שפות הודו-אריות
שפות הֹדוּ־אַרִיוֹת (हिन्द-आर्य भाषाएँ; גם "הענף ההודי") הן ענף-משנה של ענף השפות ההודו-איראניות במשפחת השפות ההודו-אירופיות, ומדוברות בעיקר בדרום אסיה. מספר דובריהן כיום מוערך בכ-900 מיליון איש.
בשנת 2005 נמנו 209 גוני שפות בענף, מהם המניין הגדול ביותר של דוברים כשפת אם הם דוברי השפות ההינדוסטניות - הינדי (השפה השנייה המדוברת ביותר בעולם) ואורדו, ביחד כ-540 מיליון; ולאחריהם בנגלית – כ-260 מיליון. דוברי פנג'אבי מונים כ-100 מיליון, מרטהי כ-90 מיליון, מחצית מזה דוברי גוג'ראטית ואחריהם נפאלית עם כ-40 מיליון. לאורייה 30 מיליון דוברים בקירוב, לסינדית 20 מיליון, סינהלית עם כ-16 מיליונים וסראיקית ואסאמית עם כ-14 מיליון דוברים כל אחת.
קבוצת-המשנה ההודו-ארית ניצבת תחת ענף הלשונות ההודו-איראניות לצד שתי קבוצות-המשנה האחרות של ענף זה: השפות האיראניות (המדוברות באיראן ובמרכז אסיה) והנוריסטניות (באפגניסטן).
מיון
[עריכת קוד מקור | עריכה]מאחר שבמקרים רבים אין מחיצות ברורות בין השפות ההודו-אריות, קשה לסווגן בנחרצות. יחד עם זאת, ניתן לחלקן באופן הבא:
- שפות פהריות (Pahari – הררי)
- שפות צפון-מערביות
- פנג'אבית מערבית (ויתר השפות מקבוצת לאהנדה המדוברת בפקיסטן)
- שפות דארדיות
- קשמירית (ואחרות)
- שפות הינדיות (Madhya – מרכזיות)
- שפות מזרחיות (Magadhan)
- שפות דרומיות
פונולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]חמישה בסיסי חיתוך מהווים תשתית למערכת העיצורים ההודו-ארית הרגילה – וילוניים, חכיים, כפופים, שִנִּיִּים ושִׂפְתִיִּים; בכך זהה המערכת של הלשונות ההודו-אריות לזו של הסנסקריט. העיצורים ה"כפופים" עשויים לכלול גלגול של הלשון לשם השגת כעין 'נסיגה' של המגע עם קצה הלשון. נקודת המגע יכולה להיות מכתשית או בתר-מכתשית, ואיכות הצליל הייחודי המופק נובעת לא אחת מתצורת הלשון יותר מאשר מהמיקום שלה. החיתוכים החכיים הם בעלי תוצר מחוכך ובאופן מסורתי כוללים מפגש חד של הלשון עם החך הקשה, לכדי יצירת צליל המקביל ל-[ʧ] או [cʃ].
מחוץ למעגל המערכת הרגילה – לשפות ולניבים מסוימים חִכּוכיות מכתשית בצליל [ʦ] (במקום חִכית), אם כי כמה מהם משמרים את ה-[ʧ] במצבים מסוימים – לפני תנועות קדמיות (בייחוד /i/), לפני /j/, או במכפל; מכתשיות כבסיס חיתוך נוסף על הקיים מתרחשת במרטהי ובקונקאני (שבהן עירוב ניבים, לצד משתנים אחרים, טורף את הכלל הנזכר לעיל), בניבים מערב-פהריים אחדים (t̪ -> /ʧ/), ובקשמירית.
הוספתה של החכיכה ההיפוכית האילמת בכמה מהשפות הדארדיות קובעת את מספר מקומות החיתוך על שיא של שבעה, בשעה שהפְחתה גוזרת הפיכת ʦ -> /s/ – מה שאירע באסאמית, צ'יטאגונית, סינהלית ובמווארי דרומי. השלוֹת נוספות של בסיסי חיתוך מתרחשות בְּאסאמית וברומאני, שבהן כבר אבד הקונטרסט השיני/הכפוף האופייני; ובצ'יטאגונית, שמעליה מרחפת סכנת אובדן מפרקי ההיגוי השפתיים והווילוניים.
סנסקריט, השפה העתיקה ביותר במשפחת השפות ההודו-אירופיות, התבלטה בהיותה בעלת חמישה חיתוכי עיצור אפי, בהתאמה עם אלו של הפה; ומקרב השפות והניבים המודרניים שבעה הובחנו כנושאי העזר המשלים של חמש הפונמות האפיות במלואו, כשמתוכן, החכית והווילונית בדרך כלל אינן אלא תוצאה של שמיטת העיצור מצירוף אף+עיצור ([ɲj] -> [ɲ] ו-[ŋɡ] -> [ŋ]) אם כי ישנם גם מקורות אחרים לתופעה.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- שפות הודו-אריות, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)