מרקש

מרקש
**مراكش**
	סמל מרקש סמל מרקש
	פוטומונטז' של מרקש
	פוטומונטז' של מרקש
מדינה	מרוקו
מחוז	מרקש-אספי
ראש העיר	Fatima Ezzahra El Mansouri
תאריך ייסוד	1069
שטח	230 קמ"ר
גובה	465 מטרים
אוכלוסייה	‏
‑ בעיר	966,987 (2020)
קואורדינטות	31°38′N 8°0′W / 31.633°N 8.000°W
אזור זמן	UTC
	http://www.ville-marrakech.ma
אתר מורשת עולמית
	העיר העתיקה במרקש
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1985, לפי קריטריונים 1, 2, 4, 5
שטח האתר	11.07 קמ"ר
חלק מתוך	Imperial cities of Morocco
	מפת מיקום; מפה מפורטת; (למפת מרוקו רגילה) רבאט קזבלנקה אגאדיר טנג'יר מקנס פאס אוג'דה סלא האוקיינוס האטלנטי הים התיכון אלג'יריה סהרה המערבית מרקש (למפת מרקש רגילה) מרקש

מרקש (בערבית: مراكش, תעתיק מדויק: מראכּש, נהגה: מוראכּוש; בברברית: ⵎⵕⵕⴰⴽⵛ, מְר'ר'אכְּש; בצרפתית: Marrakech) היא עיר מדברית בדרום־מערב מרוקו למרגלות הרי האטלס. העיר מונה כמיליון תושבים (נכון ל-2014) שרובם ממוצא ברברי, והיא העיר הרביעית בגודלה במדינה. מקור אפשרי לשם העיר הוא מהשפה הברברית, שבה פירוש המילים mur akuch הוא "עיר האלוהים".

העיר, המכונה גם "העיר האדומה" על שם צבעם האופייני של בנייניה (בעיקר בעיר העתיקה), מוגדרת משנת 1985 על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית.^[1] תיירים רבים פוקדים אותה מדי שנה והיא זכתה לכינוי "פריז של מרוקו" הודות לפניני האדריכלות הרבות בה.

העיר מחולקת לשתיים: העיר העתיקה (המדינה) והעיר החדשה (Ville Nouvelle) – המכונה גם גיליס (Gueliz) על שם של אחת השכונות. העיר העתיקה ידועה בסמטאותיה ובשווקיה הצבעוניים.

בניגוד לרבאט, שהיא הבירה הפוליטית ולקזבלנקה, הבירה הכלכלית, מרקש היא הבירה ההיסטורית והתרבותית של מרוקו. בכל ערב, עם שקיעה, מתאספים כמה מאות רוכלים, מספרי סיפורים, מרפאים, מכשפים, להטוטנים, רקדנים, מתופפים, מאלפי נחשים, שחקנים, מציגים ואחרים, אפופים עשן סמיך מעשרות דוכני המזון והגריל בכיכר המרכזית של העיר העתיקה. הכיכר, "ג'אמע אל-פנא", מוארת במאות נורות והופכת למקור משיכה לתושבי העיר, לבני יישובים אחרים ולתיירים המרותקים למספרי הסיפורים.

היסטוריה

העיר הוקמה בשנת 1069 על ידי יוסוף בן תאשפין ובן דודו אבו בכר בן עומר (אנ') משושלת מוראביטון והייתה בירת האימפריה. העיר התפתחה כעיר מסחר בין ערי החוף המרוקאיות שלחוף האוקיינוס האטלנטי לבין "אפריקה השחורה". העיר מָראכֶּש שמשה מאות בשנים בירת הממלכה המרוקנית על כן היא נחשבת למרוקו בזעיר אנפין. נוסף על כך מקור שם המדינה "מרוקו", במרבית השפות המערביות ובהן בעברית הוא משם העיר "מרקש".

תחילתה של העיר בכך שיוסוף אבן תשפין בנה מסגד גדול וכמה מבנים קבועים וחומה ובכך שינה את אופיו הנוודי של שבטו. בשנת 1072 מָראכֶּש הייתה כבר עיר בהתהוות ובן תאשפין שליטה הבלתי מעורער. במשך 37 שנות שלטונו הפך בן תאשפין את מָראכֶּש למרכז מסחרי חשוב עם עורף חקלאי איתן, הוא בנה מערכת השקיה מתוחכמת, שחלקה בשימוש עד היום, המפריחה את המישורים הפוריים.

במאות ה-16 וה-17 שלטה בעיר השושלת הסעדית. הסולטן אחמד אל-מנסור בן השושלת הסעדית בנה את קברי הסעדים (אנ') הבנויים בארכיטקטורה אנדלוסית ומעוטרים במוזאיקה מאריחים חתוכים, שם קבורים מלבדו עוד כ-60 מבני המשפחה.

החל משנת 2001 מתקיים פסטיבל הסרטים הבין-לאומי במרקש.

שווקיה של מרקש

שוקי העיר מרקש הם מהססגוניים במרוקו ובעולם. אלפי סמטאות המחולקות לרבעים על פי עיסוק, הופכות את העיר העתיקה לשוק אחד, חי ותוסס. חלק גדול מהחנויות הם בתי המלאכה עצמם. השוק חב את ססגוניותו להיסטוריה של העיר ולהשפעות התרבותיות של המדינה. המיקום, בין אירופה לסהרה, על סף אחד ממעברי האטלס, הביא לעיר שיירות רבות, שגרמו להתפתחות תעשייה שלמה לסיפוק צורכי שיירות מחד, ולמסחר ער בסחורות מאידך.

מרקש חולשת על צומת דרכים חשובות שקשרו אותה עם פריפריה שהשתרעה על שטח גדול שהוא מעל שליש משטחה של הממלכה כולה. היא נמצאת במרכז התחברותם של העמקים באטלס הגבוה שבהם עברו דרכים טבעיות שהובילו למאלי ולמאוריטניה ומצד שני לערי החוף במרוקו, סאפי, מזאגן ומוגדור.

המקום הגאוגרפי והדרכים הטבעיות הפכו את מרקש מאז ייסודה לצומת דרכים ראשי לשיירות המסחר ולמרכז כלכלי חשוב לכל מחוז הדרום. בנוסף לחשיבותה הכלכלית הייתה לעיר גם חשיבות פוליטית. מרקש היא אחת מערי הבירה העתיקות של הממלכה. בזכות אקלימה המדברי נהגו השליטים העלאווים לשהות בה בחודשי החורף וכך הפכו אותה לבירה החורפית של הממלכה. הסולטאן מולאי חסן ישב בה דרך קבע.

אזורי הפריפריה שלה כללו אזורים גאוגרפיים הנוגדים זה לזה, המישור, ההר, הערבה ומבואות הסהרה. מאחר שכל אחד מאזורים אלה מתאים לסוג מסוים של גידולים, שמשה העיר מרכז גדול שבו החליפו הכפריים את סחורותיהם אלה עם אלה. תושבי הפריפריה לא היו הומוגניים, וכללו ערבים נוודים, שהתפרנסו מגידול צאן, ברברים תושבי האטלס שפרנסתם הייתה על חקלאות ומלאכה זעירה, ונוודים מהסהרה אליהם נוספו במשך השנים שחורים מסודאן וממאוריטניה.

מרקש, העיר שרכזה עד המאה העשרים את מספר התושבים הגדול ביותר במרוקו, נעדרה כל יסוד בורגני מוסלמי העוסק במסחר. הסוחרים היהודים היו האדונים הבלעדיים והיחידים המספקים את הסחורות החיוניות לקיומה של המדינה, אם כסוחרים סיטונאים ואם כסוחרים קמעוניים. המלאח היהודי הוא המפרנס והמלביש את המדינה ושם גם נמצאים הקליינטים הטובים ביותר של הסוחרים היהודים. המסחר התפתח בזכות הקשרים המיוחדים בין יהודי המחוז הכפריים שמנו במאה ה-19 כ-46 כפרים לבין הסוחרים היהודיים במרקש.

היהודים במרקש

ערך מורחב – קהילת יהודי מרקש

בשנת 1393 הגיע לעיר רבי אפרים אנקווה ומצא שם קהילה יהודית מאורגנת ומסר בה דרשות.

בשנת 1492, כשהציף זרם מגורשי ספרד את ארצות צפון אפריקה הגיעו גליו עד למרקש, שהתחילה להתפתח אז בתור בירת השושלת הסעדית. הסולטאן קרא ליהודים לבוא ולהתיישב בה, ובהוראתו החלו לבנות את המלאח היהודי. הבניה החלה ב-1578 והסתימה ב-1622 עם בניית שער למלאח. בעבר היו בתי המלאח מסוידים בכחול ולבן, לרובם היה חצר והם היו בוהקים ונקיים. עד היום נותר במלאח שער בצבע ירוק על שם ר' מרדכי בן עטר. היהודים עסקו במסחר בעיקר, וכיום רובם עזבו. אלה שעדיין מתגוררים שם מבוגרים מאוד ובחלקם נזקקים ומתקיימים מתרומות הקהילה הגדולה בקזבלנקה.

כאשר הגיעו מגורשי ספרד למרקש, וביקשו להתפלל בבית הכנסת של המקומיים, על שם ר' מרדכי בן עטר במלאח הקדום של מרקש, לא קיבלו אותם המקומיים בטענה שסגנון תפילתם שונה. לאחר חיכוכים רבים בין שני המחנות קמו המגורשים, שבראשם עמד רבי יצחק דלויה, ובנו בית כנסת לעצמם, והם נקראו "המגורשים" או "המתבדלים".^[^{דרוש מקור}^{][מפני ש...]} בית הכנסת צלאת אל עזמה נבנה סמוך לתאריך בניית המלאח. הוא נמצא בתוך בית חצרים גדול, שבקומתו השנייה היו חדרי כיתות ללימוד תורה לילדים. כיום מתגוררת בבית החצרים משפחה מוסלמית השומרת על המקום. החצר הגדולה ואגף אחד שלה הוא בית הכנסת, מפואר, מסודר ומרווח, מצויד בכל הציוד שדורש בית כנסת בסגנון המזרחי. צלאת אל עזמה שנבנה כנראה בשנת 1496^[2] נחשב אצל יהודי מרקש בתור בית הכנסת הקדום ביותר, פירוש שמו הוא בית כנסת המתבדלים.

מלבד צלאת אל עזמה, פעלו במרקש, בשיא תפארתה של הקהילה היהודית בעיר, כ־34 בתי כנסת.

בבתי הכנסת במרקש, ובייחוד בצלאת אל עזמה, פעלו ישיבות גדולות, שהיוו מרכזי תורה אזוריים שהכשירו רבנים, מלמדי תינוקות, מוהלים, שוחטים וסופרי סת"ם לכל האזור. ישיבות מרקש נודעו בשיטת הלימוד העמקנית והחריפה שלהן. בין ראשי הישיבות הנודעים במרקש היו רבי יצחק דלויה, רבי יעקב פינטו, ר' אהרן חרוש, ר' אלעזר הלוי בעל "עבודת הלוי" על הש"ס, רבי דוד שלוש (אביו של הרב יוסף שלוש), רבי אברהם אביטבול, רבי יעקב דהאן, רבי שלמה הכהן, רבי דוד סויסה ועוד.

כיום, חיים במרקש כ-200 יהודים. שני בתי כנסת פעילים בעיר באופן קבוע, צלאת אל עזמה (בית כנסת מגורשי ספרד) ובית הכנסת בית אל גיליז'.

בקצה המלאח היהודי שוכן בית הקברות היהודי של מרקש הנקרא "מעארה" ובית החיים, הפעיל מאז המאה ה-12. בית הקברות משתרע כל פני שטח של כ-2800 דונם, וקבורים בו מעל ל-10,000 יהודים, בהם עשרות רבנים וראשי ישיבות, שעל קברי חלקם הוקמו 'אוהלים'. בשנים האחרונות, עובר בית הקברות שיפוץ ושימור, בשנת 2016 נדפס הספר "מצבות מראכּש" ובו צילומים תיעודיים וחקר בית העלמין ותולדות רבני העיר בשפה העברית והצרפתית (הוצאת קהילות ישראל).

בין רבניה הראשיים של העיר נמנים יצחק דלויה, שלמה עמאר, אברהם פינטו, יעקב פינטו משה זריהן, מכלוף אבוחצירא, מרדכי קורקוס, חיים סירירו, משה ויזגאן, דוד עובדיה, יהושע מאמאן ויצחק חרוש.