שן דה פוי
| מבט על שן דה פוי מפוי דה דום | |||||||||||||||
|
| |||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||||||||||
| מידע כללי | |||||||||||||||
| סוג הר | שדה געשי | ||||||||||||||
| גובה | 1,464 | ||||||||||||||
| מדינה |
צרפת | ||||||||||||||
| מיקום |
פויי-דה-דום, צרפת | ||||||||||||||
| רכס הרים |
מסיב סנטרל | ||||||||||||||
| אורך הרכס |
45 ק"מ | ||||||||||||||
| מספר הר געש | 210020[1] | ||||||||||||||
| התפרצות אחרונה | 4040 לפנה"ס ± 150 | ||||||||||||||
| קואורדינטות | 45°30′N 2°48′E / 45.5°N 2.8°E | ||||||||||||||
שן דה פוי (בצרפתית: Chaîne des Puys, מילולית "שרשרת הפוי"), הוא מתחם געשי, שרשרת של חרוטי אפר, כיפות לבה ומארים שכיוונה צפון-דרום במסיף סנטרל (אנ') בדרום-מרכז צרפת. אורך השרשרת מעל ל-45 קילומטרים, ורוחבה בין 3 ל-5 קילומטרים. המאפיינים הגעשיים שזוהו כוללים 48 חרוטי אפר, שמונה כיפות לבה ו-15 מארים ומכתשי פיצוץ. הנקודה הגבוהה ביותר בשרשרת היא כיפת הלבה של פוי דה דום, הממוקמת בסמוך לאמצע השרשרת, שגובהה 1,465 מטרים. שם הרכס מגיע ממונח צרפתי "פוי" (תעתיק מדויק יותר "פווי", בצרפתית puy) המתייחס להר ממקור געשי עם פרופיל מעוגל. בדרך כלל ניתן תאריך של שנת 4040 לפני הספירה להתפרצות אחרונה של הר געש בשן דה פוי.[2]
המתחם הגעשי הוכרז אתר מורשת עולמית של אונסק"ו בשנת 2018.[3]
טופוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]שרשרת המבנים הגעשיים (בגבהים שבין 1,000 ל-1,464 מטרים), מכוונת צפון-דרום, ונמצאת על "רמת הכיפות" (Plateau des Dômes, 700–1,000 מטרים), זהו הורסט השולט ממזרח לגראבן של מישור לימני (Plaine de Limagne, בקע יבשתי). שתי המערכות מופרדות על ידי העתק נורמלי, מתלול המתאפיין בשיפוע של כ-30° וירידה שיכולה להגיע לכמה מאות מטרים. השרשרת כוללת מאה מבנים געשיים הנקראים פוי.
הרי געש אלו מתוארכים לתור הרביעון. ההתפרצויות הראשונות התרחשו לפני כ-95,000 שנים, האחרונה לפני 8,600 שנים, מה שגורם לקהילה המדעית לומר כי ייתכן שהפעילות הגעשית באזור זה תתחדש. בחלק מהפוי יש לועות, בחלקם אין. כמעט כל הפוי, הם מבנים מונוגנטיים: בניית הרי געש נובעת משלב אחד של פעילות מתפרצת; זו הסיבה שהרי געש אלה הם בגודל כה צנוע.
ואכן, הגובה המוחלט של הפוי משתנה בדרך כלל בין 100 ל-300 מטרים; רק כיפת הלבה של פוי דה דום, חורגת משמעותית מגובה זה מכיוון שהיא מתנשאת לגובה של 550 מטרים מעל התשתית הווריסקנית של הרמה (בסיס גנייס שנעקר לפני כמעט 350 מיליון שנה באורוגנזה הווריסקנית (Variscan orogeny)) עליהם התמקמו הרי הגעש. שרשרת הפוי כוללת גם מארים בגובה נמוך יותר מהפוי.
גאולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מקור הגעשיות במתחם הפוי שנוי במחלוקת. נוכחותה של אנומליה תרמית מאוחרת (מ-10-15 למ"ש) שהודגשה על ידי מחקרי טומוגרפיה סייסמית ונתונים גאותרמיים, הולידה את מודל הנקודה החמה כדי להסביר את ההיתוך החלקי של המעטפת מתחת למסיף סנטרל ואת געשיות הסדקים. השערה זו ננטשה לטובת תאוריית הביקוע. ההפעלה מחדש של ההעתק הווריסקני כתוצאה מהקימוט האלפיני מהקנוזואיקון, היא מקור העיוותים הטקטוניים שנוצרו מהתנגשות בין הלוח האפריקאי ללוח האירואסייתי: היווצרות הבקע במערב אירופה נובעת משקיעת הליתוספירה האלפינית שגרמה להידחסות של הקרום מעל ולהתמחות הקרום הסמוך. טקטוניקה זו גרמה לבקע פסיבי בצפון (התפשטות הליתוספירה הובילה לעלייה פסיבית של המעטפת ולהרי געש מקומיים באזורים בהם הקרום נעשה דק יותר) ובהמשך לבקע פעיל בדרום במתחמים הגעשיים הגדולים של מסיף סנטרל, אזורים שלא הושפעו מהצטמקות הקרום הקודמת. אפיזודות געשיות אלו הקשורים לבקע הפעיל התפשטו מאוחר יותר בצפון, ובפליסטוקן ובהולוקן יצרו את שן דה פוי.
שן דה פוי הוא מקבץ בולט של הרי געש. כמה סוגים של הרי געש קיימים בו:
- הר געש סטרומבוליאני, הנפוץ ביותר בשרשרת: החרוט נוצר על ידי הצטברות של סיגים שנפלטו (הנקראים באזור "חומר פוצולני"), בראשו נוצר לוע הר געש. קילוחי לבה נפלטים ויוצרים מה שמכונה באזור "שאיר" (cheires). מכיוון שלבה היא בדרך כלל נוזלית, הקילוחים האלה יכולים להיות ארוכים מאוד. חלקם יכולים לזרום לתוך נהרות תוך יצירת סכר געשי שמאחוריו נוצר אגם, כדוגמת אגם איידה (Lac d'Aydat).
- הר געש פלאני, סוג הר געש זה נקרא על שם הר הגעש פֶּלֶה באי מרטיניק. התפרצותו מתאפיינת בלבה צמיגה בהרכב ריוליטי או אנדזיטי, היוצרת כיפה געשית, מבנה מעוגל הנובע מזרימה איטית של לבה או ממחזורי פליטה של סוגי לבה שונים המכילים אחוז גבוה של סיליקה. המאפיין העיקרי של סוג התפרצות זה הוא זרמים פירוקלסטיים הרסניים – תערובת סמיכה ובוהקת של רסיסים לוהטים וגז. תערובת זו כבדה מהאוויר אך אינה צמיגה, והיא זורמת במורד ההר במהירות רבה כשהיא הורסת הכול בדרכה. בהר געש מסוג זה אין לוע, וכמעט שאין קילוחי לבה מכיוון שהיא צמיגה מדי. פוי דה דום הוא הפסגה הידועה ביותר מסוג זה, אבל יש בשרשרת כמה הרי געש נוספים מסוג זה.
- מאר הוא שקע שכיום הוא בדרך כלל יוצר אגם, והוא נוצר כתוצאה מהתפרצות פריאטו-מגמטית לדוגמה האגם גור דה טזנה (אנ'). כמה מהמארים העתיקים יותר התמלאו לחלוטין במשקעים, עד כדי כך שלא ניתן לזהותם בנוף. דוגמה למאר כזה הוא "מאר דה ז'וד" (Maar de Jaude) השוכן מתחת למרכזה של קלרמון-פראן.
אם ההתפרצויות הראשונות מתוארכות ל-95,000 שנה לפני זמננו (מאר דה סן איפוליט - Maar de Saint-Hippolyte), הרוב המכריע של הרי הגעש בשן דה פוי מתוארך פחות מ-70,000 שנה לפני זמננו, בעיקר בתקופה שבין 45,000 ל-30,000 שנה לפני זמננו. אלה בעיקר נוצרו מסלעים טרכי-בזלתיים (שילוב של טרכיט ובזלת) או טרכי-אנדזיטיים (שילוב של טרכים ואנדזיט) בסוף התקופה. שלב פעיל שני, מאוחר הרבה יותר, התרחש בתקופה שבין 11,000 ל-8,500 שנים לפני זמננו והתבטא בהתפרצויות של לבה צמיגה וחומצית הולכת וגוברת (טרכי-בזלת ואז טראכיט). ההתפרצויות האחרונות היו עזות במיוחד (בסביבות 8,500 שנה לפני זמננו) והובילו לבניית פוי שופן (Puy Chopine) וללוע קיליאן (Cratère Kilian). אם מתעלמים מ"פוי דה לה ואש" (Puy de la Vache) ומ"פוי דה לסולה" (Puy de Lassolas) (שנוצרו אפילו מאוחר יותר, 7,600 שנה לפני זמננו, ושהם נוצרו מטרכי-בזלת), נצפה כי הלבות שנפלטו היו חומציות יותר ויותר ולא נוזליות במיוחד. כתוצאה מכך, ההתפרצויות עלולות להיות מסוכנות יותר ויותר, במיוחד אם המאגמה פוגשת במים עיליים (התפרצות פריאטו-מגמטית), מצב סביר ביותר מכיוון שמים נמצאים בכל מקום ברכס הפוי (וגם במישור לימני (plaine de la Limagne) הסמוך בו התרחשו כל ההתפרצויות בצורה של מארים, כולל באתר העיר קלרמון-פראן). ההתפרצות הבאה בשן דה פוי עשויה לפיכך להיות מסוג זה, במיוחד מכיוון שמתחת להר הגעש הרדום גראן סרקוי (צר') נותר תא מאגמה בנפח שבין 6 ל-15 קילומטרים מעוקבים שלא הספיק להתקרר לחלוטין מאז ההתפרצות האחרונה, המאגמה הטרכיטית נותרה חלקית נוזלית.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ שן דה פוי, באתר Global Volcanism Program
- ^ "Chaine des Puys". Volcano World. Oregon State University.
- ^ "Chaine des Puys - Limagne fault tectonic arena". UNESCO.