מהתורה.
מקרי מוות בעקבות מלקות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתלמוד מסופר על בית הדין של האמורא רבא בבבל שנתנו מלקות לאדם שבעל אשה כותית ומת עקב המלקות. שבור מלכא המלך, רצה לטפל באירוע התקדימי אך אימו, איפרא הורמיז, שכנעה אותו לא להעניש את רבא[9]. בדומה, במאה ה-11 בספרד שמואל הנגיד העיד על נידונים שמתו ממלקות[10].
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- פרופ' נחום רקובר, תקנת השבים, "כיוון שלקה - הרי הוא כאחיך", 85. הוצאת ספרית המשפט העברי; משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל, 2007
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יאיר אטינגר, 39 מלקות, בעדינות, באתר הארץ, 7 באוקטובר 2008
- סרט: טקס מלקות לזמר ארז יחיאל באתר "יוטיוב"
- מאמרים בנושא מלקות, באתר ספריית אסיף
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ פירוט העבירות נמצא במשנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק י"ט הלכות א'–ד'.
- ^ הברית החדשה, האיגרת השנייה אל הקורינתים, פרק י"א, פסוק כ"ד
- ^ ראו הרחבה על כך בפירוש המשנה לרמב"ם בפרק ג ממסכת מכות.
- ^ מסכת מכות דף טז עמוד א ותוספות במסכת שבועות דף כא עמוד א ד"ה חוץ (השני).
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק ט"ז, הלכה ג'.
- ^ ראו בדברי רש"י, מסכת חולין, דף קמ"א, עמוד ב', ד"ה מכת מרדות שכתב: "ואין לה קצבה אלא עד שיקבל עליו".
- ^ ראו בשו"ת הריב"ש סימן צ.
- ^ ראו בתרומת הדשן חלק ב פרשת כי תצא.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ"ד, עמוד א'
- ^ ספר העתים לר' יהודה אלברצלוני עמ' 267 בדפוס קראקא תרס"ג