עמק הפו
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
מישור, עמק |
| נתונים ומידות | |
| שטח |
47,820 קמ"ר |
| מיקום | |
| מיקום |
פיימונטה, אמיליה-רומאניה, לומברדיה, ונטו |
| קואורדינטות | 45°19′49″N 9°47′56″E / 45.330277777778°N 9.7988888888889°E |
עמק הפו, המכונה גם המישור הפדני או פדניה, הוא עמק רחב ידיים בצפונה של איטליה.
צורתו כשל משולש באורך של 650 ק"מ ממזרח למערב, התחום בהרי האלפים מצפון, הרי האפנינים מדרום והים האדריאטי ממזרח. במרכזו של העמק זורם נהר הפו ממערב למזרח, והוא שהעניק לעמק את שמו. בהקשר הפוליטי מקובל לעיתים להשתמש גם בכינוי "פדניה" (Padania) לתיאור שטחו של העמק ומורדות ההרים המקיפים אותו. עמק הפו משתרע על פני שטח של כ-46,000 קמ"ר, אם כי הגדרת שטחו המדויקת משתנה בהתאם לגוף המגדיר אותה. "רשות אגן נהר הפו" (Autorità di bacino del fiume Po), שהוקמה בשנת 1989 על מנת לפקח על שימושי המים בעמק, כוללת בשטחו גם את יובליו בצפון איטליה, באזור האלפים. הגדרת ארגון האו"ם לאיכות הסביבה כוללת את היובלים בהרי האלפים והאפנינים, אולם אינה כוללת את שפך נהר הפו אל הים האדריאטי באזור ונטו[1]. ככלל, העמק משתרע בשטחם של המחוזות פיימונטה, לומברדיה, אמיליה, ונטו וליגוריה, וכן בשטחם של קנטון טיצ'ינו והאזור הדובר איטלקית בקנטון גראובינדן שבשווייץ. עוד מקובל לכלול בעמק את מישור ונטו-פריולי (Pianura veneto-friulana) השוכן צפונית-מזרחית לו, ואשר אינו קשור לנהר הפו. עמק הפו הוא אחד האזורים המתועשים והמאוכלסים באיטליה ובאירופה כולה, ומספר תושביו מוערך בכ-20 מיליון[2].
גאולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]עמק נהר הפו מהווה, יחד עם הים האדריאטי, את מקום מפגשם של שני לוחות טקטוניים יבשתיים – הלוח האפריקאי מדרום והלוח האירו-אסיאתי מצפון. לפני כ-5 מיליון שנים היה העמק מפרץ של הים האדריאטי, אך בתהליך מתמיד של השקעת שפכים ומשקעי אדמה שהובלו על ידי נהר הפו מהרי האלפים והאפנינים אל שפך הנהר, התרחב העמק מזרחה לעבר הים האדריאטי. החל משנות ה-50 של המאה ה-20 פחתו משקעי האדמה והאפר בים האדריאטי בשל בניית תעלות מי ים עמוקות באזור ונציה, אך תהליך בנייתה של דלתת הנהר ממשיך גם כיום.
גאוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]עמק הפו כולל שני סוגי טופוגרפיה: במרכז העמק – "המישור נמוך" (la bassa pianura), ולרגלי ההרים – "המישור הגבוה" (l'alta pianura). מקור המושגים בקו הרוחב הגאוגרפי ולא בגובה הטופוגרפי, אם כי המישור הגבוה אכן גבוה מהנמוך גם מבחינה טופוגרפית.
- המישור הגבוה יבש, ובחלקים מסוימים אף יבש מכדי לתמוך בחקלאות בעל. אדמתו עשויה קרקע חולית מחלחלת אשר איננה מאפשרת היקוות מים. אזור זה המכונה גם "המישור היבש" (pianura asciutta), מיוער ומכוסה לרוב שיחים נמוכים.
- חלקו המרכזי של העמק באזור לומברדיה ומערב אמיליה, הוא אזור פורה ביותר המאפשר חקלאות, בשל שכבת הקרקע הבלתי חדירה או החדירה באופן חלקי, המשתרעת קרוב יותר אל פני הקרקע. לכן זכה גם לשם "מישור ההשקיה" (pianura irrigua).
נהר הפו עצמו, אשר שימש בעבר להשקיית השדות בעמק, ולשתייה לתושביו, מזוהם כיום על ידי שפכים ודשנים, ועל כן תושבי הסביבה נאלצים לסמוך על מערכות השקיה נפרדות המבוססות על מי תהום הנשאבים מבארות ברחבי העמק.
אקלים
[עריכת קוד מקור | עריכה]אקלים העמק ממוזג בחלקו וסובטרופי-לח בחלקו האחר. החורף קר ולח, ולעיתים פוקדת קרה את העמק. בעבר היה העמק מכוסה שלג בחורפים, אולם בשנים האחרונות בשל התחממות כדור הארץ, שוב אינו מושלג. חודשי הקיץ חמים ולחים, אולם לעיתים פוקדות את העמק סופות רעמים וברד בחודשים אלה. תופעה שכיחה בעמק היא ערפל הנוצר בשל הלחות הגבוהה השוררת בעמק המוקף בהרים כמעט מכל צדדיו. מאז שנות השישים נוסף לערפל גם הערפיח (עירוב של ערפל וזיהום אוויר), הנובע מהתיעוש המסיבי ומצפיפות האוכלוסייה בעמק.
עקב שינויי האקלים ומיעוט גשמים, דווח ביוני 2022 על בצורת באזור, מים מועטים לגידולים החקלאיים וקצוב צריכת המים לתושבים[3].
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]המתיישבים הראשונים הידועים בעמק הפו היו הליגורים (שבט פרה-הינדו אירופאי). לאחר מכן התיישבו בעמק האומברים שהגיעו ממרכז איטליה. במהלך המאה השביעית לפנה"ס נכבש העמק על ידי האטרוסקים אשר הקימו בו מספר ערים, ובהן פארמה, רוונה ובולוניה. במהלך המאה החמישית לפנה"ס הגיעו אל העמק שבטים קלטים שחצו את האלפים והתיישבו ברחביו למעט באזור ונטו. בין היישובים שנוסדו על ידי הקלטים הייתה העיר ברגמו. העמק חולק בין השבטים הקלטים – הבואואי התגוררו באזור בולניה והטאוריני התגוררו באזור טורינו. שבטים אלה תקפו את העיר רומא בשנת 390 לפנה"ס. לימים כבשו הרומאים את העמק ובשנת 196 לפנה"ס שלטו שליטה מוחלטת בכולו. הרומאים בנו ערים רבות באזור, סללו את הויה אמיליה בדרומו, ויוליוס קיסר העניק אזרחות רומית לתושבי הערים בעמק. בין השנים 286–403 שמשה מילאנו כבירת האימפריה הרומית המערבית. לאחר מכן עברה הבירה לרוונה עד נפילתה של האימפריה. שבטים גרמניים אשר חצו את האלפים כבשו את העמק, הוא נכבש על ידי אודואקר ההוני ולאחריו על ידי תאודוריק הגדול מלך האוסטרוגותים במאה החמישית.
המלחמה הגותית ומגפת יוסטיניאנוס במחצית המאה ה-6, הביאו למותם של מרבית תושבי העמק. יתר תושבי העמק ברחו להרים, ולערי העמק השוממות פלשו הלומברדים – שבט גרמאני לוחם, אשר העניק את שמו לאזור לומברדיה. הלומברדים חילקו את העמק לשתי דוכסויות – טורינו במערב ופריולי במזרח. בירתם שכנה בתחילה בוורונה אולם בהמשך הועברה לפאביה. עיר נוספת בעלת חשיבות הייתה מונצה (שעלתה בחשיבותה באותה עת על מילאנו ההרוסה). במהלך תקופת שלטונם של הלומברדים בעמק, הם קבלו על עצמם את הנצרות. בשנת 774 כבש קרל הגדול את ממלכת הלומברדים והעמק היה לחלק מהאימפריה הקרולינגית. לאחר פירוקה של האימפריה שלט באזור אוטו הראשון מסקסוניה, והעמק הפך בשנת 962 לחלק מהאימפריה הרומית הקדושה. בתקופה זו החלה עלייתה של הרפובליקה של ונציה באזור ונטו, ומילאנו שבה להיות העיר החזקה בעמק הפו (אף שנבזזה ונהרסה בשנת 1162). מילאנו עמדה בראש הליגה הלומברדית והביסה את קיסר האימפריה הרומית הקדושה פרידריך ברברוסה בקרב לניאנו בשנת 1176. בשלהי ימי הביניים, עם עליית כוחה של ונציה, היא השתלטה על מרכז העמק, ומילאנו נותרה לשלוט בחלקו המערבי.
בשלהי המאה ה-15 החלו המלחמות האיטלקיות – מאבק בין צרפת וספרד על השליטה באיטליה. בתקופה זו נערכו קרבות רבים ברחבי איטליה ועמק הפו עבר מיד ליד. ונציה שמרה על נטרליות, אולם אפילו שווייץ פלשה לצפון העמק וכבשה את אזור קנטון טיצ'ינו המהווה עד היום חלק משווייץ. עם ניצחונו של קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה על פרנסואה הראשון, מלך צרפת בקרב פאביה בשנת 1525, תמו המאבקים בין שתי המעצמות, והעמק נשלט על ידי ספרד אשר הנהיגה קונטרה-רפורמציה ואסרה על הפרוטסטנטיות בעמק. במהלך מלחמת הירושה הספרדית עברה השליטה במילאנו מספרד לאוסטריה. נפוליאון בונפרטה כבש את העמק בשנת 1796, ושוב ב-1800 בקרב מרנגו, והפך את העמק לחלק מממלכת איטליה הנפוליאונית. לאחר תבוסת נפוליאון שבו האוסטרים לשלוט בעמק, אולם הפעם התנגדו תושבי העמק לשליטה זו, בעיקר בהנהגתה של שושלת סבויה מפיימונטה. בשנת 1848 החל המאבק לאיחוד איטליה ו-1858 נכבשה לומברדיה על ידי הצבא הפיידמונטזי. בשנת 1866 הצטרפה ונטו לאיטליה בעקבות תבוסת אוסטריה בידי הפרוסים. בתחילת שלטונה של איטליה בעמק סבלו תושביו מעוני רב אשר הביא להגירה המונית לארצות הברית, אולם בשלהי המאה ה-19 החל תיעוש גובר של העמק בשל שפע המים שבו וכוח האדם הזול.
העמק כמעט ולא נפגע במהלך מלחמת העולם השנייה. גרמניה הנאצית עשתה שימוש רב בתעשייה הענפה שבו, והאזורים המתועשים הופצצו על ידי חילות האוויר של בעלות הברית. ב-25 באפריל 1945 פרצה באזור מרידה כנגד הכוחות הגרמנים (הנסוגים ממילא בפני בעלות הברית). מרידה זו הביאה לנסיגה מואצת של הגרמנים, והערים מילאנו וטורינו שוחררו על ידי תושביהן קודם להגעת צבאות בעלות הברית אליהן. לאחר תום מלחמת העולם פרחה התעשייה בעמק. בשנות ה-90 של המאה ה-20 החלו להשמע בעמק ובצפון איטליה בכלל דעותיה של מפלגת הליגה הצפונית (Lega Nord) הקוראת למתן אוטונומיה לעמק הפו – אותו היא מכנה בשם פדניה (Padania) – או לפרישתו המוחלטת של האזור מאיטליה.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ עמק הפה על פי תוכניות איכות הסביבה של האו"ם
- ^ Pianura Padana, megalopoli come Bombay
- ^ ynet (2022-06-29). "בצורת קשה בצפון איטליה: נהר הפו מצטמק". Ynet. נבדק ב-2022-06-30.