קנזס המדממת
קנזס המדממת או קנזס שותתת הדם (באנגלית: Bleeding Kansas או Bloody Kansas) הוא ביטוי בהיסטוריוגרפיה של ארצות הברית המתייחס למאבקים האלימים בין תומכי העבדות לבין שולליה שהתחוללו החל מ-1854 בקנזס טרם היותה מדינה, כאשר עדיין הייתה טריטוריה הכפופה ישירות לממשל הפדרלי בוושינגטון.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעשור שלפני מלחמת האזרחים לא נמצאו בממשל הפדרלי אישים שיכלו להנהיג את ארצות הברית ליישוב המחלוקת בדבר התפשטות העבדות לספר. שנות החמישים כונו "דור הנכשלים". בתוך שנתיים (1850 עד 1852) הלכו לעולמם הסנטורים הנרי קליי, דניאל ובסטר וג'ון קלהון, מגבשי "הפשרה הגדולה". "הפשרה הגדולה" של 1850 התקבלה בסנט, אך נכשלה בשטח, שכן בסנט הייתה הפשרה על הנייר, ואילו בקנזס היה עליה להיות מיושמת. לפי הפשרה היה על הצפון או הדרום להיכנע ולקבל עליו את חוקת יריבו, חוקת עבדות או חירות. אף אחד מהצדדים לא היה מוכן לכך.
חוק קנזס נברסקה שנחקק ב-1854 קבע שיש ליישם את עקרון "ריבונות העם" (Popular Sovereignty) בשתי טריטוריות הספר האלו. היה צורך לקבוע אם חוקותיהן של הטריטוריות, כשייהפכו למדינות ויתקבלו לארצות הברית, יהיו חוקות עבדות או חרות. משמעותו של עקרון "ריבונות העם" הייתה, שתושבי הטריטוריות ולא הסנט בחקיקה פדרלית, הם שיקבעו האם מדינתם תהיה מדינת עבדות או חירות, וזאת על ידי הצבעה. על ידי חקיקה זו ויתרו הרשויות הפדרליות על ניסיון להתוות גבול בין המשטרים - עבדות וחרות - והעבירו את ההכרעה בנושא ליושבי הטריטוריות.
על נברסקה לא היה ויכוח, זה היה שטח צפוני שכלל לא ראוי לחקלאות (וממילא, לעבדות), ולכן תומכי העבדות ויתרו מראש על המדינה הזאת. בקנזס, לעומת זאת, השטח היה ראוי.
אירועים מקדימים
[עריכת קוד מקור | עריכה]חוק קנזס נברסקה היווה נקודת ציון בהחמרת האלימות הפוליטית והציבורית בברית. סנטור שלף אקדח מול רעהו תוך כדי נאום בסנט. חבר בית הנבחרים פרסטון ברוקס (אנ'), שהכה את הסנטור צ'ארלס סמנר (אנ') עד עילפון באולם הסנאט, זכה לשבחים ונבחר מחדש לקונגרס, כמעט פה אחד. הסנטור המוכה, שכב משותק בבית חולים כחצי שנה עד שחזר. בזמן הזה, מפלגתו סירבה למנות לו מחליף.
הנשיא פרנקלין פירס (1852–1856) ביקש לגרום לשאלת העבדות לדעוך. הוא אכלס את הקבינט בתומכי העבדות ושולליה בניסיון להגיע למדיניות מאוזנת. עם זאת, גישתו לספר הייתה התפשטותית במוצהר, ובכך החיש את התפרצות הסכסוך, שכן כך נוספו טריטוריות שעמדו לקבל מעמד של מדינה ולהצטרף לברית, ועל ידי כך הוחש הצורך להכריע בשאלת העבדות. הטריטוריה הראשונה בתקופתו של פירס שהיה צורך להכריע לגביה הייתה קנזס.
כנשיא דרומי, ביקש ג'יימס ביוקנן שבא אחרי פירס לפעול לשם קבלתה של קנזס לברית כמדינה שהעבדות מותרת בחוקתה, למרות שרוב תושבי קנזס התנגדו לכך. בכך התכוון ביוקנן להרחיב את מוסד העבדות לספר, גם אם יהיה זה על חשבון ייצוג של רצון הבוחר בקנזס.
המושלים שהתחלפו בזה אחר זה בטריטוריית קנזס היו ממונים על ידי הנשיא, ולא נבחרו על ידי תושבי קנזס. בהתאם לכך, הייתה מידת האמון שרחשו להם תושבי קנזס אפסית.
במשפט סקוט נגד סנדפורד ב-1857 פסק השופט העליון רוג'ר טוני כי השחור הוא רכוש, וכי יש לאכוף את העבדות, כלומר, את זכותו של הלבן על רכושו בכל רחבי ארצות הברית. יש להסגיר לבעליהם בדרום עבדים בורחים מכל "מדינה חפשית" בברית (מדינה שאסרה על העבדות בחוקתה). חששות הצפון מפני התפשטות מוסד העבדות קיבלו חיזוק. לא היה להן יסוד, שכן כלכלת עבדות לא הייתה רווחית בצפון, אך החשש שמא תתקבל קנזס לברית כמדינת עבדות ליבה את היצרים בקרב תומכי הצפון ומתנגדי העבדות בטרם קבלת חוקה בקנזס.
מהלך
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר קבלת חוק קנזס נברסקה בקונגרס החלו תומכי העבדות ושולליה להרוג אלה באלה בטריטוריית הספר של קנזס, שהייתה עתידה לקבל מעמד של מדינה, וזאת סביב השאלה האם בחוקתה של קנזס תותר העבדות או תיאסר.
את האלימות בקנזס לא ליבו אנשי ספר, אלא אנשים מקרב הממסד הפוליטי במזרח. מאגודת מתנגדי העבדות שבמסצ'וסטס נשלחו למתיישבים צפוניים בקנזס ארגזים, עליהם נכתב "ספרי התנ"ך של הכומר ביצ'ר". משנפתחו הארגזים התגלו בהם רובים. אלפי בני מיזורי חמושים מהדרום חצו את הגבול בראשות סנטור ממיזורי, והסתייעו בחוסר האונים של מושל הטריטוריה כדי להכריע את ההצבעה באלימות לטובת חוקת העבדות, ברוב קולות שעלה על מספר הבוחרים הרשום.
הוראס גרילי, עורכו של ה"ניו יורק טריביון", אחד משלושת העיתונים החשובים של הצפון, היה תומך מסור של התנועה לביטול העבדות. מראשית המשבר היו שכיחות בעיתונו כותרות כגון "טבח" או "שחיטה", גם בדווחו על אירועים שהסתיימו בנזק לרכוש בלבד. כתב בקנזס מטעם עיתון צפוני אחר ירה בשופט שתמך בעבדות. שני הצדדים הגזימו בטענותיהם לגבי מספרי העבדים הנמלטים. מספרם בעשור שלפני המלחמה היה אלפים בודדים. בצפון ובדרום, לעומת זאת, דווח על עד מאה אלף עבדים נמלטים. הדרום השתמש בכך כדי להוכיח את החומרה שבה מפר הצפון את "הפשרה הגדולה", שכן אחד מתנאי הפשרה היה החמרה באכיפת החוק להסגרת עבדים בורחים. בצפון, ביקשו תומכי התנועה לביטול העבדות לשוות על ידי כך משקל יתר לפעילותם למען העבדים.
שלטון החוק והדמוקרטיה היו בקנזס בשפל המדרגה. אנשי חוק נמנעו מלהיכנס לעיירות, לשם מעצר עבריינים, כדי לא להסתבך עם תושבי העיירה. תוצאות הבחירות למועצה המחוקקת של הטריטוריה זויפו באלימות ובגלוי. היו קלפיות שרוקנו לאחר ההצבעה ומולאו בפתקים ה"נכונים". מבוחרים "לא נכונים" נמנע לממש את זכות הבחירה.
בשל פעולותיהם האלימות של בני מיזורי, נבחרו בסוף 1855 תומכי עבדות לבית הנבחרים, וגורשו מקנזס נבחרים ששללו את העבדות. בתגובה לכך ערכו מתנגדי העבדות בחירות נוספות, והקימו ממשלה משלהם. כתוצאה מכך פעלו שתי ממשלות בקנזס. שתיהן טענו לריבונות על כל שטח הטריטוריה, שתיהן זכו לתמיכתו של בית נבחרים שהתיימר לייצג את כל תושבי הטריטוריה. ממשלת לקומפטון פעלה על סמך חוקת עבדות, ממשלת טופקה אימצה חוקת חירות. זו הייתה תוצאת יישומו של עקרון "ריבונות העם", אשר אברהם לינקולן הזהיר מפניו בעשור שלפני המלחמה: "אני רואה בחקיקה זו (של חוק קנזס-נברסקה) לא חוק אלא מעשה אלימות מלכתחילה". הממשל הפדרלי בוושינגטון התקשה להכריע מי הממשלה החוקית של המדינה.
אחרי שנתיים עקובות מדם (כ-200 הרוגים), הממשל הפדרלי נאלץ לשלוח כוחות צבא רבים כדי להרגיע את המהומות.
משמעות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הדמוקרטיה בקנזס הייתה בלתי שגרתית בהיסטוריה של כיבוש הספר. לרוב נוצרה בספר דמוקרטיה שהקצוות בה נוטות באופן מבני לפשרה. בקנזס, לעומת זאת, משכו הקצוות להקצנה נוספת, שכן הקצוות הפוליטיים בקנזס אוכלסו בנציגיהן של שיטות משטר מזרחיות, ולא בבניה האותנטיים של הווית הספר. זאת משום שהאינטרסים אשר לשמם הוקמו המוסדות הדמוקרטיים-כביכול בקנזס, היו אינטרסים של החברות המזרחיות המבוססות, של הצפון והדרום כאחד, ולא של המתיישבים החלוצים.
האינטרס הכלכלי של תושבי הספר הכתיב פשרה פוליטית. רוב אנשי קנזס התאחדו, תומכי עבדות כמתנגדיה, בניסיונם להפסקת האלימות. הם החשיבו את שמירת הברית כנעלה על הכרעת המחלוקת בנושא העבדות. רוב המתיישבים הגיעו לטריטוריית קנזס מסיבות כלכליות, וכאשר ספקולציות הקרקע פרחו, מחלוקות העבדות נשכחו. אנשי קנזס ניסו להפסיק את המאבק הפוליטי, כדי שאפשר יהיה להתמקד בחקלאות ומסחר, לשם הגשמת מטרתו של איש הספר: רווחה כלכלית. היו שכתבו למדינות מוצאם במזרח וביקשו לחדול מהמאבק ולהפסיק לשלוח כסף למטרת המאבק, גם במחיר כישלון הסיעה בה צידדו.
נושא העבדות הגיע למצב של מתח ואלימות חריגים בפעם הראשונה דווקא באזור בו לרוב התושבים לא היה אכפת מנושא העבדות. הצפוניים בקנזס אמנם הסכימו עם הטוענים שנעשה עוול לשחורים, אך לא רצו בשום קשר איתם, לא עם הטוענים ולא עם השחורים. רצונם של המתיישבים הצפוניים להכריז על קנזס כעל "אדמה חופשית" היו מניעים כלכליים ותרבותיים יותר מאשר מוסריים. לא ההצהרה ש"כל בני האדם נולדו שווים" הנחתה אותם, אלא הרצון לקיים את תרבותם הצפונית, הנקייה משחורים.
הסכסוך בקנזס בהיסטוריוגרפיה האמריקנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]הגל הראשון של ויכוח היסטוריונים על משמעות הסכסוך בקנזס לאור תזת הספר של פרדריק ג'קסון טרנר התחולל בשנות ה-1920 וה-1930. מוויכוח זה עלו מסקנות דו משמעיות: חוויית הספר הייתה דומיננטית בעיצוב המשטר והתרבות בברית, אך עם זאת, במשבר קנזס לחוויית הספר היה תפקיד משני בעיצוב המשטר, שכן בקנזס, במקביל להתהוותה של חברה חלוצית, ניטעו מוסדות חברתיים שהיו מבוססים זה מכבר במזרח, על ידי הצפון והדרום כאחד.
חשיבותה של קנזס בתקופה זו לא הייתה בהיותה זירה למאבקי ספר. היא יוצאת מהכלל שקבע טרנר. מאבקם של בני המזרח היה משמעותי לעיצוב המשטר בקנזס, יותר מאשר מאבקי הספר שהתחוללו בקנזס. לתהליכים ולמוסדות שמקורם במזרח הייתה חשיבות בעיצוב תרבות הספר ומשטרו, והמאבק בקנזס הוא דוגמה לכך. המאבק בקנזס הוא יוצא דופן מבחינת הדימוי הפופולרי של הספר האמריקני. אי אפשר למצות את תולדות הספר במיתוס המערב הפרוע, וקנזס היא דוגמה בולטת לכך.
תושבי הספר בכלל וקנזס בפרט ביקשו לסיים את הסכסוך בקנזס בדרך המהירה ביותר, ואחת היא לטובת מי תיפתר המחלוקת, אם בכלל תיפתר. האינטרסים שעמדו לנגד עיניהם היו כלכליים. אנשי המזרח, לעומתם, ביקשו לפתור את המחלוקת בקנזס לטובת הסיעה בה צידדו - צפון או דרום. האינטרסים שהיו לנגד עיניהם היו אידאולוגיים. הם ביקשו להאבק על דמותה הפוליטית של קנזס, על קביעת חוקתה ונציגיה בקונגרס. בעשותם זאת, השתלטו אנשי המזרח על משטרהּ, שתי חוקותיה ותרבותה של קנזס. העימות הפוליטי שיצרו הידרדר לעימות חמוש והביא להסלמת האלימות בארצות הברית בשנות החמישים של המאה ה-19.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- קואומו, מ. והולצר, ה., לינקולן על דמוקרטיה: החלום האמריקני, ת"א: כרטא, 1994
- Billington, R. A., Westward Expansion: A History of the American Frontier, N.Y.
Macmillam co., 1949
- Billington, R. A., The Far Western Frontier, 1830-1860, N.Y.: Harper and Row, 1956
- Billington, R. A., The Wesrward Movement in the United States, N.Y.: D. Van Nostrand co., 1959
- Billington, R. A., The Frontier Thesis, Holt, Rinehart & Winston, 1966
- Brogan, D. W., The American Problem, London: Hamis Hamilton, 1944
- Potter, D. M., The Impending Crisis: 1848-1861, N.Y.: Harper and Row, 1976
- Garfinkle, N. (ed.), Lincoln and the Coming of the Civil war, Lexington, Mass.: D. C. Heath
and co., 1959
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- קנזס המדממת, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)