מקור המילה 'פשיזם' הוא סמל ה"פָאשֶס", או פסקס בלטינית – צרור זמורות שעוטף גרזן ושסימל ברומא העתיקה את הסמכות והעוצמה (האימפריום) של השלטון. סמל זה ביטא את הרצון להחזיר את איטליה לתפארת העבר. הוא צורף לסמלי הארגונים והמפלגות הפשיסטיות.
המונח האיטלקי "Fascismo" נגזר מהמילה "פאסיו", צרור של מוטות, שנלקח מהטרמינולוגיה הלטינית. זה היה השם שניתן לארגונים פוליטיים באיטליה בשם "פאשי" (Fasci) (השווה למילה faction) קבוצות דומות לגילדות או לסינדיקטים. על פי דיווחו של מוסוליני עצמו, המפלגה הפשיסטית המהפכנית ("Partito Fascista Rivoluzionario") נוסדה באיטליה בשנת 1915.
הפשיסטים קישרו את המונח עם הפסקס הרומי הקדום – צרור מוטות קשורים סביב גרזן, שהוא סמל רומי עתיק לסמכותו של השופט האזרחי הנישא על ידי משרתיו, המשמשים עבורו כמבצעי עונש המוות על פי דברו.
הסמליות של הפסקס העידה על חוזק באמצעות אחדות: מוט יחיד נשבר בקלות, ואילו צרור של מוטות קשה הרבה יותר לשבירה, כוחו באחדותו. סמלים דומים פותחו על ידי תנועות פשיסטיות שונות: לדוגמה, סמל הפלנחה הוא חמישה חיצים המחוברים יחד על ידי אסל.
הפשיזם ועקרונותיו הוגדרו על ידי הוגים ומדינאים שהגדירו עצמם "פשיסטים", כגון בניטו מוסוליני. במקביל, גורמים חיצוניים לתנועה הפשיסטית ניסו להחיל הגדרת מונח זה גם על ארגונים וגופים שמעולם לא אימצו הגדרה זו ולעיתים אף התנגדו לפשיזם ולעקרונותיו ואף נלחמו בהם.
המפלגות הקומוניסטיות מתחו את הגדרת המושג "פשיזם" אל מעבר לאומות שנשאו את דגל הפשיזם בגאון כאיטלקים ובעלי בריתם, על משטרים ומפלגות בני פלוגתא, ובהם גם תנועות דמוקרטיות. למשל, התנועה הסוציאל-דמוקרטית כונתה על ידם "סוציאל פשיסטית".
מבין ההיסטוריונים שהגדרתם את המונח "פשיזם" מרחיבה (מעבר להגדרה המקורית, ואף בניגוד לדעתם של נשואי ההגדרה המרחיבה) ניתן לציין גם את קווין פסמור, שהגדיר כך:
פשיזם הוא מערכת של אידאולוגיות ופרקטיקות המבקשות להציב את האומה, המוגדרת במונחים ביולוגיים, תרבותיים, או היסטוריים, מעל לכל יתר מוקדי ההזדהות, וליצור קהילה לאומית מוּנעת. לאומנות פשיסטית היא ריאקציונרית בכך שהיא מבוססת על עוינות חריפה לסוציאליזם ולפמיניזם, מאחר שהאידאולוגיות האלה נתפסות כמציבות את המעמד או את המגדר מעל הלאום. לכן הפשיזם הוא תנועה השייכת לימין הקיצוני. הפשיזם הוא גם תנועה השייכת לימין הרדיקלי מאחר שתבוסת הסוציאליזם והפמיניזם ויצירתה של האומה המונעת תלויות בעלייתה לשלטון של אליטה חדשה, הפועלת בשם העם ובהנהגתו של מנהיג כריזמטי ומתגלמת במפלגת המונים בעלת מאפיינים צבאיים. פשיסטים קרובים לשמרנים מכוחה של השנאה המשותפת לסוציאליזם ולפמיניזם, אבל הם מוכנים להקריב את האינטרסים של השמרנים - משפחה, קניין, דת, אוניברסיטאות והשירות הציבורי - כאשר הם סבורים שכך דורש האינטרס הציבורי. הרדיקליזם הפשיסטי נובע גם מהשאיפה להרגיע את חוסר שביעות הרצון באמצעות היענות לדרישות מסוימות של תנועת הפועלים וארגוני הנשים, כל עוד הדרישות האלה עולות בקנה אחד עם סדר העדיפויות של המפלגה. הפשיסטים מבקשים להבטיח הרמוניה בין האינטרסים של הפועלים ושל הנשים לבין אלה של הלאום בכך שיקדמו את שתי הקבוצות האלה במגזרים מיוחדים של המפלגה או בתוך המערכת התאגידית. גישה לארגונים האלה ולזכויות שהם מציעים לחבריהם תלויה במאפייניו הלאומיים, הפוליטיים או הגזעיים של הפרט. כל היבטי המדיניות הפשיסטית ספוגים בלאומנות קיצונית.
הפילוסוף האיטלקי אומברטו אקו, שגדל והתחנך בתקופת המשטר הפשיסטי של מוסוליני, וחשש כל חייו מעלייה מחודשת של הפשיזם, פרסם בשנת 1995 מאמרו הפשיזם הנצחי, בו הוא מונה 14 סממנים המשותפים לתנועות ועמדות פשיסטיות שונות על בסיס "דמיון משפחתי", מבלי שהתקיימה תנועה היסטורית ספציפית שהכילה את כולם יחדיו:[3][4]
הסגידה למסורת – האמונה ש"האמת" התגלתה בעבר הרחוק לקדמונים ונשכחה בימינו, ולכן כיום אין טעם בלמידה חדשה אלא רק בפרשנות של טקסטים עתיקים. אקו מצביע על כך שההוגים העיקריים של תנועות פשיסטיות שילבו אמונות מיסטיות עם מיתוסים דתיים של הלאומים שלהם.
האדרה של פעולה לשם הפעולה – האמונה שפעולה היא דבר יפה בפני עצמו, בעיקר כשהיא באה ללא מחשבה או התלבטות. המחשבה נתפסת כ"לא גברית", ומכאן נובע זלזול באינטלקטואלים ובאקדמיה. ההוגים הפשיסטים עסקו בעיקר בתקיפה של התרבות המודרנית ושל אינטלקטואלים ליברלים, בטענה שהם פוגעים בערכים מסורתיים.
אי הסכמה היא בגידה – הפשיזם אינו מסוגל לסבול ביקורת אנליטית. "הרוח הביקורתית יוצרת הבדלות, והבדלה היא סממן של המודרניזם. התרבות המודרנית והקהילה המדעית מהללים את המחלוקת כדרך לשפר את הידע".
פחד מהבדלים – מחלוקת היא סימן של מגוון, ואילו הפשיזם מחפש אחידות וקונצנזוס באמצעות ניצול לרעה של הפחד הטבעי מהבדלים. ההתנגדות ל"פולשים" היא סממן ראשוני של תנועות פשיסטיות, ולפיכך הפשיזם הוא גזעני במהותו.
פנייה לתסכול אישי או חברתי – הפשיזם פונה למעמדות מתוסכלים, שמרגישים השפלה פוליטית או נמצאים במשבר כלכלי.
אובססיה לקונספירציות – הציבור צריך לחוש שהוא נמצא תחת מצור של אויבים מבחוץ ומבפנים. במובן זה, היהודים היוו דמות-אויב מושלמת עבור התנועות הפשיסטיות במאה ה-20, בהיותם "בפנים" ו"בחוץ" בעת ובעונה אחת.
האויב הוא חזק וחלש בו-זמנית – הציבור צריך לחוש שהאויב הוא עשיר במיוחד, חזק במיוחד או מתוחכם במיוחד, אך במקביל להאמין שהוא מסוגל להביס את האויב לחלוטין. באמצעות שינוי מתמיד של המיקוד הרטורי, האויב מתואר פעם כחזק מדי ופעם כחלש מדי.
פציפיזם הוא שיתוף פעולה עם האויב – פציפיזם הוא דבר רע מפני שהחיים הם מלחמה מתמדת, עד "מלחמת יום הדין" שאחריה יבוא עידן של שלום נצחי. לפי אקו, אף מנהיג פשיסטי לא הצליח לפתור את הסתירה בין ההבטחה לעידן של שלום נצחי ובין האמונה במלחמה תמידית.
בוז לחלשים – הפשיזם זקוק לאליטיזם עממי: האזרחים שייכים לעם הכי טוב בעולם, חברי התנועה הם הטובים ביותר מבין האזרחים, וכל אזרח יכול (או צריך) להצטרף כחבר בתנועה. התוצאה היא היררכיה כמו-צבאית, בה כל שכבת פיקוד בזה לשכבה שמתחתיה.
כולם מחונכים להיות גיבורים – במיתולוגיות רגילות הגיבור הוא יוצא דופן, אך באידאולוגיה הפשיסטית הגבורה היא הנורמה. פולחן הגבורה מקושר בקפדנות לפולחן המוות: הגיבור הפשיסטי מייחל למוות הרואי כתגמול הטוב ביותר על חיים של גבורה.
מאצ'ואיזם וחיבה לכלי נשק – (אקו מגדיר מאצ'ואיזם כהתנשאות על נשים וכגינוי חסר סבלנות של כל התנהגות מינית שאינה סטנדרטית, החל מהתנזרות ועד הומוסקסואליות). היות שחיים של מלחמה תמידית וגבורה הם קשים, הפשיסט מעביר את רצונו בעוצמה לתחומים מיניים. היות שגם מיניות היא משחק מורכב, הוא נוטה לשחק עם כלי נשק כתחליף לפאלוס.
פופוליזם סלקטיבי – היחיד איננו אינדיבידואל בעל זכויות, אלא רק חלק מ"העם", שנתפש כישות מונוליתית שמבטאת את הרצון המשותף. היות שבלתי אפשרי שלקבוצה גדולה של אנשים יהיה רצון משותף, המנהיג מעמיד פנים שהוא זה שמפרש את רצון העם. מסיבה זו הפשיזם יציג את הפרלמנט כ"רקוב".
שיחדש – ג'ורג' אורוול המציא את המונח "שיחדש" בספרו 1984, כשפה הרשמית של הדיקטטורה הסוציאליסטית המתוארת בו. ספרי הלימוד של הנאצים ושל הפשיסטים באיטליה נכתבו בשפה דלה ובדקדוק בסיסי, במטרה להגביל את כלי החשיבה הביקורתית של התלמידים. לפי אקו, עלינו לדעת לזהות סוגים נוספים של שיחדש.
האידאולוגיה הפשיסטית היא מקבץ רעיונות הטרוגני, ותווי הגדרתו כאידאולוגיה הם "נזילים" ושנויים במחלוקת בין חוקרים ממדעי הרוח והחברה; לדעת החוקר זאב שטרנהל הוא פרי "משבר הדמוקרטיה הליברלית ושל משבר הסוציאליזם", לאחר שנוסו משלהי המאה ה-19; הגם כי ניתן להצביע על אפיון עיקרי שלו: "לאומנות מופלגת ועל כן של פרטיקולריזם קיצוני" של קבוצה אתנית. לאחר מלחמת העולם הראשונה, הפשיזם כתפיסת עולם היה נחלתם של מגזרים מגוונים בחברה האירופאית; הוא "שגשג הן במרכזי התעשייה הגדולים של אירופה המערבית, והן בארצות הנחשלות באירופה המזרחית. הוא משך באותה המידה כמה מבחירי האינטלקטואלים, כמו גם המוני איכרים אנאלפביתיים".[5]
רעיונות עיקריים ששימשו במשנותיהם של הוגים ומדינאים פשיסטים הם:
הרמוניה חברתית – הרעיון הקורפורטיבי. הארגון החברתי צריך להיות מבוסס על תאגידים (קורפורציות) של גורמים מקצועיים שייצגו כל גורם בממשל החברה. רעיון זה עומד בניגוד לדמוקרטיה הפרלמנטרית, שבה הייצוג בפרלמנט אינו קשור לעיסוק של האדם. במובן זה, קיים דמיון בין הפשיזם למשטר הסובייטי, בכך שגם שם הייצוג ניתן לסובייטים (=המועצות) ולא ישירות לפרט. אולם, בשונה מן המשטר הקומוניסטי בברית המועצות, סברו ההוגים הפשיסטים כי על המעמדות לשמור על דו קיום, ולהימנע ממלחמת מעמדות.
תיאום – תפקיד הממשלה במדינה הוא לפעול לתיאום בין כל הגופים המיוצגים בשלטון על מנת להביא להסכמה ביניהם. תפקידה זה של הממשלה היה הצדקה עיקרית לקיום הדיקטטורה הפשיסטית, כשם שתפקיד המפלגה הקומוניסטית הביא לדיקטטורה הקומוניסטית במשטר הסובייטי.[דרוש מקור: להשוואה]
עליונות המפלגה – המפלגה הפשיסטית היא היחידה המותרת ואליה שייכים כולם. הייצוג בה אינו אישי אלא באמצעות התאגידים. המפלגה שולטת במדינה, שתפקידה הוא כאמור להביא לתיאום ולהרמוניה בין חלקי האומה.
המדינה כערך עליון – קיימים רצון לאומי ומטרות לאומיות שהמדינה דואגת לקיומם. לפיכך יש למדינה ערך מוסף מעל לערכם של הפרטים המרכיבים אותה. המדינה הפשיסטית היא מהות הכול והיא הדואגת גם לפרטים. לכן מותר לה לעשות הכל, למען העם. הפרטים במדינה מעניקים לה את חירותם מרצון. המדינה היא נצחית וכך גם משטרה הטוטליטרי דיקטטורי.
המנהיג – המנהיג מגיע לשלטון בזכות תכונותיו המיוחדות והוא מורם מעם. סמכותו של המנהיג אינה מוגבלת מכיוון שהוא מעצב את האידאולוגיה של המדינה, שלטונו יחיד וטוטליטרי. המנהיג ניצב מעל לכל, והעם חייב להאמין בו ולציית לו.
התנגדות לדמוקרטיה, לקומוניזם ולליברליזם – הפשיזם דוגל בהגשמת יעדיו באמצעות הסכמה בין המרכיבים השונים של האומה, כאשר המדינה בראשות המנהיג והמפלגה הם הסמכות העליונה בתפקיד של פוסק אחרון. צורות השלטון הדמוקרטיות או הליברליות אינן מתאימות לניהול נכון ותקין של המדינה. הדמוקרטיה התומכת בשלטון העם מגבילה את השלטון, לכן היא מהווה איום על שלמות העם וביטחונו. הליברליזם אינו מאפשר למנהיג לפעול בחופשיות. השוויון, החירות וחופש הדעה נוגדים את רצונו של השליט לפעול למען העם. יש רק אמת אחת בלעדית המגולמת בפשיזם. והקומוניזם, אף שהוא דומה בצורת השלטון הדיקטטורית ובגישות שונות אחרות לפשיזם, מתנגד לעצם קיומו של הרעיון הלאומי עצמו, שהוא בסיסו של הפשיזם.
אי שוויון בין בני האדם – הפשיזם גורס כי לא כל בני האדם נולדו במעמד חברתי שווה, ולפיכך ישנם אנשים שנולדו לעבוד את המדינה וישנם הללו שנועדו להנהיג. "לא ייתכן מצב בו בן העם הפשוט יוכל להיות למנהיג".[דרוש מקור] זאת בניגוד לדמוקרטיה, שבה נחשבים כל בני האדם, באשר הם, כבעלי זכויות שוות (דבר המבטיח לאזרח חופש דיבור, חופש תנועה, זכות התאגדות, שוויון בפני החוק וזכות לבחור ולהיבחר).
מלחמה – המלחמה היא הגילוי הנעלה ביותר של האדם ומייצגת ערכים חיוביים ככוח, גבורה, הקרבה וכדומה – הפשיזם אינו מאמין בשלום. מדינה שאינה נאבקת תתנוון ותיכחד. מלחמה שומרת על חוסן וכוח ומבטאת גבורה, עוצמה ואומץ.
אידאולוגיות הכוללות מספר עקרונות הכלולים באידאולוגיה הפשיסטית, התקיימו גם במדינות אחרות, כגון גרמניה הנאצית, ספרד תחת שלטון פרנקו, פורטוגל, יפן ועיראק. חוקרים אפיינו בהם מרכיבים פשיסטיים, הגם שמשטרים אלה לא הזדהו בכל עם הפשיזם, ולא אימצו לעצמם את הכינוי "פשיזם" והתנועה הפשיסטית לא אימצה לעצמה את כל עקרונותיהם.
בתקופת כיבושי נפוליאון באיטליה, החלו לשגשג תנועות פטריוטיות, שקראו לאיחוד הנסיכויות והמדינות האיטלקיות השונות לעם איטלקי אחד, במדינת איטליה הגדולה. ב-1870 הפכה איטליה למדינה ריבונית מאוחדת, שבירתה רומא, הופקעה משלטון האפיפיור. צורת השלטון במדינה הפכה למונרכיה חוקתית, תחת שלטונו של המלך ויטוריו אמנואלה השני, מאחד איטליה.
במלחמת העולם הראשונה הצטרפה איטליה אל צרפת ואל בריטניה כנגד ציר גרמניה–אוסטריה. למרות הניצחון, תבעה המלחמה קורבנות רבים, דבר שהציבור האיטלקי לא ציפה לו, ונוסף לכך מיתון כלכלי כבד. השנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה התאפיינו בחוסר יציבות. ארגוני העובדים פתחו בשביתות תכופות ומשמעותיות שהשביתו את המשק והכבידו אף יותר על המצב הכלכלי ועל מצב הרוח הלאומי.
בשנת 1919 ייסד בניטו מוסוליני את המפלגה הפשיסטית, ובבחירות שהתקיימו בשנת 1921 זכתה מפלגתו, לראשונה, ב-35 מושבים מתוך 535 מושבי הפרלמנט. חוסר היציבות הפוליטית הביא למצב שבו היה מוסוליני נציג המפלגה היחידה שזכתה לתמיכת מפלגות אחרות, דבר שהביא את המלך ויטוריו אמנואלה השלישי, שאהד את מוסוליני ומפלגתו, להטיל על מוסוליני את הרכבת הממשלה. בשנת 1924 התקיימו בחירות חדשות באיטליה, דבר שהביא להגדלת מספר חברי המפלגה הפשיסטית בפרלמנט. לאחר ניצחונו בבחירות 1924 הביא מוסוליני לחקיקה שסילקה את מפלגות האופוזיציה מבית הנבחרים, והלאים את התקשורת ואת האיגודים המקצועיים.
ערך מורחב – איטליה הפשיסטית בניטו מוסוליני עם מנהיגים ופעילים פשיסטים, רומא 1922לפני שיצר את המערכת האידאולוגית הפשיסטית, היה מוסוליני אחד ממנהיגי המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית (שהייתה מפלגה מרקסיסטית) ועורך ביטאונה "אוואנטי!". הוא גורש מן המפלגה הסוציאליסטית בשל התנגדותו להשתתפות איטליה במלחמת העולם הראשונה לצידן של בעלות הברית, בניגוד להסכם ההגנה שעליו הייתה חתומה עם גרמניה ואוסטריה ערב המלחמה. הוא החליף את האידאולוגיה המרקסיסטית באידאולוגיה החדשה שיצר, תוך שהחזיק במספר רעיונות טוטליטריים, אולם זנח את היסוד של מלחמת המעמדות.
הנאציזם הוא פשיזם שהתפתח בגרמניה ונוספו לו גם עקרונות גזעניים. הפשיזם במדינות אחרות הדגיש פחות את העקרונות הגזעניים. למעשה, עד לשנת 1936, אז קיבל עליו מוסוליני חלק מהעקרונות הגזעניים, הפשיזם הטהור סתר את העקרונות הגזעניים של הנאציזם מאחר שהוא קיבל לשורותיו את כל התושבים שהביעו רצון להצטרף אל הלאום המדיני, קיבלו עליהם את עקרונות המדינה, והיו מוכנים לשרת אותה.[6]
הן הנציונל-סוציאליזם הגרמני, והן הפשיזם האיטלקי, היו תנועות לאומניות. שתיהן הציגו כיעד את השלמת האיחוד הלאומי – שלכאורה לא מומש קודם תחת בתי המלוכה, ושתיהן ראו בלאום קולקטיב נעלה יותר מסכום חלקיו, והתייחסו בבוז לאינדיבידואליזם המערבי. אולם, בעוד הנאציזם אימץ את התורה האתנו-ביולוגית, וראה בגזע ה"טהור" את הבסיס למדינת הלאום; הרי שהפשיזם, עד שנת 1936, התקיים על בסיס תפיסה לאומית פוליטית מכלילה. על כן, קבוצות מיעוט אתניות בתוך מדינות לאום, כגון היהודים במרכזיה העירוניים של איטליה, דוברי גרמנית בצפון איטליה, וקרואטים שנכבשו במלחמה, כולם נתפסו לפי עקרונות הפשיזם כחלק מהלאום האיטלקי, או כמי שיכולים ואמורים להצטרף אליו ללא אפליה, ואף נדרשו מהשלטונות הפשיסטים לנאמנות מוחלטת למדינה.[7]
עם זאת, בשלב מסוים, בהשפעת הנאצים אימץ המשטר הפשיסטי באיטליה עקרונות גזעניים. בסוף שנת 1938 פרסמה המועצה הפשיסטית העליונה שורה של תקנות ובהן איסור על נישואים בין בני גזעים שונים והרחקת התלמידים היהודים ממוסדות הלימוד הכלליים.
יש הטוענים כי גם קוריאה הצפונית הייתה במקור גרורה של ברית המועצות וחלק מהעולם הקומוניסטי, אך עם הזמן היא עברה בהדרגה לאידאולוגיית ג'וּצֶ'ה, השואבת מהפשיזם את עקרונות ההיררכיה החברתית הנוקשה שבראשה מנהיג עליון כל-יכול, הלאומנות הקיצונית, המיליטריזם, וההתנגדות לדמוקרטיה הליברלית, ולבסוף גם ההתנגדות לקומוניזם התבטאה כשהמושג נמחק מחוקת מפלגת הפועלים השלטת.
לאחר המלחמה, התנועה האנטי-פשיסטית פעלה בעיקר במקומות שבהם הפשיזם המאורגן עלה מחדש כחלק מאידאולוגיה של הימין הקיצוני, בין היתר כתנועת נגד לארגונים נאו-נאצים.[12] מאז, הכינוי לתנועה האנטי פשיסטית בעולם הוא "אנטיפה" – כינוי זה הוא כינוי גג למספר תנועות שאינן פועלות באופן מתואם. במאה ה-21, פעילות "אנטיפה" התרחבה במיוחד לאחר בחירת דונלד טראמפ לנשיאות ארצות הברית ב-2016, על רקע חששות בשמאל הפוליטי מפני תפנית אוטוריטרית בארצות הברית.[13]
ערך מורחב – הפשיזם הנצחי
פשיזם, דף שער בספרייה הלאומית