ממלכת נווארה
|
| |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| משטר | מונרכיה | ||
| שפה נפוצה | לטינית, נווארו-אראגונזית, בסקית, ספרדית, צרפתית (באזור הצפוני), | ||
| עיר בירה | פמפלונה 42°49′01″N 1°38′34″W / 42.817°N 1.6428°W | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת | אירופה | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | מרד כנגד האימפריה הפרנקית. | ||
| תאריך | 824 | ||
| פירוק |
1. החלק הדרומי של הממלכה, מסופח לממלכת ספרד. 2. החלק הצפוני נכנס לאיחוד פרסונלי עם ממלכת צרפת. 3. החלק הצפוני מתמזג באופן מלא לתוך ממלכת צרפת | ||
| תאריך |
1. סיפוח לספרד – 1522 2. איחוד פרסונלי עם צרפת – 1589 3. מיזוג מלא עם צרפת – 1620. | ||
| ישות קודמת |
| ||
| ישות יורשת |
( | ||
| שטח בעבר | כמעט 12,000 קמ"ר (נכון ל־ימי הביניים המאוחרים) | ||
| דמוגרפיה | |||
| דת | נצרות (רומית קתולית), ויהדות. | ||
ממלכת נווארה (בספרדית: Reino de Navarra, בבסקית: Nafarroako Erresuma, בצרפתית: Royaume de Navarre), במקור ממלכת פמפלונה, הייתה ממלכה אירופית אשר שכנה משני צידי הרי הפירנאים לחוף האוקיינוס האטלנטי.
ממלכת נווארה נוצרה כשמנהיג בסקי מקומי, איניגו אריסטה מלך פמפלונה, נבחר או הוכרז כמלך בפמפלונה (ב-824) והנהיג מרד נגד הסמכות הפרנקית האזורית.
חלקה הדרומי של הממלכה סופח לשלטון הכתר של קסטיליה ב-1513, ובכך היה לחלק מממלכת ספרד המאוחדת. החלק הצפוני נשאר עצמאי ומושב המלכים עבר לפאו, אך נכנס לאיחוד פרסונלי עם צרפת ב-1580, כשאנרי השלישי מלך נווארה ירש את כס המלוכה בצרפת כאנרי הרביעי, מלך צרפת. ב-1620 אוחד החלק הצפוני של נווארה באופן מלא עם ממלכת צרפת.
אטימולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]יש מספר שמות מקומות דומים, אך התיעוד הראשון[1] של המילה "נווארוס" (navarros) הופיע בספרו של איינהרד על דברי הימים של קרל הגדול. תיעוד אחר נמצא בספר "קורות ממלכת הפרנקים" ובו מופיעה המילה "נבארוס" (nabarros). קיימים שני הסברים אטימולוגיים[1] לשם: נווארה (Navarra), נפרואה (Nafarroa), ונפּרואה (Naparroa):
- בבסקית – "נבאר" (nabar וברבים: nabarra); "נוטה לצבע חום", "רב צבעים" (הסבר אשר עומד בניגוד להרים הירוקים שנמצאים מצפון לחבל נווארה המקורי).
- בבסקית – "נבאל" (nabal) ובספרדית – "נאבה" (nava): עמק או מישור (כמו באזור של ספרד דהיום – עמקי טולוסה); בבסקית הרי (herri), שפירושו עיר או ארץ. ז'ואן קורומינס אינו רואה את המילה "נאבה" כמילה בסקית דווקא, אלא כמילה הנפוצה במספר שפות פרה-רומאיות.
היסטוריה מוקדמת
[עריכת קוד מקור | עריכה]ממלכת פמפלונה, ולאחר מכן נווארה, היוו חלק מהטריטוריה המסורתית של הואסקונים, שבט מהתקופה הפרה-רומאית שישב במורדות הדרומיים של הרי הפירנאים המערביים ועל חלק מחופי מפרץ ביסקאיה. האזור נכבש כולו על ידי הרומאים ב-74 לפנה"ס. זה היה תחילה חלק מהפרובינציה הרומית קיטריור, אחר כך טראקוננסיס ולבסוף קונבנטוס קיסראוגוסטאנוס. הרומאים השאירו חותם ברור באזור בתחומי עיור, שפה, תשתיות, מסחר ותעשייה.
עם דעיכת האימפריה הרומית המערבית, לא הוויזיגותים ולא הערבים לא הצליחו לכבוש שוב את אזור מערב הפירנאים. המעברים בהרי הפירנאים המערביים היו בין היחידים שאיפשרו מעבר סחורות דרך ההרים פרט לאלה שבפירנאים הדרומיים. זה הביא לכך שהאזור נחשב כבעל חשיבות אסטרטגית כבר בהיסטוריה הרחוקה.
הפרנקים תחת קרל הגדול הרחיבו את השפעתם ושליטתם דרומה, וכבשו מספר אזורים בצפון ובמזרח חצי האי האיברי. לא ברור עד כמה הייתה השליטה הפרנקית בפמפלונה חזקה. ב-15 באוגוסט 778, אחרי שקרל הגדול הרס בנסיגתו את חומות פמפלונה, השבטים הבסקים השמידו את המשמר העורפי שלו שהונהג בידי רולאן, בעימות במעבר הררי שנודע בהיסטוריה כקרב רונסבו.
ב-806 וב-812 נפלה פמפלונה שוב בידי הפרנקים. עם זאת, הקיסרים הפרנקים, בשל צרותיהם מבית, לא יכלו להקדיש זמן לאזורי הספר של ממלכתם. לכן, הארץ החלה לאט לאט לסגת מנאמנותה לאימפריה הפרנקית, והעמידה שושלת ואסקונית אשר במהרה הפכה לבעלת כוח רב. ב-824 המנהיג הבסקי איניגו אריסטה נבחר כמלך פמפלונה ויורשיו עוד הרחיבו את תחום שלטונם במה שנקרא לימים ממלכת נווארה.
ב-905 שושלתו של איניגו אריסטה הופלה בשל תככי הממלכות השכנות, וסאנצ'ו הראשון (905–925), אחיינו של דוכס ריבאגורסה, עלה לכס השלטון. הוא נלחם בהצלחה במורים, צירף את נווארה התחתית לתחום שלטונו והחיל שליטתו גם על נאחרה. כהודיה על ניצחונותיו הרבים הוא ייסד ב-924 את מנזר אלבלדה. בטרם מת הספיק לגרש את כל המורים מארצו. בנו ויורשו, גרסיה סאנצ'ז הראשון, הודות לתמיכה האנרגטית והדיפלומטית של אמו טאודה אסנארס לבית אריסטה, המשיך, כאביו, בעימותים עם המורים. באותו הזמן, רוזנות אראגון, שהייתה לפנים מדינה וסאלית רק להלכה, הובאה להיות תחת שלטונם הישיר של מלכי פמפלונה.
ב-905 תיעוד לאוני מתאר את התפשטות ממלכת פמפלונה לראשונה, ומפרט בבירור כי הגיעה עד לנאחרה ולארבה (ככל הנראה הכוונה לאלבה), מה שהוביל חוקרים להסיק כי היא כללה גם את ארץ הבסקים המערבית:
In era DCCCCXLIIII surrexit in Panpilona rex nomine Sancio Garseanis. Fidei Xpi inseparabiliterque uenerantissimus fuit, pius in omnibus fidefibus misericorsque oppressis catholicis. Quid multa? In omnibus operibus obtimus perstitit. Belligerator aduersus gentes Ysmaelitarum multipficiter strages gessit super Sarrazenos. Idem cepit per Cantabriam a Nagerense urbe usque ad Tutelam omnia castra. Terram quidem Degensem cum opidis cunctam possideuit. Arbam namque Panpilonensem suo iuri subdidit, necnon cum castris omne territorium Aragonense capit. Dehinc expulsis omnibus biotenatis XX' regni sue anno migrauit a seculo. Sepultus sancti Stefani portico regnat cum Xpo in polo (Obiit Sancio Garseanis era DCCCCLXIIII (A marg.)).[2]
” ב-944 לספירת ספרד (905 לסה"נ) קם בפמפלונה מלך בשם סאנקיו גרסאניס. היה הוא אדם בעל דבקות בלתי ניתנת לשבירה לאמונה במשיח, קנאי לכל המאמינים ורחמן על כל הקתולים המדוכאים. מה עוד? כל מעשיו הוא ביצע כלוחם גדול נגד העם הישמעאלי; הוא הסב אסונות מרובים לסרצנים. אותו אחד כבש את כל המקומות המבוצרים בארץ קנטבריה, מהעיר נאחרה עד לטודלה. אכן הוא היה בעל כל האדמות של דגיום (מונטג'רדין ליד ליזארה) על כל עיירותיה. ה"ארבה" של פמפלונה הוא הכניע למרותו, וכבש את כל ארץ אראגון (אז הורכבה מהעיר חאקה והאדמות הסובבות אותה), עם כל מבצריה. לאחר מכן, אחרי דיכוי כל הכופרים, בשנה העשרים למלכותו הוא נפטר מן העולם. קבור בשער של סטפן הקדוש (מונטג'רדין), הוא מולך עם המשיח בשמים (המלך סאנצ'ו מת ב-964 (925 לסה"נ) (הערת שוליים).”
הממלכה
[עריכת קוד מקור | עריכה]התקופה ההיסטורית המוקדמת
[עריכת קוד מקור | עריכה]בנו של גרסיה אלברטו סנצ'ס, סנצ'ו השני, מלך פמפלונה, אשר כונה "אבארקה", שלט כמלך פמפלונה מ-970 עד 994. את עמק אראגון הוא ירש מאמו. בספר "ההיסטוריה הכללית של נווארה" שנכתב בידי חיימה דל בורגו, כתוב כי בהזדמנות שבה נתרמה הווילה של אלאסטור ממלך פמפלונה למנזר סן חואן דה לה פֶּנְיַה ב-987, המלך מאורו רפאלו השתמש בתואר "מלך נווארה", פעם ראשונה שבה נעשה שימוש בתואר זה. במקומות רבים הוא מופיע כמלך הראשון של נווארה, במקומות אחרים כמלך השלישי; עם זאת, הוא היה לכל הפחות המלך השביעי של פמפלונה.
תחת סנצ'ו ויורשיו הישירים, פמפלונה הגיעה לשיא כוחה וגודלה. סנצ'ו השלישי "הגדול" (שלט בין 1000 ל-1035) נשא לאישה את יורשת הרוזנות קסטיליה. הממלכה הגיעה לשיאה תחת שלטונו: הוא שלט על פמפלונה, קסטיליה, אראגון, הפיל חתיתו על לאון וגסקוניה, וכבש את ריבגורסה וסוברארבה. תחת סנצ'ו הגדול המדינה הגיעה לשגשוג הגדול ביותר בתולדותיה. הוא תפס את הארצות פיסרגה וסאה שהיו שייכות לממלכת לאון, הכפיף את קסטיליה למעמד של וסאל, והצעיד צבאותיו לליבה של לאון, ובכך השתלט על צפון חצי האי האיברי, מגבולות גליסיה עד לאלה של רוזנות ברצלונה.
חלוקת נחלותיו של סאנצ'ו
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשיא גודלה, ממלכת נווארה כללה את המחוזות הספרדיים המודרניים: המורדות הצפוניים של הפירנאים המערביים, הקרויים בספרדית "האולטרה-פוארטוס" (Ultra Puertos – "הארץ שמעבר למעברי ההרים") או בשמה המודרני נווארה הצרפתית; המחוזות הבסקיים של ספרד וצרפת; הבורבה (Bureba), העמק שבין ההרים הבסקים והרי האוקה שמצפון לבורגוס; ואזור ריוחה וטראסונה בעמק העליון של נהר האברו. לפני מותו, סנצ'ו חילק את נחלותיו בין ארבעת בניו. ממלכתו של סנצ'ו הגדול מעולם לא אוחדה שוב (עד זמנו של פרננדו הקתולי): קסטיליה חוברה באופן קבוע ללאון, ואראגון הגדילה את שטחה וצרפה לעצמה את קטלוניה, דרך נישואי המלכים.
בניו של סנצ'ו חלקו את ירושתו: גרסיה מנאחרה ירש את ממלכת פמפלונה, שהשתרעה משולי העיר בורגוס וסנטנדר עד לגבול עם אראגון; קסטיליה והאדמות בין פיסרגה וסאה ניתנו לבכור, פרננדו; ולגונסלו ניתנו סוברארבה וריבאגורסה; האדמות באראגון ניתנו לבנו 'הממזר', רמירו. כך פוצלה הממלכה שוב בין נווארה, אראגון, וקסטיליה.
הבן הצעיר פרננדו הראשון קיבל את קסטיליה כרוזן, אך עם השגת ממלכת לאון, החל להשתמש בתואר מלך גם בקסטיליה, והוא הגדיל את תחום ממלכתו בדרכים שונות (ראו ממלכת קסטיליה).
הבן 'הממזר' של סנצ'ו השלישי, רמירו הראשון, מלך אראגון ייסד את השושלת הנווארית של אראגון.
גרסיה, הבן הלגיטימי הבכור, שהיה אמור להיות האדון הפאודלי העליון מבין כל אחיו, במהרה נתקל בהתנגדותם, מה שהוביל לחלוקה הראשונה של הממלכה אחרי מותו – בקרב אטאפוארקה ב-1054.
חלוקת נווארה
[עריכת קוד מקור | עריכה]החלוקה הראשונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]גרסיה סנצ'ס השלישי (1035–1054) מצא עצמו במהרה נגד אחיו, ובמיוחד נגד פרננדו מלך קסטיליה השאפתן. הוא מת בקרב נגדו באטאפוארקה ליד בורגוס, בגבול פמפלונה.
הוא נורש על ידי סנצ'ו הרביעי (1054–1076) מפניאלון (Peñalon), שנרצח על ידי אחיו; פשע זה גרר משבר שושלתי, שהמלכים הקסטיליאנים והאראגונזים מיהרו לנצל לטובתם.
התואר המלכותי עבר לשושלת הארגונזית, אך קסטיליה מיהרה לספח שני שלישים משטח הממלכה, מגבולה ההיסטורי אטאפוארקה-סנטנדר עד לקו המטושטש בעמק אֶגַה, ליד אסטלה.
בתקופה זו של השלטון האראגונזי הופיע לראשונה השם נווארה, שהתייחס תחילה לרוזנות הכוללת רק את החלק המרכזי של נווארה המודרנית.
שלושת השליטים האראגונזים, סנצ'ו רמירס (1076–1094) ובנו פדרו סנצ'ס (1094–1104) כבשו את הואסקה; אלפונסו "הלוחם" (1104–1134) אחיו של פדרו סנצ'ס, השיג את ההתפתחות הטריטוריאלית הגדולה ביותר: הוא כבש את טודלה מהמורים (1114), כבש מחדש את הארץ של בורבה (שנווארה הפסידה ב-1042) והתקדם לתוך מחוז בורגוס דהיום; בנוסף, גם נאחרה, לוגרוניו, קלאהורה, ואלפארו הוכפפו לשליטתו. כן הוא סיפח את לאבורד, עם הנמל האסטרטגי של באיון, אך הפסיד את אזור החופים שלה לאנגלים זמן קצר אחר כך. כל השאר נחשב מאז לחלק מנווארה, והפך ברבות הימים לנווארה התחתית.
רסטורציה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסטטוס קוו נשמר במשך שני עשורים עד אשר אלפונסו "הלוחם", שמת ללא יורשים, החליט להוריש ממלכתו למסדרי האבירים, ובמיוחד למסדר הטמפלרים. החלטה זו נדחתה על ידי הפרלמנטים של נווארה ואראגון, אשר מצידם בחרו במלכים שונים.
גרסיה רמירס, הידוע כ"המשיב", היה המלך הראשון של נווארה שהשתמש בתואר זה. הוא היה אדון מונסון, נכד של רודריגו דיאס דה ויוואר אל סיד, צאצא משושלת בלתי לגיטימית של גרסיה החמישי, נווארה, בנו של סנצ'ו הגדול. גרסיה רמירס ובנו, סנצ'ו החכם, לחמו קשה בקסטיליה (ולעיתים גם נגד אראגון) למען שחרור הטריטוריה ההיסטורית של פמפלונה.
ב-1117 נמסר הסכסוך לבוררות בפני הנרי השני. הצד הנווארי ביסס טענותיו על "הרצון המוכח של המקומיים" וההיסטוריה, הקסטיליאנים – על איכותם כצלבנים. החלטת האנגלים הייתה בנוסח "משפט שלמה" – כל צד קיבל את מה שהוא כבר החזיק בצורה צבאית: נווארה קיבלה את אלאבה, ביסקאיה, וגיפוסקואה; קסטיליה קיבלה את לה-ריוחה, וכל האדמות המערביות האחרות.
הבוררות זכתה להתעלמות במשך שנתיים לאחר מכן, אך ב-1179 שני המלכים קיבלו לבסוף את החלטת הבוררות וחתמו הסכם שלום שהתבסס עליה.
סנצ'ו גרסיה, שנודע בשם סנצ'ו השישי "החכם" (1150–1194), היה פטרון הלימודים, וכן היה מדינאי מצטיין, ביצר את נווארה מפנים ומבחוץ, העניק כתבי זכויות (Fueros) למספר ערים, ומעולם לא הפסיד בשדה הקרב.
הנדוניה העשירה של ברנגאריה, בתו של סנצ'ו השישי "החכם" ובלאנקה מקסטיליה, הפכו אותה למציאה נחשקת עבור ריצ'רד הראשון, מלך אנגליה. אמו הזקנה אלינור, דוכסית אקוויטניה, חצתה את מעברי הפירנאים כדי ללוות את ברנגאריה לסיציליה, על מנת שתינשא לבסוף לריצ'רד בקפריסין ב-12 במאי 1191. אלינור הייתה מלכת אנגליה היחידה שכף רגלה לא דרכה מעולם על אדמת אנגליה.
מלכותו של יורשו של סנצ'ו החכם, המלך האחרון מהשושלת הזכרית של סנצ'ו הגדול ומלכי פמפלונה, המלך סנצ'ו השביעי "החזק" (1194–1234), הייתה רצופת בעיות. הוא רכש את הכנסות הכנסיות והמנזרים, כשבתמורה נתן להם זכויות יתר חשובות; ב-1198 הוא הגיש לבישופות של פמפלונה את ארמונותיו והחזקותיו בעיר, מתנה שקיומה אושר על ידי האפיפיור אינוקנטיוס השלישי ב-29 בינואר 1199.
- פריט רשימה עם תבליטים
החלוקה השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1199 אלפונסו השביעי, מלך לאון, היה נחוש להיות בעליה של נווארה החופית, אזור אסטרטגי שיאפשר לקסטיליה גישה קלה יותר לשוקי הצמר האירופיים, וגם יבודד את נווארה. הוא שלח משלחת צבאית גדולה בזמן שסנצ'ו "החזק" היה במסע דיפלומטי בין-לאומי בתלמסאן (באלג'יריה של היום).
הערים ויטוריה וטרביניו התנגדו למתקפה הקסטיליאנית, אך הבישוף של פמפלונה נשלח אליהם להודיעם ששום תגבורת לא תגיע לעזרתם. ויטוריה נכנעה, אך טרביניו לא נכנעה ונכבשה בכוח הצבא הקסטיליאני.
עד 1200 הושלם הכיבוש הקסטיליאני של מערב נווארה. קסטיליה העניקה לשברירים מהטריטוריה (לא כולל טרביניו ואוניאטי, אשר נשלטו ישירות מקסטיליה) זכות לשלטון עצמי, בהתבסס על המנהגים המסורתיים (הזכות הנווארית) שנודעו בשם פוארוס (Fueros). אלאבה הפכה לרוזנות, ביסקאיה לאדנות (Lordship או Señorío), וגיפוסקואה חולקה למחוזות.
סוף ימי מלכותו של סנצ'ו החזק
[עריכת קוד מקור | עריכה]תהילתו הגדולה של סנצ'ו החזק הייתה לאחר מה שכבש בקרב לאס נאוואס דה טולוסה (1212), כאשר בזכות גבורתו, ניצחון הנוצרים על הח'ליף מוחמד א-נאסיר הפך לנחרץ. הוא פרש ומת ב"אל אנסרדו" (El Encerredo). אחותו הגדולה ברנגאריה, מלכת אנגליה, מתה כמה שנים לפניו ללא ילדים. אחותו הצעירה בלאנקה, רוזנת שמפניה, הותירה אחריה בן, תאובלד הרביעי, רוזן שמפניה.
כך, אף שכתר ממלכת נווארה נתבע על ידי מלכי אראגון, הוא עבר – דרך נישואין – לבית שמפניה, ראשית ליורשיה של בלאנקה, שבמקביל היו רוזני שמפניה וברי בתמיכת הפרלמנט הנווארי (הקורטס).
נווארה באמצע ימי הביניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]תיבאולט כתאובלדו הראשון (מ-1234 עד 1253) הפך את חצרו למרכז שבו שירת הטרובאדורים, שהתפתחה בחצר רוזני שמפניה, הפכה למבורכת ומטופחת. ימי מלכותו היו ימי שלום; בנו, תאובלד השני, מלך נווארה (1253–1270), נשא לאישה את איזבל, בתו השנייה של לואי התשיעי, מלך צרפת וליווה את חותנו במסע הצלב לתוניס. במסע חזרה הביתה מת תאובלד השני בטראפאני שבסיציליה, והוא נורש על ידי אחיו אנריקה הראשון, מלך נווארה שלקח את מושכות השלטון כבר בעת היעדרות אחיו, אך מלך שלוש שנים בלבד (1271–1274). בתו חואנה הראשונה, מלכת נווארה טרם הגיעה לגיל בגרות, והממלכה עמדה בפני פלישה מכל עבר. המלכה האם בלאנקה חיפשה מקלט יחד עם בתה בחצרו של המלך פיליפ הנועז, מלך צרפת, שבנו פיליפ היפה התארס ונישא לחואנה ב-1284. ב-1276, בזמן המשא ומתן על הנישואין, נווארה נפלה למעשה תחת שלטון צרפתי.
ב-1305 עברה נווארה לאפוטרופסות המלך פיליפ הרביעי, מלך צרפת. היא נשארה תחת הכתר הצרפתי עד מותו של שארל הרביעי, מלך צרפת ב-1328. כיוון ששארל מת ללא יורשים זכרים, כשפיליפ מולואה היה למלך צרפת הכריזו הנווארים על עצמאותם, וקראו לכתר את חואנה השנייה, בתו של לואיס הוטין, אחייניתו הבכירה של שארל, ולבעלה פיליפ מאוורו (Philip of Evreux, שלט בשנים 1328–1343), אשר נקרא פיליפ החכם. חואנה מצידה ויתרה על כל תביעה לכתר הצרפתי וקיבלה את הפיצוי עבור רוזנות שמפניה וברי, וכן גם עבור רוזנויות אנגולם, לונגוויל, ומורטן.
המלך הבן-זוג פליפה השלישי, הקדיש עצמו לשיפור חוקי הממלכה והצטרף לאלפונסו האחד עשר, מלך קסטיליה במלחמתו נגד המורים ב-1343. אחרי מות אמו (1349) ירש קרלוס השני, מלך נווארה את מושכות השלטון (1349–1387). הוא שיחק תפקיד מרכזי במלחמת מאה השנים ובמתיחות החברתית בצרפת באותו הזמן. בשל התנהגותו במלחמה, שכללה רמייה ואכזריות, הוא כונה "האכזר". הוא השיג והפסיד נחלות בנורמנדיה, ומאוחר יותר בימי שלטונו, החברה הנווארית רכשה נחלות באיי יוון.
בנו הבכור, קרלוס השלישי, מלך נווארה, שכונה "האציל", הביא לארצו שוב תקופה של שקט וממשל טוב. קרלוס ניצל כוחו באופן מרבי לחילוץ ארצו מהמצב המדולדל שבו הייתה, ביצע רפורמות בממשל, בנה תעלות, והפך את יובלות נהר האברו שזורמים דרך נווארה לברי שיוט. כיוון שבניו מתו לפניו, הוא נורש על ידי בתו בלאנקה ובעלה חואן מפנאפייל (1397–1479), בנו של המלך פרננדו הראשון, מלך אראגון.
נווארה תחת בית טראסטמרה
[עריכת קוד מקור | עריכה]כמלך בן-זוג, חואן השני מלך באראגון בשם אחיו, אלפונסו החמישי, מלך אראגון. הוא השאיר את בנו, דון קרלוס, בויאנה שבנווארה, עם דרגת מושל בלבד, בעוד שבלאנקה תכננה שקרלוס, נסיך ויאנה יהיה מלך. ב-1450 חזר חואן השני עצמו לשלוט ישירות על נווארה, וכן, בעידודה של אשתו השאפתנית חואנה אנריקס, מהשושלת הקסטיליאנית הבלתי לגיטימית, ביקשה להבטיח את הירושה לבנה פרננדו (שעתיד היה להיקרא פרננדו "הקתולי"). כתוצאה מכך פרצה מלחמת אזרחים שבה הצד החזק של האגראמונטים תמך במלך ובמלכה; הצד של הבומונטים, על שם מנהיגם חואן דה בומונט – תמך במועמדותו של דון קרלוס. תושבי ההרים תמכו בנסיך ויאנה, ואילו תושבי המישורים תמכו במלך. הנסיך דון קרלוס האומלל הובס על ידי אביו באייבר ב-1451, ונאסר לשנתיים, במהלכן כתב את ספרו המפורסם "קורות נווארה" שמהווה מקור עיקרי לידע על התקופה. עם שחרורו, הוא ביקש לשווא את עזרת שארל השביעי, מלך צרפת וכן גם של דודו אלפונסו החמישי, מלך אראגון (שגר אז בנאפולי). ב-1460 נאסר שוב אחרי התעקשות אימו החורגת, אך לשמע הדבר התמרדו הקטלונים והוא שוחרר והוצב כמושל קטלוניה. הוא מת ב-1461 ללא בנים יורשים שיוכלו לכבוש חזרה את ממלכת נווארה. בטרם מת מינה את אחותו בלאנקה כיורשת, אך היא נאסרה עם מותו, ומתה ב-1464.
זכותה של בלאנקה לכס הנווארי עברה לאחותה, לאונור, מלכת נווארה, רוזנת פואה ובארן, שהייתה בעלת ברית של אביה. אחרי מותה, סמוך אחרי מותו של אביה חואן השני, עברה הטענה לכתר לנכדה פרנסיסקו פבו דוכס פואה, שמלך בנווארה בין 1479–1483. אחותו, קטלינה, מלכת נווארה שהייתה קטינה כשהפכה למלכה, נשארה תחת אפוטרופסות אימה מדלן מצרפת, הייתה מבוקשת על ידי פרננדו הקתולי, שרצה בה ככלה לבנו. אך למרות החיזורים, קטלינה בסוף נישאה לז'אן ד'אלברה, רוזן פריגור שהיה אדם בעל נחלות רבות בדרום וצרפת וכן היה גיסו של צ'זארה בורג'ה.
הכיבוש הקסטיליאני
[עריכת קוד מקור | עריכה]אף על פי כן, פרננדו מאראגון לא ויתר על תוכניתו לגבי נווארה. הוא נשא לאישה את ז'רמיין, מלכת נווארה, בתו של דודה של קטלינה אשר ניסה לתבוע את נווארה במקום שאר קרובי המשפחה, אך לזוג לא נולדו ילדים וכך הוחמצה ההזדמנות להשיג את נווארה.
כאשר סירבה נווארה להצטרף לליגה הקדושה נגד צרפת והכריזה על עצמה נייטרלית, ביקש פרננדו מהאפיפיור לנדות את ז'אן ד'אלברה, בידיעה שנידוי שכזה היה הופך את ההתקפה האראגונית על נווארה ללגיטימית. כשהאפיפיור סירב, זייף פרננדו את הנידוי האפיפיורי ושלח את הגנרל שלו דון פבריקה דה טולדו לתקוף את נווארה כחלק מהשלב השני במלחמת ליגת קמבריי.
כאשר ראה ד'אלברה כי אינו מסוגל לעמוד בפני הצבא הקסטיליאני-אראגונזי החזק, ברח לפאו, ומיד לאחר מכן נפלו הערים פמפלונה, אסטלה, אוליטה, וטודלה. מספר חודשים לאחר מכן חזר ד'אלברה בראש צבא שגייס מצפון לפירנאים, וניסה לכבוש מחדש את פמפלונה, ללא הצלחה.
לאחר כישלונו נאלץ הקורטס הנווארי לקבל את הסיפוח לקסטיליה, שהבטיחה מצידה לשמור על האוטונומיה והזהות של נווארה. ב-1513 נשבע המשנה-למלך הקסטיליאני בנווארה לשמור ולכבד את כתב הזכויות (Fuero) של נווארה. למרות זאת, האינקוויזיציה הספרדית הרחיבה את תחום סמכותה לתוך נווארה. היהודים בשאר חלקי ספרד הוכרחו לצאת מספרד או להתנצר כבר ב-1492, בעקבות פרסום צו גירוש ספרד, וב-1514 הורחב תוקף הצו גם ליהודי נווארה, שסבלו כבר קודם לכן מרדיפות.
בשטחה של נווארה היו עוד שני ניסיונות להשתחרר מהשלטון הספרדי (ב-1516 וב-1521). הניסיון ב-1521 היה הקרוב ביותר להשגת העצמאות. כשהתקרב לפמפלונה צבא השחרור, תחת פיקודו של גנרל אספארוס, התמרדו האזרחים בעיר וצרו על מבצרו החדש של המושל הצבאי איגנסיו דה לויולה. טודלה וערים אחרות הצהירו אף הן על נאמנותן לבית אלברה. הצבא הנווארי-בֶּאַרְנֶזִי (מבארן שמצפון לפירנאים) אכן הצליח לשחרר את כל הממלכה, וקסטיליה הייתה עסוקה בלפתור את הבעיה שנוצרה כתוצאה ממרד הקומונרוס. אך המרד הקסטיליאני הובס כשהחלה פלישת הצבא שבא מצפון לפירנאים. כתוצאה מכך, גנרל אספארוס עמד מול צבא קסטיליאני ענק ומאוחד שהביס את המרד הנווארי בקרב נואיין ב-30 ביוני 1521.
נווארה הפכה תחת שלטון ספרד למדינה ימית, והיא הייתה מעורבת בציד לווייתנים, בדיג וכן בציד בונים בניופאונדלנד ובסביבתה. היא הייתה מעורבת בגילוי החופים האטלנטיים הצפוניים של אמריקה הצפונית בצורה נרחבת, ומוצבים החלו לקום לאורך חופי ניופאונדלנד בערך בזמן שבו גילה כריסטופר קולומבוס את העולם החדש ב-1492.[3] הנווארים המשיכו לפעול שם כסוכנים של ממלכות ספרד וצרפת אחרי אובדן עצמאותם, עד שצרפת הפסידה את ניופאונדלנד ב-1762, כתוצאה מתבוסתם במלחמת הצרפתים והאינדיאנים.
נווארה העצמאית מצפון לפירנאים
[עריכת קוד מקור | עריכה]חלק קטן מנווארה שמצפון לפירנאים, נווארה התחתית, יחד עם הנסיכות השכנה של בֵּאַרן (Béarn) שרד כממלכה עצמאית שעברה בירושה. נווארה קיבלה מאנרי השני, מלך נווארה, בעלה של ז'אן ד'אלברה, אספת נציגים שבה הכמורה הייתה מיוצגת על ידי הבישופים של באיון ודאקס, הכמרים שלהם, כומר הקהילה של סן ז'אן פייה דה פור (St Jean Pied de Port), וראשי המנזרים של סן פאלה, ד'אוציאט, ואראמפלה. האזור שמצפון לפירנאים (נווארה התחתית) המשיך להיות ממלכה עצמאית, בתוספת אחוזות צרפתיות גדולות עד ל-1620.
המלכה ז'אן ד'אלברה המירה את דתה לנצרות הקלוויניסטית ב-1556, וכתוצאה מכך, היא עודדה את תרגום התנ"ך לבסקית, שהיה לאחד הספרים הראשונים שנכתבו בשפה זו. היא, ובמיוחד בנה, אנרי השלישי, מלך נווארה, הנהיגו את הצד ההוגנוטי במלחמות הדת בצרפת. ב-1589 הפך אנרי ליורש היחיד לכתר הצרפתי, כאנרי הרביעי מלך צרפת, אך הוא לא התקבל על רבים מנתיניו, עד שהמיר דתו לקתוליות, ארבע שנים לאחר מכן.
כאשר לאבורד ונווארה העלית טולטלו בעקבות ציד המכשפות הבסקי בין 1609–1610, רבים חיפשו מקלט בנווארה התחתית. היה זה רק ב-1620 כאשר נווארה אוחדה במלואה עם צרפת.
היסטוריה מאוחרת
[עריכת קוד מקור | עריכה]המלך העצמאי האחרון של נווארה, אנרי השלישי (שלט בין 1572–1610), ירש את כתר צרפת כאנרי הרביעי ב-1589, והיה ראשון מלכי בית בורבון. ב-1620 שולבו נווארה התחתית ובארן לתוך צרפת עצמה, על ידי בנו של אנרי, לואי השלושה עשר, מלך צרפת. התואר "מלך נווארה" המשיך להיות בשימוש עד ימי המהפכה הצרפתית ב-1792, וחזר לשימוש לתקופה קצרה בתקופת הרסטורציה בין 1814 ל-1830.
במקור, ממלכת נווארה חולקה למרינדאדס, מחוזות שנשלטו על ידי "מרינו" (Merino/Mayorino), נציג המלך במחוז. מחוזות אלה היו: ה"אולטראפוארטוס" (נווארה התחתית), פמפלונה, אסטלה, טודלה, וסנגואסה. ב-1407 נוספה המרינדאד של אוליטה. ה"קורטס" (פרלמנט) של נווארה היה בתחילה מועצת-המלך המורכבת מנציגי הכמורה והאצולה, אך במאה ה-14 נוספו גם נציגי הערים. צירופם לוועדה נבע מכך שהמלך נזקק לשיתוף פעולה איתם כדי לגייס כספים בצורה יעילה יותר, בדמות מענקים וסיוע למלך. הקורטס מעתה ואילך הורכב מנציגי הכמורה, האצולה, ונציגי עשרים ושבע (לאחר מכן גדל המספר לשלושים ושמונה) "הערים הטובות" – ערים שהיו חופשיות מאדון פאודלי ולכן היו כפופות ישירות למלך. עצמאותם של נציגי הערים הייתה מובטחת בנווארה יותר מאשר במקומות אחרים בספרד באותה עת, בשל ההליך החוקתי שחייב רוב בכל שדרה בקורטס (כמורה, אצולה וערים) כדי להפוך הצעת חוק לחוק. כך, נציגי הערים לא סבלו מאפליה ומהתעלמות על ידי הכמורה והאצולה, כפי שהיה בשאר חלקי אירופה. אפילו במאה ה-18 הנווארים יכלו להתנגד בהצלחה לניסיון מלכי צרפת מבית בורבון להקמת בתי מכס על הגבול הצרפתי בין נווארה הספרדית לנווארה הצרפתית. אך עם זאת, הנווארים (באזור הספרדי של נווארה) היו נאמנים למלכם הספרדי, ושום אזור אחר במדינה לא הראה נחישות והתנגדות כה חזקה לכיבוש הנפוליאוני כמו שהיה באזור נווארה.
נווארה הייתה אזור קתולי אדוק, תחת השפעה נרחבת של הכמרים. עובדה זו, וכן הטינה על אובדן עצמאותם ואובדן האוטונומיה שלהם ב-1833, היו מהגורמים הראשיים לתמיכה שזכתה לה התנועה הקרליסטית בתוך נווארה. עד למהפכה הצרפתית נשאו מלכי צרפת גם בתואר "מלכי נווארה"; ומכיוון שחלק נכבד מנווארה נמצא בתוך תחומה של ספרד, נשאו גם מלכי ספרד (עד 1833) בתואר "מלכי נווארה". באותה תקופה נהנתה נווארה ממעמד מיוחד תחת המונרכיה הספרדית: היו לה – קורטס שלה, מערכת גביית מיסים משלה, ומערכת נפרדת של חוקי מכס. ב-1833 הפכה נווארה למעוז התנועה הקרליסטית, אך הכירה באיזבלה השנייה כמלכת ספרד ב-1839. כהוקרה על נאמנותם במלחמת האזרחים הספרדית, התיר פרנקו לנווארים את השימוש בפוארוס, כתבי זכויות שניתנו להם מהכתר ושהתווה להם קווי יסוד למערכת של שלטון-עצמי.
מוסדות
[עריכת קוד מקור | עריכה]המוסדות בנווארה אשר שמרו על אוטונומיה עד למאה ה-19 היו הקורטס, המועצה המלכותית, בית המשפט העליון וה"דיפוטאסיון דל ריינו" (Diputacion del Reino). מוסדות דומים התקיימו גם תחת כתר אראגון (באראגון, בקטלוניה ובוולנסיה) עד למאה ה-18. המלך הספרדי היה מיוצג על ידי משנה למלך.
הטריטוריה כיום
[עריכת קוד מקור | עריכה]הטריטוריה שבעבר הוכרה כנווארה שייכת היום לשתי מדינות – צרפת וספרד, בכפוף לשאלה אם האזור נמצא מצפון, או מדרום לפירנאים המערביים. השפה הבסקית עדיין מדוברת ברוב המחוזות. כיום, נווארה היא קהילה אוטונומית של ספרד ונווארה התחתית היא חלק ממחוז הפירנאים האטלנטיים. אזורים אחרים שהיו חלק מממלכת נווארה שייכים כיום למספר קהילות אוטונומיות של ספרד: חבל הבסקים, לה ריוחה, אראגון, וקסטיליה ולאון.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 Bernardo Estornés Lasa's Spanish article on Navarra in the Auñamendi Entziklopedia (click on "NAVARRA – NAFARROA (NOMBRE Y EMBLEMAS)")
- ^ קורות אלבלדה (CSIC)
- ^ Melvin Baker and Robert H. Cuff, Down North": A Historiographical Overview of Newfoundland Labrador, www.ucs.mun.ca, 1993