רנגה

רנגה במקדש סקורימיה

רנגה (ביפנית: 連歌 | באנגלית: Renga) היא סוגת שירה משותפת שמקורה ביפן. מחרוזת רנגה מורכבת לפחות משתי חוליות, המכונות "קוּ" (句). החוליה הראשונה של רנגה, הנקראת "הוֹקוּ"  (発句), היא הבסיס לסוגת ההאיקו המודרנית.

רנגה נכתבת על ידי שני כותבים או יותר (בדרך כלל בין ארבעה לעשרה). כל משתתפ/ת תורמ/ת בתורו חוליה לשיר, כאשר כל חוליה מתקשרת למהלך של קודמתה ובו בזמן פותחת מהלך חדש עבור החוליה הבאה אחריה, כל זאת תוך הענות לאילוצים מבניים וצורניים מסוימים.

בין המאות ה-12 וה-17 לערך, הייתה הרנגה הז'אנר הספרותי המרכזי ביפן. שניים מהמאסטרים הגדולים של הרנגה היו הנזיר הבודהיסט סוֹגִי (1421–1502) והמשורר מצואו באשו (1644–1694).

החל משנות ה-60 של המאה ה-20, ז'אנר הרנגה זוכה לתפוצה וקבלה מוגברת במערב, דבר המתבטא בפרסום תרגומים וספרי רנגה מקוריים באנגלית, במחקרים ובתרגומים, ובשנים האחרונות - בהקמה ובפריחה של במות רנגה אינטרנטיות. כמו כן, ניתן להצביע על הרנגה כמקור השראה מרכזי לשירה המשותפת הנכתבת כיום במערב.

רקע היסטורי

הרנגה נולדה ביפן לפני כאלף שנה ובראשיתה הייתה נחלתם הבלעדית של שכבת המשכילים והאריסטוקרטיה. בגלגוליה הראשונים כללה אוסף גדול של מגבלות תוכניות וצורניות ודרשה מן המשתתפים בה בקיאות עצומה בספרות הסינית והיפנית הקלאסית. כמה מאות מאוחר יותר התפתח סגנון רנגה עממי יותר, "Hakai no renga", שעשה שימוש בשפת יומיום, בתכנים ארציים יותר ובמערכת כללים נוקשה הרבה פחות. כל אלה אפשרו עולם תוכן עשיר ומשוחרר שהלך ונטה עם הזמן אל ההומוריסטי, הרכילותי והוולגרי.

על בסיס הסגנון הזה יצר המשורר היפני הגדול מאצואו באשו את סגנון הרנגה הידוע בשם רנקו. הרנקו עושה אף הוא שימוש בשפה ובתכנים יומיומיים אבל התכוונותו היא לירית ומתבוננת והחיבור בין חוליות מתבסס על דמיון בנימה, במצב הרגשי ובחוויית הקיום ולא על שיתוף תכנים או על משחקים מילוליים. זהו חיבור שנובע מהבנה של תמונת העומק של החוליה הקודמת וזינוק למקום חדש על בסיס מה שאותה הבנה מעוררת בכותב.

רנקו (היקאי-נו-רנגה)

הרנקו הוכר כסוגה ספרותית במאה ה-17, אך למעשה התפתח במקביל, או אף לפני, הרנגה המסורתית. הרנקו בנוי על פי אותה חלוקת הברות כמו הרנגה, וגם הוא נכתב על ידי מספר כותבים. עם זאת, אופיו של הרנקו הוא משחקי וקליל, ותמציתו בתושייה וולגריות. כללי הרנגה הקלאסית כמעט ולא שימשו את הכותבים. כחלק מכך, לא נעשה שימוש בלקסיקון מוגבל של מילים; נהפוך הוא - ביטויים בסינית, מילות יום-יום וסלנג נעשו חלק מהשפה השירית. כמו כן, בכל הקשור לסוגיות של מעמד במושב הרנגה, הרנקו היה פתוח בהרבה מאשר הרנגה הקלאסית, שאחד מתנאי הכניסה אליה היה היכרות מעמיקה עם השירה הסינית והיפנית הקלאסית, והיכרות מעמיקה עם החוקים הרבים של הרנגה, שהיו אפשריים בעיקר, אם לא רק, לבני מעמד גבוה.

הסוג המקובל ביותר של רנקו היה הקאזן, רנגה הבנויה מ-36 חוליות. מלבד חולית הפתיחה השגרתית (שגם היא לא הופיעה תמיד), היו חוליות הרנקו עמוסות במשחקי מילים, חידות וקפיצות אסוציאטיביות בלתי צפויות. הכתיבה של החוליות הייתה נטולת סדר. פעמים נכתבה החוליה השנייה ראשונה, פעמים היה על המשורר להוסיף חוליה בין שתי חוליות ראשונות.

גם משוררי רנגה קלאסית הפרו חלק מהחוקים, או המציאו חוקים חדשים מפעם לפעם. אך משוררי האיקאי היו חופשיים בכל הקשור למבנה הרנגה המסורתי – כפי שניתן לראות באוסף ההאיקאי הראשון שפורסם במאה ה-16: "אוסף הכלאיים של צוקובה". אוסף זה מכיל רק פרגמנטים מתוך שירי שרשרת, אך טווח הנושאים והסגנונות המוצגים בו, הולך הרבה מעבר לגבולות השירה היפנית המסורתית. ערך הוולגריות מוצב כנגד ערך הפואטיות, בין אם תוך שילוב שני הערכים, או באמצעות פרודיה על שירים ידועים.

אחרי עידן המלחמות של ימי הביניים בארכיפלג, הפך ההאיקאי לסוגה ספרותית מוכרת – והפופולרית מכולם, עד העלייה של הפרוזה היפנית, שבעצמה הושפעה עמוקות מההאיקאי. בימים אלה של שלום ושגשוג, החלה ההפצה המסחרית של ספרי האיקאי. האנתולוגיה החדשה הראשונה הופיעה ב-1633, ובחמישים השנים שאחר כך פורסמו קרוב ל-300 ספרים של האיקאי. במהרה, משוררי האיקאי צצו בכל יפן, ובעיקר בערים הגדולות, והייצור של הרנקו הפך לסוג של תעשייה: עם הזמן היה מי שמילא תפקיד של שופט-מבקר שנותן הערכה אסתטית של השירים במהלך מושב הרנגה. על פי רוב היה זה משורר מפורסם, שהשתתף באירועי הרנגה כשופט תמורת תשלום. משוררים רבים הרוויחו כך את לחמם.

מבנה הרנקו

הרנקו היפני מורכב משני סוגים של חוליות: האחת בת שלוש שורות עם תבנית הברות של 5-7-5 (כלומר חמש הברות בשורה הראשונה, שבע בשנייה וחמש בשלישית) והשנייה בת שתי שורות בתבנית הברות של 7-7. החוליה הפותחת (ה-Hokku) היא מן הסוג הראשון, החוליה השנייה (ה-Waki) היא מן הסוג השני, השלישית שוב מן הסוג הראשון וכן הלאה. מאפיינים בסיסיים אלה תואמים גם למבנה של הרנגה הקלאסית.

הרנקו הנפוץ ביותר מאז ימי באשו הוא ה-Kasen, המורכב משלושים ושש חוליות. שש החוליות הראשונות הן פתיחה, 24 החוליות הבאות הן גוף הרנגה ושש האחרונות הן הסיום. דימוי החוזר על עצמו לעיתים קרובות בכתיבה אודות מבנה הרנגה, הוא של מסיבת קוקטייל או ארוחת ערב חגיגית. שש החוליות הראשונות של הרנגה מקבילות לשלב ההתכנסות וההכרות הראשונית בין המוזמנים. הנימה שלהן היא, לפיכך, מתונה יותר והקשרים בין החוליות נועזים פחות וברורים יותר. כמו כן החוליה הראשונה מוקדשת בדרך כלל למארגן המושב, מביעה הכרת תודה - ולו מרומזת - על מאמציו, ומציינת בדרך כלשהי את הזמן או המקום של ההתרחשות. החוליה השנייה נכתבת על ידי המארגן עצמו ועיקרה הצטנעות נוכח המחמאות והתודות שהופנו אליו בחוליה הראשונה.

חלקה השני של הרנגה מקביל לשלב הארוחה עצמה. הכל כבר מיודעים זה לזה, חשים מאוד בנוח ועם היין והאוכל עולה גם מידת הפתיחות והשיחה זורמת בחופשיות מנושא לנושא. חלק זה הוא עיקר נפחה של הרנגה ובו יש מקום לכל אחד מן המשתתפים להפגין את ייחודו. הקישורים בין החוליות אסוציאטיביים יותר והנופים והנושאים מתחלפים תדיר.

שש החוליות האחרונות של הרנגה מקבילות לשלב בו הכל מחפשים את מעיליהם וממהרים לומר משפטים אחרונים במבוא בדרך החוצה. קצוות אחרונים נסגרים והכרת תודה על האירוע המענג ממלאת את הלב. הקצב של חלק זה יהיה לפיכך בדרך כלל בהול ומהיר יותר והחיבורים בין החוליות פראיים יותר. החוליה האחרונה (Ageku) יכולה לשוב ולהתייחס בנימה של סיכום לחוליה הראשונה של הרנגה.

מאפיינים תרבותיים

מושב הרנגה נקרא Ba, וקבוצת המשתתפים במפגש, שמנתה 3-14 חברים, נקראה Renshu. רנשו אידיאלי הורכב מאנשים עם איכויות כתיבה דומות המיודדים זה עם זה. אחד מהמשתתפים תפקד ככתבן ואחד כמנחה המפגש. בדרך כלל היה המנחה מאסטר לרנגה או המשורר המנוסה ביותר ברנשו, אך חלק ניכר מהמפגשים התקיימו כלל ללא הנחיה. הכתבן היה בדרך כלל משורר מתחיל, שגילה בקיאות רבה בחוקי הרנגה. ברוב הפעמים, מדובר היה באדם צעיר שמתאמן להפוך למאסטר.

התודעה הקבוצתית של הז'אנר היא אחת ממעלותיו הבולטות, ואותה פעל להפיץ יוג'י יושימוטו (משורר יפני ומאסטר רנגה, 1320-1388) באמצעות הנחייתו: "עליך לפעול כדי לשמר את רוח הקהילתיות". מורי הרנגה טרחו לבסס ולהפיץ את רעיון הסולידריות הקבוצתית, תוך דיכוי מסוים של האינדיבידואליות. ברנגה נדרשה הבנה של הפסוק השירי הקודם, לפני הניסיון ליצור לו תגובה. מאמץ זה תרם להידוק הקשר בין חברי הקבוצה. גישה זו הייתה חשובה במיוחד בעיתות מחלוקת, ורנגה מסורתית הגיעה לשיא פריחתה בעת שהמדינה הייתה במלחמה. הנזיר ומאסטר הרנגה סוֹגי תיאר את הלכידות במילים: "חברים ברנגה קרבים זה לזה כמו בני דודים". הדגש על הרמוניה קבוצתית היה המניע לדרישתם של חלק ממאסטרי הרנגה להימנע מאזכור של מקומות רחוקים ומילים בסינית. העיקרון היה שמה שלא ניתן להבנה בשמיעה - אינו ראוי לקישור, והקישורים הם שאיחדו יחדיו את החברים הנפרדים שהתכנסו.

משוררי רנגה רבים היו משכילים, ובוודאי הביאו למפגש הרנגה עצמיוּת שמושפעת מטקסטים כתובים. לפיכך את המפגש בעל-פה של יצירת רנגה ניתן לתאר באופן מדויק יותר כ"חצי בעל-פה". עם עליית ז'אנר הרנגה, השירה עברה מפעילות אישית כתובה לפעילות קבוצתית בעל-פה. במושב רנגה התנדנד כל משורר בין דמיון אישי שמושפע מכתיבה לבין יצירה קבוצתית בעל-פה. המימד הקהילתי של היצירה היה אולי המאפיין הייחודי ביותר של אמנות הרנגה. יוצרי השירה במפגש הרנגה היו גם הנמענים שלה. המשוררים במפגש רנגה היו קרובים בהווייתם ל"קורא אידיאלי", משום שיצרו באותו מקום, באותו זמן ולפי אותם כללים. מקובל שכלל הקוראים יוצרים במידה מסוימת את המשמעות של הטקסט הנקרא; במפגש הרנגה זה היה בדיוק כך, משום שקריאתו של כל משורר את חוליות השירה הקודמות השפיעה ישירות על תרומתו הוא. כל חוליה הייתה בו-זמנית פרשנות של החוליה הקודמת, ובסיס לפרשנות שתינתן בחוליה הבאה. הסובייקט הפך לאובייקט, וכל פענוח הפך להצפנה חדשה שאותה יש לפענח בתורה.

רנגה במערב וברשת

מופעיה של הרנגה במערב, לאורך מאה השנים האחרונות הם רבים אך נסתרים במידה רבה. הם נסתרים משום שהמודעות והפתיחוּת כלפי האפשרות השיתופית של השירה, היא מוגבלת מאוד במערב, וכמעט ואין כניסה של שירה ברוח הרנגה (כמובן שלא רנגה כשלעצמה) אל הקאנון הספרותי המודרני. עם זאת, בהחלט ניתן להצביע על עליה משמעותית בכמות השירים והספרים המפורסמים במערב, שחבים את צורתם לז'אנר היפני העתיק, וכן גם עליה בכמות המחקרים המתפרסמים באנגלית על הנושא. בתחום המחקרי, מי שפרץ את הדרך היה חוקר הספרות האמריקאי ארל מיינר, שמרכז עיסוקו היה שירה יפנית. הוא פרסם כמה מחקרים על שירה יפנית לאורך שנות השישים, ובסוף שנות השבעים הוציא את הספר המקיף הראשון באנגלית על הנושא. הספר מכיל עיון בהיבטים היסטוריים וספרותיים של הרנגה, וכמו כן שתי מחרוזות רנגה מאתי סוֹגי ואחרים, שתי מחרוזות האיקאי מאת באשו ואחרים, ועוד מחרוזת האיקאי של יוסה בוּסוֹן וחבר נוסף.

בתחום ספרות המקור, העדות הראשונה למפגש של הרנגה עם השירה המערבית הוא הספר "רנגה: שרשרת שירים", שפורסם בתחילת שנות השבעים. הספר מכיל 27 שירים, שנכתבו בשיתוף על ידי ארבעה משוררים: אוקטביו פס המקסיקני, ז'ק רובו הצרפתי, אדוארד סנגינטי האיטלקי וצ'ארלס תומלינסון האנגלי. ארבעת המשוררים נפגשו בחודש אפריל 1969 במרתף של בית מלון בפריז, ונשארו שם למשך שבוע. במהלך השבוע הזה כתבו 27 שירים.

קיימים שני אלמנטים פורצי דרך בספר הזה. הראשון נוגע לאדפטציה הסגנונית שהעבירו המשוררים את הרנגה. והשני נוגע לזהות המשוררים – ויותר מכך – לשפות אמם השונות. הספר אמנם נקרא "רנגה: שרשרת שירים", אך השירים המופיעים בספר אינם רנגה, ואינם דומים לרנגה. המאפיין המשמעותי שקושר אותם לז'אנר השירה היפני, הוא העובדה שכל השירים בספר נכתבו בשיתוף של ארבעת המשוררים. ואכן, במערב, זהו החידוש הגדול שיכולה להציע רנגה. אך השירים בספר אינם סתם שירים שנכתבו בקבוצה, המבנה שלהם דווקא מאוד ספציפי.

במקום להשתמש במבנה הבסיס של הטנקה היפנית (חוליות של 3/2/3/2/3/2 שורות, ולמחמירים רצף הברות של 5/7/5 7/7), הם בחרו לעשות הסבה לצורה השירית המערבית הקלאסית הבולטת ביותר ששרדה עד ימינו: הסונטה. מעשה זה הוא ביטוי של התפישה שמפגש הענקים הזה, בין מסורת השירה היפנית, למסורת השירה המערבית, חייב לכלול בתוכו אי אילו התאמות ספרותיות ואחרות. הסונטה, שהמבנה הקלאסי שלה הוא של 14 שורות המחולקות לארבעה בתים/חוליות (בדרך כלל בחלוקה של 3/3/4/4 שורות) התאימה במיוחד לרביעיית המשוררים, משום שאפשרה לכל אחד מהם להשתתף בכל אחד מהשירים. החידוש השני של הספר, הוא בכך שכל אחד מהמשתתפים בו מגיע מארץ אחרת. את הבתים הם כתבו – כל אחד בשפת אמו - ותוך כדי כך תרגמו את השיר לאנגלית (המתרגם העיקרי היה צ'ארלס תומלינסון האנגלי). בספר כל שיר מופיע פעמיים: פעם אחת בארבע שפות המקור (כל שפה – בית), ופעם שנייה כולו באנגלית. מאפיין זה של רב-לשוניות, ואף רב-תרבותיות, כבר מרמז על הכוח הפוליטי של הרנגה במערב כמקום של מפגש והתנגדות בין קולות שונים.

כיום ישנן כמה במות לפרסום של רנגה (כמו "מגזין הרנגה והרנקו" שהחל לצאת בשנת 2010), וגם במות בפועל – כלומר מקומות בהם מתכנסים משוררים לשם כתיבת רנגה. דבר זה מתרחש גם מדי פעם בארץ. כך למשל התכנסו באוקטובר 2010 ארבעה משוררים (בני בשן, ערן הדס, רוני הירש ויונתן לוי) בגלריה "החללית" בירקון 70 בתל אביב וכתבו יחד מחרוזת רנגה שהוקרנה "חי" על מסך, בנוכחות קהל. במקביל לכתיבה, קבוצה של מוזיקאים סיפקה פס-קול לשיר, כאשר הנגינה נבעה מתוך השיר המתהווה על המסך. מי שהפיק את הערב וכן הוביל את הלהקה הוא המוזיקאי והאקטיביסט ערן בריל.

מחרוזות רנגה עכשוויות נכתבות בשלל מקומות והקשרים, אך ככל הנראה, המקום השוקק ביותר בכל הנוגע לרנגה בימינו, הוא הרשת: עליית האינטרנט הביאה לעליית הרנגה. אנשים מכל העולם, בכל זמן, יכולים כעת לתרום לעבודות ספרותיות שיתופיות. אחד הפרויקטים הראשונים של רנגה באינטרנט הוא "כבישים לבנים" שהובילה ג'יין רייכהולד בשנת 1996. מושב רנגה כזה, המתקיים מרחוק, ובלי נוכחות של המשוררים באותו חלל/זמן, נקרא ביפנית "בוּנין". היתרון המרכזי של הבונין הוא בכך שכל כותב מוסיף חוליה בזמנו הפנוי, ובנוחות הלא מלחיצה (לכאורה) של הלבד; החסרון המרכזי של הבונין הוא שהרנגה, ובזאת יתמכו כל המאסטרים היפנים, היא הרבה יותר משיר, והיא דורשת נוכחות משותפת וחוויה משותפת – לא רק כתיבה משותפת. בישראל נכתבה רנגה (בוּנין) באתר "חלל", פעמיים: באביב ובקיץ 2007. הרנגה נכתבה כל פעם במשך שבוע, על ידי מספר כותבים וכותבות קבוע מראש, ועל פי סדר מסוים. הרנגה הזו היא מסוג רנקו-קאזן, של 36 חוליות. מאז 2007 לא ידוע על עוד מחרוזות רנגה שפורסמו בעברית.

המדיום האינטרנטי מאפשר גם לחרוג מהמבנה הליניארי של מחרוזת הרנגה, ולהגיע למצב של "עץ רנגה". כך למשל באתר החדש "הנקו" שהקימה המשוררת הקנדית סצ'יקו מורקאמי. באתר זה, הפתוח לכל מי שרוצה לתרום לשיר המתהווה, ניתן להמשיך כל חוליה: אם אחת החוליות אינה מוצאת חן בעינך, ולדעתך ניתן להמשיך את החוליה הקודמת באופן מוצלח ומעניין יותר - אתה מוזמן להוסיף חוליה משלך, וכך לפתוח עוד ענף של השיר. באופן זה, הרנגה הופכת למעין "גן שבילים מתפצלים" - שבו כל שביל מביא עמו שיר חדש ושונה.

מונחים

• hokku – החוליה הראשונה ברנגה. כוללת בדרך כלל התייחסות לעונה או למקום בו מתרחשת הרנגה וכן ברכה למארגן/מארח.
• waki – החוליה השנייה. נכתבת על ידי המארגן. מצטנעת ביחס לדבר השבח שהושמע בחוליה הראשונה.
• ageku – החוליה האחרונה של המושב. נימתה סיכומית עם פנים לעתיד. לעיתים מתייחסת לחוליה הראשונה.
• wakiokori – פתיחת מושב רנגה על ידי שימוש ב-hokku של משורר ידוע.
• renju – חברי מושב הרנגה.
• ichiza – מילולית, ”מושב אחד“. הסיטואציה של ההתכנסות יחד לשם כתיבת רנגה.
• bunnin – רנגה הנכתבת באמצעות סוג כלשהו של התקשרות מרחוק (מכתבים, טלפון, פקס, דואר אלקטרוני וכד‘).

קישורים חיצוניים

• מבוא קצר לרנגה מאת אלכס בן-ארי http://zenzeze.wordpress.com/2010/09/14/1/
• "הנקו", כתיבת רנגה אונליין http://www.powellstreethenko.ca/index.php
• בית הספר לרנגה של ג'יין רייכהולד http://www.ahapoetry.com/Bare%20Bones/RBtoc%20intro.html
• מגזין לשירה משותפת http://www.ahapoetry.com/ahalynx/283collabs.html
• מגזין לרנגה ורנקו http://www.darlingtonrichards.com/index.php/journal-of-renga-renku/
• הוראות לכתיבה, מאמרים ודוגמאות https://web.archive.org/web/20140301224630/http://www.ahapoetry.com/renga.htm
• רנגה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)