‫"השמיניה"‬

‫עונה שניה‬
‫פרק ‪ :61‬המשפט חלק א'‬
‫מאת‪ :‬חן קלימן‬
‫*הערה להפקה‪ :‬לא להיבהל ממספר הלוקיישנים בפרקים ‪ 1-2‬הכל יירגע בהמשך‪...‬‬

‫‪ .1‬חוץ‪ ,‬מסדרון בית משפט‪ ,‬יום‬

‫(יצולם במסדרון האולפן)‬

‫כתבת טלויזיה עומדת עם מיקרופון כשמאחוריה דלת בית המשפט‪.‬לידה גלאי מתכות‬
‫שבתוכו עוברים כדי להיכנס לאולם‪ .‬על הדלת החומה סמל המדינה ושלט "בית‬
‫משפט מחוזי תל אביב"‪.‬‬
‫כתבת‬
‫כאן מאחורי הדלת הזו‪ ,‬מתנהל בשבועות‬
‫האחרונים המשפט המסקרן ביותר בשנים‬
‫האחרונות‪ ..‬מסקרן בין השאר בגלל שצו איסור‬
‫הפרסום שהוצא אוסר עלינו לחשוף כמעט אף‬
‫פרט מהפרשה‪ ,‬שמחר ככל הנראה תבוא אל‬
‫סיומה‪ ,‬כשיינתן פסק הדין שיחרוץ את דינם של‬
‫שני הנאשמים‪ :‬אבנר הלוי ועמוס "דדי" דביר‪.‬‬

‫‪ .2‬סלון דביר ערב‬

‫שוט שיוצא מהטלוויזיה‪ ,‬ועובר לספה‪ ,‬שם יושבים דדי ודגנית‪ ,‬מודאגים‪ .‬מאחוריהם‬
‫יושבים יונתן ובן בן מודאגים גם הם‪.‬‬
‫כתבת (‪)VO‬‬
‫למרות שהמשפט הכפול התנהל מאחורי דלתיים‬
‫סגורות ובחשאיות מוחלטת‪ ,‬שחרר משרד‬
‫המשפטים הודעה בה הוא מאשר את השמועה כי‬
‫אכן סעיף האישום הראשי הוא פגיעה חמורה‬
‫בביטחון המדינה‪.‬‬

‫‪ .3‬סלון הלוי‪ ,‬ערב‬

‫אבנר מסיים להכין חביתה‪ .‬מציץ על הטלוויזיה מודאג‪ .‬מגיש את החביתה לרותם‬
‫שיושבת לשולחן‪ .‬היא מסיטה את הצלחת חסרת תיאבון‪ .‬אבנר מלטף את שיערה‪.‬‬
‫כתבת (‪)VO‬‬
‫אם יורשעו השניים‪ ,‬העונש המירבי הצפוי להם‬
‫הוא מאסר עולם‪ ,‬ללא אפשרות לחנינה‪.‬‬

‫‪ .4‬חדר דורי‪ ,‬ערב‬

‫‪1-‬‬
 ‫דורי על המיטה‪ ,‬ללא משקפיים ובתספורתו החדשה (הוא טיפה נראה פחות חנון‬
‫בעונה הזו) ‪ ,‬מסתכל בטלוויזיה‪.‬‬
‫דורי‬
‫ווליום‪.‬‬
‫הווליום של הטלוויזיה גובר‪ .‬הוא מביט בה‪ ,‬הולך ומתקדר‪.‬‬
‫כתבת (‪)VO‬‬
‫מצעד עדי התביעה יגיע לסיומו מחר‪ ,‬ועימו גם‬
‫השאלה הגדולה – האם תצליח להביא ההגנה‬
‫עדים שיפריכו את ההאשמות החמורות‪...‬‬

‫‪ .5‬בית רוני‪ ,‬ערב‬

‫נטשה ורוני אוכלות פיצה‪ ,‬מסתכלות בטלוויזיה‪.‬‬

‫כתבת (‪)VO‬‬
‫השמועות‪ ,‬כאן במסדרונות בית המשפט‪ ,‬מדברות‬
‫על עד מפתח שההגנה מנסה להביא‪ ,‬אך עד עתה‬
‫לא קיבלנו שום הוכחה לכך‪...‬‬

‫‪ .6‬חדר מיקה‪ ,‬ערב‬

‫מיקה ואבי יושבים מול אולפן ביתי קטן – אורגן‪ ,‬מחשב‪ .‬מיקה מנגנת‪ ,‬אבי מקליד‪,‬‬
‫שניהם עם אוזניות‪ .‬אבי שם לב לכתבה‪ ,‬מעורר את תשומת ליבה– הם מסתכלים ‪...‬‬
‫כתבת (‪)VO‬‬
‫אנחנו כאמור ניזונים רק מרסיסי עובדות‪ ...‬אחת‬
‫מהן היא אולי המעניינת מכולם‪ ,‬והיא קשורה‬
‫להפעלתו של חוק הגנת הקטינים במשפט‪...‬‬

‫‪ .7‬חדר אדם‪ ,‬ערב‬

‫בשוט סגור ‪ -‬אדם בוהה בטלוויזיה‪.‬‬

‫כתבת (‪)VO‬‬
‫והשאלה הגדולה היא בעצם – מאחר ושני‬
‫הנאשמים אינם קטינים‪ ...‬מיהם אותם קטינים‬
‫ואיך הם קשורים לפרשיה הסבוכה הזו‪?...‬‬
‫דפיקה בדלת – איה נכנסת (הצופים מגלים שהיא נשארה גדולה)‪ .‬הוא מחייך מיד –‬
‫קם אליה‪ ,‬הם מתנשקים‪ .‬ואז איה רואה את הכתבה‪....‬‬
‫כתבת (‪)VO‬‬
‫בשיחות מסדרון שערכנו שני הנאשמים מנסים‬
‫לשדר אופטימיות‪ ,‬אך התביעה מצידה בטוחה‬
‫בנצחונה‪ .‬ומחר‪ ,‬אם לא יהיו עיכובים בלתי‬
‫צפויים‪ ,‬ההכרעה‪...‬בחזרה אליכם באולפן‪...‬‬
‫איה מכבה את הטלוויזיה‪ ,‬עצבנית‪ .‬הפריים "כבה" ועוברים ל‪-‬‬
‫פתיח‬

‫‪2-‬‬
 ‫‪ .8‬סלון דביר‪ ,‬ערב (חלום)‬

‫התאורה חשוכה מתמיד‪ ,‬דלת החדר העגול נפתחת ומהחדר נכנס אור‪ ...‬מאלומת‬
‫האור יוצא ניני (ידידיה)‪ .‬הוא מחייך‪ ,‬מאושר‪ .‬לאורך הסצינה הדמויות מופיעות‬
‫ונעלמות‪.‬‬
‫במטבח יושבת דגנית‪.‬‬
‫דגנית‬
‫ניני‪ ....‬אני יודעת שקשה לשנות מקום‪ ,‬אתה לא‬
‫צריך להרגיש לא בסדר או משהו‪ ,‬זה טבעי לגמרי‬
‫שתרגיש ככה‪ .‬להיות פה‪ ,‬זה שינוי גדול‬
‫בשבילך‪...‬‬
‫ניני‬
‫כן‪ .‬אבל עכשיו זה בסדר‪.‬‬
‫רותם‬
‫אז מה‪....‬‬
‫ניני מסתובב‪ ,‬מגלה שעל הספה יושבות רותם ואיה‪ .‬דגנית נעלמת מאחוריו‪.‬‬
‫רותם‬
‫אכפת לך אם אני עדיין אקרא לך יונתן?‬
‫ניני‬
‫לא‪ ,‬זאת אומרת‪ ,‬כן‪ ,‬זאת אומרת‪....‬‬
‫איה‬
‫אכפת לך אם אני אקרא לך ניני??‬
‫ניני‬
‫אני‪...‬‬
‫רוני פוסעת פנימה מהמרפסת‪ ,‬איה ורותם נעלמות‪ .‬ניני עוד מביט סביבו‪ ,‬מנסה להבין‬
‫לאן הם הלכו‪.‬‬
‫רוני‬
‫רק שתדע שאני עצובה ומאוכזבת‪ ,‬אבל אני לא‬
‫כועסת‪....‬‬
‫ניני‬
‫רוני‪....‬‬
‫רוני הולכת לניני – אבל חולפת לידו וממשיכה ללכת ישר תוך כדי הרפליקה‪.‬‬
‫רוני‬
‫באמת זה בסדר‪ ,‬עשית מה שהיית צריך‬
‫לעשות‪....‬‬
‫ניני‬
‫אבל אני פה‪.‬‬
‫ניני מסתובב רק כדי לגלות שרוני נעלמה ובמקומה עומד דדי‪.‬‬
‫דדי‬
‫בוקר טוב ילדים שלי‪...‬‬
‫ניני‬
‫‪ ...‬בוקר טוב‪...‬‬
‫דדי‬
‫בוקר טוב ילדים שלי‪ ...‬בוקר טוב ילדים שלי‪...‬‬

‫‪3-‬‬
 ‫דדי חוזר על הרפליקה שוב ושוב – קולו משתנה לקולו של עמוס!‬
‫ניני‬
‫אבא!‬
‫ניני נלחץ‪ .‬דדי ממשיך למלמל בוקר טוב ילדים שלי‪ .‬הדלת לחדר העגול נפתחת‪ ,‬ניני‬
‫ניגש לחדר‪ .‬בפנים יושבת לילי‪ .‬מחייכת חיוך גדול‪.‬‬
‫לילי‬
‫בוקר טוב ילד שלי‪....‬‬
‫לילי מחייכת‪ ,‬ניני מבוהל‪ ,‬הוא צורח ו ‪-‬‬
‫‪ .9‬חדר יונתן‪ ,‬לילה‬

‫יונתן בצרחה מתעורר מהחלום‪ ,‬מתיישב במיטה‪ .‬נכנס דדי‪.‬‬

‫דדי‬
‫יונתן‪ ,‬שוב חלמת חלום רע?‬
‫יונתן מהנהן‪ ,‬עוד בפאניקה‪ .‬דדי מחבק אותו‪.‬‬
‫דדי‬
‫די‪ ....‬חמוד שלי‪ ....‬זה בסדר‪ ..‬הכל בסדר‬
‫עכשיו‪...‬‬
‫יונתן בוכה על דדי‪ .‬הם מתחבקים‪.‬‬

‫מעבר לבוקר‬

‫‪ .10‬סלון הלוי‪ ,‬בוקר‬

‫איה יורדת בריצה מהמדרגות‪ ,‬אדם אחריה‪.‬‬

‫איה‬
‫כל כך קשה לכוון שעון??‬
‫אדם‬
‫חשבתי שאת כיוונת‪.‬‬
‫איה‬
‫(מסתובבת אליו) אז טעית‪ ...‬מסתבר‪...‬‬
‫אדם מגיע אליה‪ ,‬ליד הדלת‪ ,‬אוסף אותה לנשיקה‪.‬‬
‫איה‬
‫די‪ ,‬נו‪ ...‬דדי יהרוג אותי‪.‬‬
‫אדם‬
‫לא הוא לא‪.‬‬
‫איה‬
‫כן‪ ,‬הוא כן‪.‬‬
‫אדם‬
‫לא נראה לי שביום של גזר הדין הוא ממש ישים‬
‫לב‪...‬‬
‫איה‬
‫יופי‪ .‬תודה באמת‪ .‬כי ממש הצלחתי לשכוח‬
‫מהמשפט הדפוק הזה לשניה‪....‬‬

‫‪4-‬‬
 ‫אדם‬
‫מה את רוצה‪ ,‬אבא שלי יושב שם לידו‪.‬‬
‫איה‬
‫לפחות אמא שלך לא בכלא‪...‬‬
‫אדם‬
‫בואי נגיד שעם כמות הפעמים שראיתי אותה מאז‬
‫שהיא ואבא שלי התגרשו‪ ...‬זה מרגיש אותו דבר‪.‬‬
‫איה‬
‫(נושפת‪ ...‬נאנחת) אני יודעת שגם לך קשה‪.‬‬
‫אדם‬
‫הי‪ ...‬העיקר שאנחנו ביחד‪ ,‬לא?‬
‫איה‬
‫בטח‪.‬‬
‫הם מתנשקים‪ .‬ובדיוק נכנס אבנר‪ ,‬לבוש חליפה‪ .‬מכחכח בגרונו‪ .‬איה ואדם נבוכים‪.‬‬
‫איה‬
‫אה‪ ...‬ביי‪( .‬יוצאת)‬
‫אבנר‬
‫חשבתי שדיברנו על זה‪.‬‬
‫אדם‬
‫סליחה‪ ,‬השעון המעורר לא צלצל‪.‬‬
‫אבנר‬
‫הוא לא היה צריך לצלצל‪ ,‬כי היא לא היתה‬
‫אמורה לישון פה בכלל‪.‬‬
‫אדם‬
‫אני יודע‪ ,‬נרדמנו‪.‬‬
‫אבנר‬
‫תראה‪ ,‬אדם‪ ,‬אני מבין שאני לא יכול לאסור עליך‬
‫לצאת עם איה‪ ,‬אני גם לא רוצה‪ .‬אבל סיכמנו‬
‫שהיא לא תישן פה‪.‬‬
‫אדם‬
‫זה לא יקרה עוד פעם‪ .‬מבטיח‪.‬‬
‫אבנר‬
‫טוב‪ ,‬כי אני לא בטוח שיתנו לי חופשות מהכלא‬
‫כדי לפקח עליך‪.‬‬
‫אדם‬
‫אבא!‬
‫אבנר‬
‫אני צוחק‪ ....‬חלבי בדרך לפה‪ .‬מה איתך‪..‬אתה לא‬
‫צריך להתארגן לבית ספר?‬
‫אדם‬
‫זה בסדר‪ ...‬אני רוצה להיות איתכם‪ ...‬אז אני‬
‫אאחר‪...‬ביג דיל‪...‬‬
‫אבנר‬
‫(‪ 1/2‬כועס ‪ 1/2‬מאוכזב) אדם‪...‬‬

‫‪5-‬‬
 ‫אדם תוקע באבנר מבט נחוש‪.‬‬
‫אבנר‬
‫זו הפעם האחרונה שהיא ישנה פה!‬
‫אדם מחייך‪ ,‬וגם אבנר‪.‬‬

‫‪ .11‬סלון דביר‪ ,‬בוקר‬

‫בן בן אוכל קורנפלקס‪ .‬דגנית שותה קפה‪ .‬דדי מסתובב עצבני‪ .‬נכנס יונתן‬
‫יונתן‬
‫היא לא שם‪.‬‬
‫דגנית‬
‫אתה בטוח? (מסתכלת על דדי) אולי היא ישנה‬
‫ולא שמעה אותך‪...‬‬
‫יונתן מתיישב‪ ,‬מתחיל לאכול קורנפלקס‪.‬‬
‫בן בן‬
‫הם בטח גם אתמול נרדמו והשעון לא צלצל‪...‬‬
‫כולם מסתכלים עליו‪.‬‬
‫דגנית‬
‫שתוק ותאכל את הקורנפלקס שלך‪.‬‬
‫בן בן‬
‫מה אמרתי?‬
‫איה נכנסת‪ ,‬נבוכה קצת‪.‬‬
‫איה‬
‫מצטערת השעון לא צלצל‪...‬‬
‫בן בן בחיוך נצחון‪ ...‬איה הולכת לכיוון החדר שלה‬
‫דדי‬
‫לאן את חושבת שאת הולכת בדיוק?‬
‫איה‬
‫להתלבש‪ .‬אני צריכה ללכת לבית ספר‪.‬‬
‫דדי‬
‫היה לנו הסכם‪ ,‬לא?‬
‫איה‬
‫אני יודעת‪ .‬סליחה‪ .‬לא התכוונתי‪.‬‬
‫דדי‬
‫ולא חשבת שבלילה שלפני שהמשפט שלי נגמר‪,‬‬
‫מן הראוי היה שתהיי עם המשפחה שלך?‬
‫איה‬
‫אמרתי סליחה‪.‬‬
‫דדי‬
‫אז סליחה זה לא מספיק‪.‬‬
‫איה‬
‫מה אתה רוצה ממני? זה קרה כבר‪ .‬אני לא יכולה‬
‫לשנות את זה‪.‬‬

‫‪6-‬‬
 ‫דדי‬
‫היית צריכה לחשוב על זה קודם‪.‬‬
‫איה‬
‫אני הולכת להתלבש‪.‬‬
‫דדי‬
‫מאיה!‬
‫איה‬
‫(מסתובבת‪ ,‬לדדי) איה‪ .‬איה – תכניס כבר לראש‬
‫שלך‪ ...‬בסדר‪" ,‬דדי"???‬
‫איה יוצאת‪ ,‬דדי נותר עלוב ופגוע‪ .‬יונתן‪ ,‬בן בן ודגנית קוברים את הראש בצלחות‪.‬‬

‫‪ .12‬בית רוני‪ ,‬בוקר‪.‬‬

‫אילן גר עם אלי ורוני‪ .‬חדר החזרות שלו הוקם על חורבות סלונה של דגנית‪ .‬הוא יוצא‬
‫מחדר החזרות עם תיק הגיטרה‪ .‬ניגש לאלי במטבח‪ ,‬נושק לה‪.‬‬
‫אילן‬
‫בוקר טוב‪.‬‬
‫אלי‬
‫בוקר מקסים‪( .‬נותנת לו שקית סנדביצ'ים)‬
‫בבקשה‪.‬‬
‫אילן‬
‫מה זה‪ ...‬אני הולך לאולפן הקלטות‪ ,‬לא לכיתה‬
‫גימ"ל‪...‬‬
‫אלי‬
‫כן‪ ...‬אבל מותר לי לפנק אותך קצת‪ .‬חוץ מזה‪,‬‬
‫אתה צריך לאכול יותר בריא‪ .‬עם הג'אנק פוד‬
‫שמזמינים שם‪...‬‬
‫אילן‬
‫אז אולי ניפגש לצהרים‪ ...‬תקחי אותי למקום‬
‫בריא‪...‬‬
‫אלי‬
‫נראה לך? יש לי איזה שבע מאות ישיבות היום‪...‬‬
‫אילן‬
‫ואת חשבת שלהגיש את ערב ספורט זה הרבה‬
‫עבודה‪...‬‬
‫אלי‬
‫זה באמת היה כלום לעומת התכנית הזאת‪....‬הכל‬
‫עלי‪...‬‬
‫אילן‬
‫שנרחם עליך קצת? לפני שנה עוד הסתובבת עם‬
‫יוגה בול‪...‬‬
‫נכנסת רוני‪ ,‬עם תיק בי"ס‪ ,‬מדוכדכת‪.‬‬
‫אילן‬
‫טוב אני הלכתי‪ ...‬תודה על הסנדביצ'ים‪ .‬ביי‬
‫רוני‪.‬‬

‫‪7-‬‬
 ‫רוני‬
‫ביי‪.‬‬
‫אלי‬
‫(נותנת לה סנדביצ'ים) קחי‪ .‬מה קרה?‬
‫רוני‬
‫כלום‪ ...‬סתם‪ ...‬זה המשפט הזה של אבנר ודדי‪.‬‬
‫כל הלילה חלמתי על זה‪...‬‬
‫אלי‬
‫המשפט נגמר היום‪ ,‬לא?‬
‫רוני מהנהנת ועושה פרצוף בעצב‪.‬‬
‫אלי‬
‫טוב‪ ,‬את יודעת מה דעתי על זה‪.‬‬
‫רוני‬
‫אני יודעת‪...‬‬
‫אלי‬
‫לא‪ ,‬כי אחרי ששמעתי מה הלך שם בשמיניה‬
‫שלכם‪ ...‬יש להם מזל שהמשטרה תפסה אותם‪,‬‬
‫אחרת אני הייתי מטפלת בהם בעצמי‪...‬‬
‫רוני‬
‫טוב את לא ממש יודעת מה קרה שם‪...‬‬
‫אלי‬
‫את יודעת מה אולי יותר טוב‪ ..‬ותאמיני לי זה לא‬
‫עניינך‪...‬‬
‫רוני‬
‫זה לא כל כך פשוט‪.‬‬
‫אלי‬
‫מה לא פשוט? זה נגמר‪ ,‬הם יקבלו את העונש‬
‫שמגיע להם‪ ,‬וברוך השם את לא בעסק הזה יותר‪.‬‬
‫רוני‬
‫אני יודעת‪ .‬אני רק לא רוצה שהם ישבו בכלא‪.‬‬
‫לא מגיע להם‪.‬‬
‫אלי‬
‫טוב‪ ,‬זה כבר לא תלוי בך‪ ,‬נכון?‬

‫‪ .13‬חדר מיקה‪ ,‬בוקר‬

‫מיקה מסיימת לסדר את התיק לבי"ס‪.‬‬

‫מיקה‬
‫(צועקת) נו‪ ,‬אבי‪ ....‬בוא כבר‪....‬‬
‫אבי נכנס‪.‬‬
‫אבי‬
‫את לא צריכה לצעוק‪ ,‬אני בחדר לידך‪.‬‬
‫מיקה‬
‫כן‪ ,‬תזכיר לי למה בדיוק נָת נו לך חדר משלך?‬
‫בשביל שכל לילה אתה תירדם עלי?‬

‫‪8-‬‬
 ‫אבי‬
‫טוב‪ ,‬את טוחנת לי במוח עד שתיים בלילה‪....‬‬
‫פלא שאני נרדם?‬
‫מיקה‬
‫תיזהר ממני כן?! אתה אולי מהדרום אבל אני‬
‫גומרת עליך במכות עם יד קשורה‪...‬‬
‫הם מתחבקים‪...‬‬
‫אבי‬
‫האמת? מדי פעם יש לי מחשבה סיוטית שההורים‬
‫שלך חוזרים ומוצאים אותנו כאן‪ ...‬ככה לפחות‬
‫יש לנו את החדר שלי בתור סיפור כיסוי‪.‬‬
‫מיקה‬
‫אתה יכול להירגע‪ .‬פעם אחרונה שדיברתי איתם‬
‫הם היו על יאכטה בדרך לגלפאגֹוס‪...‬‬
‫אבי‬
‫כמה זה רחוק?‬
‫מיקה‬
‫אלף קילומטר מהחוף של אקוודור‪ ,‬בתוך‬
‫האוקיינוס‪ ...‬רק הם וכמה צבי ים‪...‬מספיק רחוק‬
‫לך?‬
‫אבי‬
‫מממ‪ ...‬אני חושב שכן‪...‬‬
‫והם מתנשקים‪.‬‬

‫‪ .14‬בית דביר‪ ,‬בוקר‬

‫דדי בחליפה‪ ,‬דגנית‪ ,‬יונתן ובן בן עם תיקי בי"ס‪.‬‬

‫דגנית‬
‫(לילדים) יאללה‪ ,‬שלא תאחרו‪.‬‬
‫יונתן‬
‫(לדדי) אני לא יכול להישאר איתך?‬
‫דדי‬
‫אנחנו נתראה בערב‪.‬‬
‫בן בן‬
‫אולי לא נלך היום?‪...‬‬
‫דגנית‬
‫בן בן‪ ,‬אתם מאחרים לשיעור‪...‬‬
‫יונתן‬
‫בוא‪ ,‬בן בן‪.‬‬
‫בן בן‬
‫ביי‪.‬‬
‫יונתן‬
‫כן‪ ,‬ביי‪.‬‬

‫‪9-‬‬
 ‫יונתן מתחבק עם דדי‪ ,‬ויוצא עצוב עינים יחד עם בן בן‪ .‬דדי מביט בו יוצא‪.‬‬
‫דגנית‬
‫אתה בסדר?‬
‫דדי‬
‫כן‪.‬‬
‫דגנית‬
‫(מסדרת לו את העניבה) יפה לך ככה‪.‬‬
‫דדי‬
‫אני שונא להתלבש ככה‪ .‬אני מקווה שלפחות‬
‫בכלא ייתנו לי ללבוש משהו יותר נוח‪.‬‬
‫דגנית‬
‫(מתרחקת‪ ,‬עצבנית) אני ביקשתי ממך לא לצחוק‬
‫על זה‪.‬‬
‫דדי‬
‫סליחה‪ ,‬סליחה‪( ...‬ניגש לחבק אותה)‬
‫דגנית‬
‫(עוצרת את הדמעות) טוב‪ ,‬אנחנו צריכים לזוז‪.‬‬
‫אתה בא?‬
‫דדי‬
‫אני כבר בא‪.‬‬
‫דגנית יוצאת‪ ,‬דדי מעיף מבט אחרון על ביתו‪ ,‬עומד לצאת כשלפתע‬
‫איה‬
‫אבא!‬
‫דדי‬
‫(מסתובב אליה) איה‪...‬‬
‫הם מחייכים זה לזו‪.‬‬

‫‪ .15‬בית ראש הממשלה בוקר‪.‬‬

‫סט חדש‪ :‬סלון בית השרד של יאיר נועם השר שהפך ראש ממשלה ושל רוחל'ה‬
‫קשתי‪-‬נועם אשתו‪ .‬רוחל'ה קשתי‪-‬נועם בטלפון‪.‬‬
‫רוחל'ה‬
‫סליחה‪ ,‬אבל‪ ,‬לא‪ ,‬אבל סליחה‪ ,‬אבל סליחה‪ ...‬זה‬
‫אשת ראש הממשלה מדברת אלייך אז תקשיבי!‬
‫בקורות חיים שלך היה רשום שעבדת שנה בגן‬
‫הבוטני‪ ,‬לא לימדו אותך שם שקקטוסים לא‬
‫משקים פעם ביומיים? אה‪ ,‬עבדת שם במזנון‪...‬‬
‫לא‪ ,‬לא‪ ,‬אין צורך להתנצל – ואין צורך שתגיעי‬
‫היום לעבודה‪ .‬שלום‪.‬‬
‫נכנס יאיר‪ .‬רוחל'ה מייד ניגשת ומסדרת לו את העניבה לאורך כל הדיאלוג ביניהם‪.‬‬
‫יאיר‬
‫אויש‪ ,‬אמפנדס שלי‪ ...‬זרקת עוד אחת?‬
‫רוחל'ה‬

‫‪10 -‬‬
 ‫מה אתה רוצה שאני אעשה? רוצחות קקטוסים‪,‬‬
‫זה מה שהם שולחים לי‪.‬‬
‫יאיר‬
‫אולי את צריכה להיות קצת יותר גמישה‪...‬‬
‫רוחל'ה‬
‫דרלינג‪ ,‬עם כל הכבוד‪ ,‬אתה לך לנהל את‬
‫המדינה ותשאיר לי לנהל את הבית‪.‬‬
‫יאיר‬
‫פעם מנהלת תמיד מנהלת‪ ,‬אה?‬
‫יאיר פונה לסדר את העניבה בעצמו‪ .‬קצת מבואס‪.‬‬
‫רוחל'ה‬
‫(רואה שהוא מבואס) מה קרה לך? הכל בסדר?‬
‫יאיר‬
‫כלום‪ ..‬זה‪ ...‬המשפט של אבנר‪ .‬היום הוא‬
‫מסתיים‪.‬‬
‫רוחל'ה‬
‫רק שתדע לך שאני קלטתי אותו מהרגע הראשון‪.‬‬
‫יאיר‬
‫דיברנו כבר על זה‪ ...‬רוחל'ה‪ ..‬כל כך לא נעים לי‬
‫מכל זה‪...‬‬
‫רוחל'ה‬
‫לא נעים מת‪ .‬הוא ידע טוב מאד מה הוא עושה‪,‬‬
‫האבנר הזה‪ ,‬וטוב מאד שהתרחקת ממנו‪ ....‬כלום‬
‫טוס לא יצא ממנו‪...‬‬
‫יאיר‬
‫אה‪ ...‬בזכותו הכרנו‪ ,‬לא?‬

‫‪ .16‬סלון דביר (המשך)‬

‫דדי ואיה מחובקים‪.‬‬

‫דדי‬
‫איל'ה‪ ....‬את יודעת שגם כשאני כועס עלייך אני‬
‫תמיד אוהב אותך‪ .‬לא משנה מה‪....‬‬
‫איה‬
‫אני יודעת‪.‬‬
‫דדי‬
‫וזה אומר ש‪ ...‬גם אם עדיין קשה לי לקבל את‬
‫ההחלטה שלך‪ ...‬בכל זאת‪...‬‬
‫איה‬
‫אבא‪...‬‬
‫דדי‬
‫את צריכה להבין‪ .‬זה קשה לי לראות אותך עם‬
‫יוצאת עם אדם‪ ,‬כשבעוד חודש ומשהו את ויונתן‬
‫תהיו בני אחת עשרה‪....‬‬
‫איה‬

‫‪11 -‬‬
 ‫(מתעצבנת מאד) אוף‪ ,‬למה אתה חייב להזכיר‬
‫את זה כל הזמן? לא נמאס לך כבר?‬
‫דדי‬
‫איה‪ ...‬מה שרציתי להגיד זה שאנחנו משפחה‪,‬‬
‫ואנחנו ביחד תמיד בטוב וברע‪...‬‬
‫איה‬
‫ביחד תמיד אה‪( ?..‬על סף בכי)‬
‫דדי‬
‫מה? מה איל'ה?‬
‫איה‬
‫(על סף דמעות) מה מה‪...‬אתה הרי הבטחת‪.‬‬
‫דדי‬
‫הבטחתי מה?‬
‫איה‬
‫אתה אפילו לא זוכר‪ ....‬אתה הבטחת לי ולניני‪.‬‬
‫הבטחת שלא תעזוב אותנו יותר‪.‬‬
‫דדי‬
‫איה‪...‬‬
‫איה‬
‫אז מה שווה ההבטחה הזו אם אתה עכשיו נכנס‬
‫לכלא ‪ ,‬אה?‬
‫איה יוצאת בוכה‪ .‬דדי נשאר המום‪ .‬דגנית מציצה מהדלת‪.‬‬
‫דגנית‬
‫נו‪ ,‬מה קורה? אתה בא?‬
‫דדי‬
‫כן‪.‬‬
‫הם יוצאים‪.‬‬

‫‪ .17‬בית הלוי בוקר‬

‫חלבי על הספה ליד אבנר‪ .‬אדם מגיע מהמטבח‪.‬‬

‫חלבי‬
‫תראה‪...‬‬
‫אדם מתיישב לידם‪ ,‬חלבי פוזל לכיוון אדם‪.‬‬
‫אדם‬
‫מה?‬
‫אבנר‬
‫זה בסדר‪ .‬אין לי סודות מאדם‪.‬‬
‫אדם ואבנר מחייכים חיוך עצוב‪.‬‬
‫חלבי‬
‫הם לא מוכנים לסגת‪.‬‬
‫אבנר‬
‫זה ברור‪.‬‬
‫אדם‬

‫‪12 -‬‬
 ‫מה ברור?‬
‫חלבי‬
‫התביעה‪ ...‬עומדת לדרוש את העונש המקסימלי‪.‬‬
‫אבנר‬
‫(ממלמל) מאסר עולם‪...‬‬
‫חלבי‬
‫(קודר) וכמו שזה נראה זה מה שהם ישיגו‪..‬אלא‬
‫אם כן יגיע פתאום איזה עד‪...‬‬
‫אבנר‬
‫(מסרב בתקיפות) אנחנו דיברנו על זה כבר‪.‬‬
‫חלבי‬
‫מישהו שיכול לנקות אותך מהאשמות‪.‬‬
‫אבנר‬
‫(קם‪ ,‬עצבני) לא!‬
‫חלבי‬
‫לפחות תדבר איתו‪.‬‬
‫אדם‬
‫עם מי?‬
‫אבנר‬
‫היה לנו הסכם‪ .‬היה ברור לשנינו שאם אני נופל‬
‫אני נופל לבד‪.‬‬
‫אדם‬
‫מי זה? על מי אתם מדברים?‬
‫אבנר‬
‫לך לבית ספר‪ ,‬אדם‪.‬‬
‫חלבי‬
‫אבנר‪ ,‬תחשוב ברצינות לרגע‪.‬‬
‫אבנר‬
‫אני ידעתי מההתחלה שאני לא יכול לרוץ לבכות‬
‫אצלו אם משהו ישתבש‪ ,‬זו היתה אחריות שלי‪.‬‬
‫שלא לדבר על זה שאנחנו בכלל לא יודעים אם‬
‫זה יעזור‪.‬‬
‫חלבי‬
‫זה לא יזיק‪...‬‬
‫אבנר‬
‫זה יזיק לו‪.‬‬
‫אדם‬
‫אבא! מי זה?‬
‫אבנר לא עונה‪ ,‬חלבי מנצל את השתיקה‪.‬‬
‫חלבי‬
‫יאיר נועם‪ .‬כבוד ראש הממשלה‪.‬‬
‫אדם‬
‫מה?‬
‫חלבי‬

‫‪13 -‬‬
 ‫אם הוא יעיד על החלק שלו בפרשה‪ ,‬זה אולי‬
‫יוציא את דדי ואת אבא שלך מהבוץ‪.‬‬
‫אבנר‬
‫זה לא בטוח‪ .‬וזה גם לא יקרה‪ .‬עכשיו אתה תלך‬
‫לבית ספר‪ ,‬ואנחנו נלך לבית משפט‪ .‬אנחנו‬
‫מאחרים‪ .‬ואני לא מוכן לשמוע על זה יותר‪.‬‬
‫ברור?‬
‫אדם וחלבי שותקים‪.‬‬
‫אבנר‬
‫ברור?‬
‫חלבי‬
‫ברור ברור‪...‬‬
‫אדם יוצא לבית הספר‪ .‬אבנר וחלבי נשארים‪.‬‬

‫‪ .18‬משרד ראש לשכת רוה"מ‪ ,‬יום‬

‫מולי‪ ,40 ,‬בן דוד של יאיר‪ ,‬ראש הלשכה‪ .‬מולו יושב צלם עיתונות צרפתי‪.‬‬
‫מולי‬
‫טוב אני נותן לך את האישור‪ ..‬אבל בתנאי אחד‪...‬‬
‫וואן קונדישן יס?‬
‫צלם‬
‫(במבטא צרפתי) ‪.…OUI OUI‬‬
‫מולי‬
‫שהתמונות יהיו מחמיאות‪ ,‬כן?‬
‫צלם‬
‫‪ ...BIENSUR‬אוף‪-‬קורס‪.‬‬
‫מולי‬
‫ושלא יראו לו את הקרחת‪.‬‬
‫הצלם לא יודע מה לומר‪ .‬מולי קם‪ ,‬הצלם גם קם‪ ,‬מולי מלווה אותו לדלת‪.‬‬
‫מולי‬
‫‪WE NEED TO SHOW THE WORLD A‬‬
‫‪?STRONG LEADER YES‬‬
‫הצלם מהנהן ויוצא‪ .‬מדלת אחרת נכנס רוה"מ עם תיקיה‪ ..‬מעוצבן‪..‬‬
‫יאיר‬
‫מי זה היה?‬
‫מולי‬
‫צלם מ"לָה נאסיון"‪ ,‬השבועון הצרפתי הכי‬
‫חשוב‪ ...‬הוא ילווה אותך בימים הקרובים לפני‬
‫הנסיעה שלך לפאריז‪.‬‬
‫יאיר‬
‫באמת מולי‪ ,‬זה הכרחי?‬
‫מולי‬

‫‪14 -‬‬
 ‫לא כדאי שהצרפתים ידעו איך אתה נראה לפני‬
‫שאתה נוסע לך בשאנז אליזה‪ ,‬לא?‬
‫יאיר‬
‫בטח‪( ...‬זורק את התיק על השולחן) תגיד לי מה‬
‫זה עושה על השולחן שלי?‬
‫מולי‬
‫זה ההתראות מהשב"כ‬
‫יאיר‬
‫אני יודע לקרוא‪ ...‬השאלה למה אתה תוקע לי‬
‫את זה כל בוקר מול הפרצוף? לא מספיק קשה לי‬
‫בלי זה?‬
‫מולי‬
‫חשוב שתהיה מודע ל‪...‬‬
‫יאיר‬
‫מודע למה? לכל מיני פסיכים שרוצים להרוג‬
‫אותי? עשה לי טובה‪ .‬שמי שצריך לטפל בזה‬
‫יעשה את העבודה שלו‪ .‬בסדר?‬
‫מולי‬
‫בסדר‪ ..‬יאיר קרה משהו? אתה נראה לי עצבני‪...‬‬
‫יאיר‬
‫אם אתה מתעניין‪ ...‬זה בקשר למשפט‪.‬‬
‫מולי‬
‫(נאנח) יאיר‪ ,‬אל תגיד לי‪ ....‬לא‪ ...‬אנחנו לא‬
‫נכנסים לזה עוד פעם‪.‬‬
‫יאיר‬
‫מולי‪ ,‬אני לא רק ראש הממשלה אני גם דוד שלך‪,‬‬
‫אל תדבר אלי בטון המתנשא הזה כן?!‬
‫מולי‬
‫כן‪ ,‬אבל מכיוון שאני גם ראש הלשכה שלך‬
‫התפקיד שלי לשמור עליך‪ .‬אם השם שלך יקושר‬
‫אפילו בעקיפין למה שהשניים האלה עשו‪ ...‬אתה‬
‫חוזר לג'מייקה ולא בתור השגריר‪ ,‬אלא בתור‬
‫הבחור שמקפל שמשיות על החוף‪...‬‬

‫מעבר זמן סוף הלימודים…‬

‫‪ .19‬מסדרון בית ספר יום‬

‫ילדים יוצאים מהכיתות‪ ...‬רוני ודורי יוצאים מהכיתה שלהם‪.‬‬

‫רוני‬
‫זה סתם מעצבן שאי אפשר לעשות כלום‪.‬‬
‫דורי‬
‫אני יודע‪ ...‬ראית אתמול בטלויזיה? מאסר‬
‫עולם‪ ...‬זה לא נתפס בכלל‪...‬‬
‫רוני‬
‫ולחשוב שאנחנו בעצם הסיבה לכל זה‪...‬‬

‫‪15 -‬‬
 ‫דורי‬
‫אולי אנחנו צריכים לנסוע לבית משפט‪.‬‬
‫רוני‬
‫כאילו מישהו יקשיב לנו בכלל? ניסינו להעיד‬
‫הרי ולא נתנו לנו‪.‬‬
‫דורי‬
‫אז לפחות נראה להם שאנחנו שם בשבילם‪.‬‬
‫רוני‬
‫לא יודעת‪( ...‬מבחינה מרחוק בנטשה מדברת עם‬
‫מישהו) הנה נטשה‪ ...‬נראה מה היא חושבת‪...‬‬
‫(עוצרת פתאום) זה בסדר כאילו? אתה והיא?‬
‫דורי‬
‫ברור‪ ...‬הכל סבבה‪...‬אנחנו חברים טובים‪.‬‬
‫רוני מסמנת לנטשה שמתקרבת‪...‬‬
‫נטשה‬
‫הי! (מנשקת את רוני‪ ,‬הן החברות הכי טובות אז‬
‫נשיקה רגילה לא כזו של אחרי הרבה זמן‪ ...‬לדורי‬
‫) הי! מלא זמן לא ראיתי אותך‪...‬‬
‫דורי‬
‫כן‪...‬‬
‫רוני‬
‫אנחנו פה בדילמה‪ ...‬המשפט היום‪ ...‬אולי כדאי‬
‫שניסע לשם?‬
‫נטשה‬
‫זה יעזור בכלל?‬
‫דורי‬
‫לפחות שידעו שלא‪ ...‬שלא מכרנו אותם‪.‬‬
‫נטשה‬
‫אני לא יודעת‪ .‬מה זה יעזור להם לראות את‬
‫שלושתינו?‬
‫דורי‬
‫אני לא מדבר על שלושתינו‪....‬‬
‫ג'אמפ קאט לחמישה‪ :‬מיקה ואבי הצטרפו‪.‬‬
‫מיקה‬
‫מה?‬
‫אבי‬
‫(מסתכל לצדדים) אני לא יודע‪ ...‬אבנר אמר לנו‬
‫שאסור לנו להסתובב ביחד‪...‬‬
‫מיקה‬
‫אוי תפסיק להיות כזה לחוץ כל הזמן‪...‬‬
‫אבי‬
‫את מדברת‪ ?...‬מי הרג אתמול ג'וק עם נעל כשאת‬
‫עלית על הפסנתר כנף מרוב היסטריה?‬
‫דורי‬

‫‪16 -‬‬
 ‫טוב אחרי שהצצנו לחיי הזוגיות שלכם‪ ..‬אפשר‬
‫להתרכז שניה? מה דעתכם שנלך לשם יחד?‬
‫כאילו‪ ..‬כולנו???‬
‫ג'אמפ קאט – איה ואדם הצטרפו‪.‬‬
‫אדם‬
‫מה דעתי? דעתי שזה רעיון גרוע‪...‬‬
‫איה‬
‫תשמעו‪ ,‬זה יפה מצידכם שאתם רוצים לעזור‪,‬‬
‫אבל ‪ ...‬המשפט ממילא כבר נגמר ואין מה‬
‫לעשות‪.‬‬
‫דורי‬
‫אנחנו לפחות יכולים להראות שאכפת לנו‪.‬‬
‫איה‬
‫תעזבו‪ ,‬זה רק יוסיף לבאסה שלהם לראות את‬
‫כולנו שם‪...‬‬
‫רוני‬
‫איה צודקת‪.‬‬
‫מיקה‬
‫כן‪.‬‬
‫נטשה‬
‫כן‪ ,‬דורי‪ .‬עזוב את זה‪.‬‬
‫דורי‬
‫יופי‪ ,‬ממש יופי‪ .‬טוב לדעת שאכפת לכם‪.‬‬
‫אדם‬
‫(לאיה) את באה?‬
‫אבי‬
‫ואנחנו בכלל לא צריכים להסתובב ביחד‪.‬‬
‫השאר מושכים בכתפיהם‪ ,‬הולכים אחד אחד לדרכו‪ ..‬דורי נטוע שם‪ ...‬פתאום‪...‬‬
‫דורי‬
‫(בקול רם) רק שתדעו שאתם‪ ...‬תגידו מה נהיה‬
‫מאיתנו?‬
‫מבטים משמעותיים‪..‬הם נעצרים‪ ....‬לאט לאט חוזרים אליו‪...‬‬
‫דורי‬
‫נהיינו חבורת רכיכות‪ ?...‬אנחנו היינו השמיניה‪..‬‬
‫שכחתם?השמיניה!!! ועכשיו משהו נורא הולך‬
‫לקרות ואנחנו יכולים לפחות לנסות לשנות את‬
‫זה‪ ...‬גם אם לא נצליח‪ ...‬רבאק‪ ...‬אז ננסה‪...‬‬
‫(סופר רציני)‬

‫שתיקה‪ ...‬מבטים כבושים‪ ...‬ואז מיקה לא יכולה להתאפק ומתחילה לצחוק‪ ...‬כולם‬
‫אחריה‪..‬‬
‫דורי‬
‫מה?!‬
‫מיקה‬

‫‪17 -‬‬
 ‫כלום‪ ...‬מאיפה הקרצת את הנאום הזה‪...‬‬
‫אבי‬
‫(מראה על העין) הנה‪ ..‬נוצצת לי דמעה בזוית של‬
‫העין‪...‬‬
‫נטשה‬
‫די‪ ...‬אנחנו סתם מגעילים‪ ..‬דורי צודק‪ ...‬מה לא?‬
‫אדם‬
‫האמת‪ ...‬אולי יש משהו אחד‪ ...‬אין הרבה סיכוי‬
‫אבל‪( ...‬מבטים לא מבינים) טוב אבל לא פה‪...‬‬
‫איה יש אצלך מישהו?‬

‫‪ .20‬בית המשפט‪ ,‬צהרים‬

‫שני שולחנות ארוכים לתביעה ולהגנה‪ .‬בשולחן התביעה תובעת ועוזר‪ .‬בשולחן‬
‫ההגנה חלבי ולידו ואבנר ודדי‪ .‬דגנית יושבת מאחורי דדי‪ .‬שני שוטרים גם נוכחים‪.‬‬
‫יואל יושב מאחור‪.‬‬
‫שופט‬
‫התביעה מוכנה לעד האחרון ?‬
‫תובעת‬
‫כן‪ ,‬כבוד השופט‪ .‬התביעה קוראת לרס"ב יואל‬
‫שוורץ‪...‬‬
‫יואל עובר לדוכן העדים‪ ,‬אבנר ודדי והוא מחליפים מבטים‪.‬‬

‫‪ .21‬סלון דביר‪ ,‬צהרים‬

‫השביעיה (דורי רוני נטשה אבי מיקה איה ואדם) בסלון‪.‬‬

‫אדם‬
‫אז זהו‪ ...‬היחיד שיכול לעזור זה ראש הממשלה‪.‬‬
‫רוני‬
‫יופי‪ ,‬לפחות זה לא נשיא ארצות הברית‪.‬‬
‫נטשה‬
‫איך נגיע לראש הממשלה עכשיו?‬
‫מיקה‬
‫למה שיתנו לנו לדבר איתו?‬
‫איה‬
‫אמרתי לכם שזה אבוד‪.‬‬
‫דורי‬
‫אז מה‪ ,‬לא ננסה אפילו? ההורים שלכם יכולים‬
‫לשבת בכלא הרבה זמן‪.‬‬
‫איה‬
‫טוב‪ ,‬הם די הביאו את זה על עצמם‪ ,‬לא?‬
‫אדם‬
‫איה!‬
‫איה‬
‫מה?‬

‫‪18 -‬‬
 ‫אבי‬
‫(מסתכל בשעון) בכל מקרה כדאי שנעשה את זה‬
‫מהר‪...‬‬
‫רוני‬
‫זה קטע‪ ,‬אה?‬
‫נטשה‬
‫מה?‬
‫רוני‬
‫להיות ככה‪ ,‬ביחד‪ .‬כמו פעם‪.‬‬
‫נטשה‬
‫פעם שמינייה תמיד שמינייה‪....‬‬
‫מיקה‬
‫ממש‪ ,‬פעם היינו מפצחים קוד של שלוש פצצות‬
‫בזמן הזה‪.‬‬
‫אבי‬
‫נהינו חלודים‪ ,‬אה?‬
‫יונתן (‪)OS‬‬
‫איה‪ ,‬את בבית?‬
‫איה‬
‫כ‪...‬כן‪ ,‬אנחנו פה‪.‬‬
‫יונתן נכנס‪.‬‬
‫יונתן‬
‫שמעת משהו מאבא?‪...‬‬
‫המום‪ ,‬הוא רואה את כל חבריו לשעבר‪ .‬כולם נבוכים‪.‬‬
‫יונתן‬
‫אה‪ ...‬הי‪.‬‬
‫רוני‬
‫הי יונתן‪ .‬מה שלומך?‬
‫יונתן‬
‫בסדר‪( .‬יוצא לחדר שלו)‬
‫דורי‬
‫פעם שמיניה תמיד שביעייה‪...‬אה?‬

‫‪ .22‬בית משפט (המשך)‬

‫יואל על דוכן העדים‪ .‬התובעת מסיימת אותו‪.‬‬

‫יואל‬
‫המכשירים האלה‪ ...‬ככה נודע לי בדיעבד‬
‫כמובן‪ ...‬היו משאבות אנרגיה‪ ...‬להפוך את‬
‫המוחות של השמונה לסוג של בטריות‪ ...‬זה פחות‬
‫או יותר מה שהוא רצה לעשות‪...‬‬
‫התובעת‬
‫תודה‪ .‬אני סיימתי‪...‬‬
‫יואל‬

‫‪19 -‬‬
 ‫אה‪ ...‬ועוד משהו‪ ...‬באותו זמן בדיוק מסתבר‬
‫שעמוס‪ ,‬או דדי‪ ,‬ניהל ניסוי משונה אפילו יותר‬
‫בשני הילדים שלו‪...‬‬
‫חלבי‬
‫(קם) אובג'קשן!!! (לאבנר) תמיד חלמתי להגיד‬
‫את זה‪( ...‬לשופט) התובעת סיימה לשאול‪ ...‬הוא‬
‫סתם מתפרץ‪...‬‬
‫שופט‬
‫העד יכול לרדת‪...‬‬
‫יואל יורד‪. ..‬מביט באבנר שיודע שגורלו נחרץ‪ ...‬השופט מסתכל על אבנר בעין‬
‫עקומה‪.‬‬

‫‪ .23‬סלון דביר (המשך)‬

‫השביעייה בסלון‪ .‬אבי עם הלפטופ‪ ,‬דורי סוגר את הטלפון מיואש‪.‬‬

‫דורי‬
‫איזה באסה‪....‬‬
‫נטשה‬
‫הוא לא הסכים להיפגש עם "ראש ארגון‬
‫התלמידים"?‪...‬‬
‫דורי‬
‫"ראש ארגון התלמידים" לא הצליח לדבר איתו‬
‫בכלל‪ .‬קיבלתי איזו מזכירה‪ ...‬אמרו לי לשלוח‬
‫פקס‪ .‬אני אקבל תשובה תוך שלושה שבועות‪.‬‬
‫אבי‬
‫עד שהשגתי את הטלפון הישיר של הלשכה‬
‫שלו‪...‬‬
‫דורי מושך בכתפיו‪.‬‬
‫נטשה‬
‫טוב‪ ,‬אולי אנחנו בכלל טועים בגישה‪ .‬אולי‬
‫אנחנו צריכים להציע לו כסף‪.‬‬
‫מיקה‬
‫מה?‬
‫אדם‬
‫שוחד כאילו?‬
‫נטשה‬
‫לא‪ ...‬כן‪ ...‬לא בדיוק‪ ...‬נגיד שאנחנו תורמים‬
‫מחו"ל או משהו‪ ,‬אדם אתה תדבר באנגלית ו‪...‬‬
‫דורי‬
‫נטשה‪ ,‬אחרי התורמת האחרונה מחו"ל‪ ,‬לא נראה‬
‫לי שהוא ירצה לדבר עם עוד אחד‪.‬‬
‫פתאום מבין שפגע באיה‪ ,‬כולם מסתכלים עליה‪.‬‬
‫דורי‬
‫סורי‪...‬‬

‫‪20 -‬‬
 ‫איה‬
‫זה בסדר‪ . ...‬אמרתי לכם שזה לא ילך‪.‬‬
‫כולם מדוכדכים‪.‬‬
‫מיקה‬
‫שיו‪ ...‬אני לא מאמינה איזה דפוקים אנחנו‪.‬‬
‫אדם‬
‫טוב הזהרתי אתכם שזה סיכוי קלוש‪.‬‬
‫מיקה‬
‫(מבינה משהו) לא‪ ...‬איך לא‪( ...‬מחייכת‪ ,‬מרימה‬
‫טלפון‪ ,‬מחייגת) שלום‪ ,‬מדברים מכתב העת‬
‫"קקטוס וצבר"‪...‬‬

‫‪ .24‬בית ראש הממשלה‪ ,‬יום‬

‫רוחל'ה המתרגשת מתייפה לפני פתיחת הדלת‪ ,‬אוחזת בקקטוס שלה‪.‬‬

‫רוחל'ה‬
‫מוכן‪ ,‬קישקשתא?‬
‫רוחל'ה וקישקשתא פותחים את הדלת‪ -‬והשביעייה נשפכת פנימה‪( .‬נטשה מחזיקה‬
‫חבילה מלבנית עטופה בנייר חום)‬
‫רוחל'ה‬
‫מה זה? מה אתם עושים פה?‬
‫אדם‬
‫את לא שמחה לראות אותנו רוחל'ה?‬
‫רוחל'ה מכחכחת‪.‬‬
‫איה‬
‫זאת אומרת‪ ...‬אשת ראש הממשלה‪.‬‬
‫רוחל'ה‬
‫שמחה‪ ...‬בוודאי שאני שמחה‪ ,‬רק שאני עסוקה‪.‬‬
‫באים לפה כתבים מאד חשובים מהמגזין‬
‫מיקה‬
‫(משלימה אותה) קקטוס וצבר? כן‪ ,‬הם יאחרו‬
‫קצת‪ .‬תגידי‪ -‬ראש הממשלה בבית?‬
‫רוחל'ה המומה‪.‬‬

‫‪ .25‬בית משפט (המשך)‬

‫אבנר על דוכן העדים‪.‬‬

‫שופט‬
‫מר הלוי‪ ,‬נרמז פה יותר מפעם אחת שלא כל‬
‫הפעולות היו יוזמה פרטית שלך‪.‬‬
‫אבנר‬
‫(מהסס) אני לא מבין את השאלה‪.‬‬
‫שופט‬

‫‪21 -‬‬
 ‫השאלה היא‪ ,‬מר הלוי‪ ,‬מי מלבדך היה אחראי על‬
‫הפרויקט‪.‬‬
‫אבנר מחליף מבטים עם דדי‪ .‬דדי מהנהן‪.‬‬
‫אבנר‬
‫אני מצטער‪ .‬אני אמרתי כל מה שאני יכול להגיד‪.‬‬
‫שופט‬
‫אני לא בטוח שאתה מבין את המצב‪ .‬עורך הדין‬
‫שלך הסביר לך מה העונש המירבי לעברות‬
‫שאתם מואשמים בהן‪?...‬‬
‫אבנר‬
‫אני אמרתי כל מה שאני יכול להגיד‪.‬‬
‫שופט‬
‫מר הלוי‪ ,‬אני במקומך הייתי שוקל את התשובה‬
‫שלך שוב‪ ....‬מי מלבדך היה אחראי על הפרויקט?‬

‫פניו של אבנר חתומות‪ ...‬דדי ודגנית מביטים זה בזה מיואשים‪.‬‬

‫‪ .26‬בית ראש הממשלה‪ ,‬יום‬

‫השבעה יושבים‪ ,‬מחכים עצבניים‪ .‬יאיר נכנס‪ .‬דורי מסמן להם לקום‪ ...‬הם מייד קמים‪.‬‬
‫רוני‬
‫ראש הממשלה‪...‬‬
‫יאיר‬
‫זה בסדר‪ ,‬שבו שבו‪ .‬מה‪ ,‬התגעגעתם לרוחל'ה?‬
‫אני מצטער שלקחתי לכם אותה‪.‬‬
‫דורי‬
‫זה קשה‪ ,‬נכון‪ ,‬אבל אנחנו‪...‬מתגברים‪...‬‬
‫אדם תוקע בו מבט כועס‪ ,‬דורי משתתק‪.‬‬
‫אדם‬
‫מר ראש הממשלה‪ .‬אה‪ ...‬האבא שלי והאבא של‬
‫איה‪...‬‬
‫יאיר‬
‫אתם לא יודעים כמה עצוב בשבילי כל העניין‬
‫הזה‪...‬‬
‫איה‬
‫אז אתה יכול לעזור?‬
‫יאיר‬
‫אני אומנם ראש הממשלה‪ ,‬אבל אני לא יכול‬
‫להשפיע על השופט‪ .‬זה הפרדת רשויות‪ .‬בינינו‪...‬‬
‫הייתי שמח לבטל אותה‪( ..‬צוחק‪ ...‬הם לא)‬
‫אבי‬
‫(מעיז) אתה יכול להעיד‪( .‬אבל אז חושש) זאת‬
‫אומרת‪...‬‬
‫מיקה‬

‫‪22 -‬‬
 ‫זה נכון שהשופט בכלל לא יודע שהיית חלק‬
‫מהפרויקט?‬
‫יאיר‬
‫(צוחק‪ ,‬נבוך‪ ,‬פוליטיקאי )טוב‪...‬אני לא באמת‬
‫חלק מהפרויקט‪....‬‬
‫רוני‬
‫אתה זה שהבאת את הכסף‪.‬‬
‫נטשה‬
‫אתה הבאת את לילי‪.‬‬
‫דורי‬
‫זה אומר שאתה חלק חשוב מהפרויקט‪.‬‬
‫אדם‬
‫ואבנר סמך עלייך‪.‬‬
‫מיקה‬
‫(שתיקה‪ ..‬מעיזה) תראה‪ ,‬השמינייה נסגרה‪ ,‬אבנר‬
‫ודדי בכלא‪ ,‬ואתה פה‪ .‬אנחנו לא מטומטמים‪.‬‬
‫אנחנו יודעים שאתה שותק בשביל לשמור על‬
‫הכסא שלך‪.‬‬
‫יאיר‬
‫(מעוצבן) טוב‪ .‬אני נתתי לכם לבזבז מספיק‬
‫מהזמן שלי‪ .‬אדם‪ ,‬איה‪ ,‬אני מצטער בשביל‬
‫האבות שלכם‪ .‬אבל הם מבוגרים‪ ,‬הם ידעו מה‬
‫הם עושים‪ .‬הם יצטרכו לשאת בתוצאות‪.‬‬
‫מיקה‬
‫כן‪ ,‬אבל‪...‬‬
‫איה‬
‫(עוצרת אותה) תעזבי‪ ,‬מיקה‪ .‬זה היה אבוד‬
‫ממילא‪( .‬בתיעוב כלפי יאיר) לא יודעת מה‬
‫חשבנו בכלל‪...‬‬
‫נטשה‬
‫(נותנת ליאיר את החבילה) קח‪ .‬זה בשבילך‪.‬‬
‫יאיר‬
‫תודה באמת‪ ...‬אבל לפי הפרוטוקול המתנות‬
‫צריכות לעבור דרך הלשכה ו‪...‬‬
‫דורי‬
‫זה בסדר‪ .‬אנחנו לא נגלה אם אתה לא נגלה‪.‬‬
‫אתה טוב בלשתוק‪ ,‬לא?‬
‫השביעייה יוצאת‪ .‬יאיר מביט אחריהם‪ ,‬פותח את החבילה – בפנים המראה המלבנית‬
‫מהחדר של איה‪ ...‬יאיר מביט בעצמו‪....‬שוט ארוך‪.‬‬

‫‪ .27‬בית המשפט‬

‫אבנר‪ ,‬דדי‪ ,‬הסנגורים והקטגורית‪ .‬השופט כמובן‪ ...‬אבנר יושב בתא העדים‪.‬‬
‫שופט‬
‫תודה לך‪...‬‬

‫‪23 -‬‬
 ‫אבנר יורד – אנחנו לא יודעים מה הוא אמר‪.‬‬
‫שופט‬
‫עו"ד חלבי‪ ,‬יש לך עדים נוספים?‬
‫חלבי מהסס‪ .‬מושך זמן ‪ ,‬בניירות‪.‬‬
‫שופט‬
‫עורך דין חלבי?‬
‫חלבי מביט באבנר שחולף על פניו ומתיישב‪.‬‬
‫חלבי‬
‫לא‪ ,‬כבוד השופט‪ .‬לצערי ההגנה סיימה‪.‬‬

‫‪ .28‬מסדרון בית המשפט‬

‫השבעה יושבים על ספסל‪ ,‬סופר מבואסים‪ .‬אדם מחבק את איה‪.‬‬

‫איה‬
‫ידעתי שלא יתנו לנו להיכנס‪.‬‬
‫מיקה לוקחת לאיה את היד‪.‬‬
‫מיקה‬
‫לפחות ניסינו‪.‬‬
‫אבי‬
‫תאמינו לי‪ ...‬כל הפוליטיקאים האלה חארות‪...‬‬
‫דורי‬
‫שיט‪...‬‬
‫נטשה‬
‫מה קרה?‬
‫דורי‬
‫מכל העניין‪ ,‬שכחתי את הזריקה שלי‪.‬‬
‫מיקה‬
‫אתה רוצה שוקולד?‬
‫דורי‬
‫עם תות? לא תודה‪ .‬אני שניה קופץ לשירותים‪.‬‬
‫אבי‬
‫חכה‪ ,‬אני אבוא איתך‪ .‬אני מת להשתין עוד‬
‫מקודם‪.‬‬
‫אבי ודורי יוצאים‪.‬‬
‫רוני‬
‫חשבתי שרק בנות הולכות ביחד לשירותים‪.‬‬
‫מיקה ונטשה נועצות בה עיניים על היציאה הלא מוצלחת‪.‬‬
‫רוני‬
‫(עם הגב להתרחשות) מה?‬
‫נכנסים שני מאבטחים בצעדים נמרצים ואחרים פמליה‪ :‬ראש הממשלה‪ ,‬מולי – וגם‬
‫הצלם הצרפתי‪.‬‬
‫נטשה‬
‫כלום‪ ,‬תראי‪....‬‬

‫‪24 -‬‬
 ‫איה‬
‫אדם‪...‬‬
‫יאיר קורץ לאיה ואדם‪ .‬מולי מנצל את הרגע ועוצר את יאיר‪.‬‬
‫מולי‬
‫יאיר‪ ...‬אולי תשקול את זה עוד פעם‪...‬‬
‫יאיר‬
‫מולי‪ ,‬אני החלטתי‪.‬‬

‫‪ .29‬חוץ חדר שרותים‪...‬‬

‫אבי שוטף ידיים‪ ,‬דורי מצטרף אליו‪.‬‬

‫נכנס הצלם הצרפתי‪ ,‬מסתכל עליהם במבט מוזר‪.‬‬
‫דורי‬
‫(בלחש לאבי) אני חושב שמצאת חן בעיניו‪...‬‬
‫אבי‬
‫שתוק‪...‬‬
‫הם יוצאים‪ ,‬מצחקקים‪ ,‬מחליפים מבטים על הצלם‪.‬‬
‫כשהם יוצאים הצלם מוציא מהתיק שלו רימון יד‪ ,‬מחביא אותו בתוך המצלמה‪ ,‬מחייך‬
‫לעצמו‪ .‬ארט‪ :‬מצלמה גדולה מספיק וריקה מבפנים כדי להחביא בתוכה רימון‪.‬‬

‫‪ .30‬מסדרון בית המשפט (המשך)‬

‫ראש הממשלה והמאבטחים עוברים דרך הסורק‪.‬‬

‫מולי‬
‫סליחה‪ ,‬אבל ראש הממשלה לא חייב לעבור‬
‫בסורקים שלכם‪..‬‬
‫יאיר‬
‫זה בסדר‪ ,‬זה בסדר‪ ...‬בטחון מעל הכל‪...‬‬
‫יאיר עובר בסורק‪ ,‬מולי מבחין בצלם מתקרב‪.‬‬
‫מולי‬
‫פייר – יו וייט היר אנטיל וי פיניש‪...‬‬
‫צלם‬
‫‪…Si tu plait‬‬
‫יאיר‬
‫מולי הוא יכול להיכנס‪ ,‬זה בסדר‪.‬‬
‫מולי‬
‫יאיר‪...‬‬
‫יאיר‬
‫אני לא מתבייש‪ ..‬להפך‪ ..‬שיכנס ויצלם‪ ..‬שגם‬
‫הצרפתים ידעו שיאיר נועם הוא ראש ממשלה עם‬
‫ביצים‪( ...‬חצי מבט לשביעייה)‬
‫השבעה בצד מחליפים כאפות‪ .‬הצלם עובר לידם ונתקל בנטשה שכמעט מפילה לו את‬
‫המצלמה‪...‬‬
‫צלם‬

‫‪25 -‬‬
 ‫(משחרר קללה באינסטינקטיביות) ‪.SALAUD‬‬
‫(מבוטא סאלֹו עם דגש על הלו)‬
‫נטשה‬
‫סליחה‪ ...‬א‪(...‬על אדם)‬
‫אדם‬
‫אקסקיוזה מואה ‪EXCUSE MOI‬‬
‫נטשה‬
‫‪EXCUSE MOI‬‬
‫הצלם מביט בעצבנות‪ ...‬עובר דרך הסורק‪ ,‬הסורק מצפצף כמובן‪ .‬השומר מתקרב‬
‫לצלם‪ ,‬הצלם מוריד את המצלמה בחיוך מתנצל‪ ,‬מעביר אותה בצד‪ ,‬עובר והסורק‬
‫שותק‪.‬‬
‫מולי‬
‫(לשומר) זה בסדר‪ ,‬הוא איתנו‪( ...‬לעצמו) לא‬
‫ברור למה‪...‬‬
‫כולם נכנסים לבית המשפט‪ .‬הדלת נסגרת‪.‬‬
‫סוף פרק ‪61‬‬

‫‪26 -‬‬