המערכה בנורמנדי

המערכה על נורמנדי

חיילים אמריקנים נוחתים בחוף אומהה, (בצילום הקרוי "אל תוך מלתעות המוות")
מערכה: החזית המערבית במלחמת העולם השנייה
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
תאריכים	6 ביוני 1944 – 30 באוגוסט 1944 (86 ימים)
קרב לפני	קרב אנציו
קרב אחרי	Northern France Campaign
מקום	נורמנדי, צרפת
קואורדינטות	49°20′00″N 0°34′00″W
תוצאה	ניצחון לבעלות הברית
הצדדים הלוחמים ארצות הברית קנדה צרפת החופשית פולין צבא בלגיה החופשית צ'כוסלובקיה יוון מפקדים גרד פון רונדשטט (פיקוד מערב) ארווין רומל (קבוצת ארמיות B) גינתר פון קלוגה ולטר מודל פרידריך דולמן פאול האוסר לאו גייר פון שוופנבורג היינריך אברבאך דווייט אייזנהאואר (מפקד כוחות בעלות הברית באירופה) ברנרד מונטגומרי מיילס דמפסי עומר בראדלי קורטני הודג'ס ג'ורג' פטון הארי קריראר כוחות קבוצת ארמיות B הארמייה השביעית קבוצת הפאנצר מערב קבוצת הארמיות ה-21 הארמייה השנייה הארמייה הראשונה הארמייה השלישית הארמייה הראשונה

כרונולוגיה של המערכה בנורמנדי
תאריך	אירועים
6 ביוני 1944	מבצע אוברלורד, בנות הברית נוחתות בנורמנדי.
7 ביוני	באייה נופלת לידי כוחות הברית.
8 ביוני	הארמייה האמריקאית הראשונה והארמייה הבריטית השנייה חוברות בפורט אן-בסן.
12 ביוני	ראשי הגשר מתאחדים. הארמייה האמריקאית הראשונה כובשת את קרנטן.
13 ביוני	פצצות V-1 ראשונות פוגעות באנגליה.
19-21 ביוני	סופה קשה בתעלה פוגעת בנמלי המאלברי, ועוצרת למספר ימים פריקת אספקה ותגבורות לנורמנדי.
22 ביוני	הסובייטים פותחים במבצע בגרטיון כנגד קבוצת ארמיות מרכז הגרמנית.
27 ביוני	שרבור נופלת לידי הקורפוס השביעי האמריקאי.
2 ביולי	מפקד OB West, גרד פון רונדשטט, מוחלף בידי פילדמרשל גינתר פון קלוגה.
7-8 ביולי	'מבצע צ'ארנווד' - הבריטים משתלטים על צפון קאן.
17 ביולי	פילדמרשל רומל, מפקד קבוצת ארמיות B נפצע ומוחלף בידי פילדמרשל קלוגה, שנשאר כראש ה-OB West.
18-20 ביולי	הארמייה האמריקאית הראשונה כובשת את סן-לו. 'מבצע גודווד' - כוחות בריטים וקנדיים משתלטים על שארית קאן.
20 ביולי	קשר ה-20 ביולי: ניסיון התנקשות בהיטלר נכשל.
25 ביולי	הקורפוס השביעי האמריקאי פותח במבצע קוברה במערב.
30 ביולי	כוחות אמריקניים משתלטים על אוורנאש.
25 באוגוסט	כוחות הברית משחררים את פריס.

המערכה על חצי האי נורמנדי הייתה מערכה צבאית מכריעה, אשר התחוללה בחבל נורמנדי בצרפת, בין צבאות בעלות הברית המערביות לבין צבא גרמניה הנאצית במסגרת החזית המערבית במלחמת העולם השנייה. המערכה החלה ב-6 ביוני 1944, לאחר נחיתת צבאות בעלות הברית בחופי נורמנדי, וארכה כחודשיים וחצי. במהלך המערכה ספגו כוחות בעלות הברית אבדות כבדות, אך בסופה הם הצליחו לכתר ולהשמיד את מרבית כוחות הצבא הגרמני בנורמנדי. תבוסת הכוחות הגרמניים בנורמנדי, ביחד עם נחיתת כוחות בעלות הברית בדרום צרפת (מבצע דרגון), שברו את התנגדות הכוחות הגרמניים על אדמת צרפת, וגרמו לנסיגה מהירה של שרידיהם לכיוון גרמניה. עד ראשית ספטמבר 1944, פחות משבועיים לאחר השלמת חיסול כיס פאלז (22 באוגוסט), שחררו כוחות בעלות הברית כמעט את כל שטח צרפת ובלגיה.

מקובל לחלק את המערכה בנורמנדי לשני שלבים עיקריים : בשלב הראשון (6 ביוני-25 ביולי) התקדמו כוחות בעלות הברית באיטיות רבה מראש הגשר שלהם מול התנגדות גרמנית עיקשת ומיומנת. שלב זה התאפיין ברובו בלוחמה סטטית, וקצב ההתקדמות של כוחות בעלות הברית לא עלה על קילומטרים בודדים ביום. בשלב השני (25 ביולי-25 באוגוסט), לאחר הבקעת מערך ההגנה הגרמני בגזרה המערבית של החזית בנורמנדי והפריצה החוצה מחבל נורמנדי במסגרת מבצע קוברה, התקדמו הכוחות האמריקאים במהירות וכיתרו את הכוחות הגרמניים בנורמנדי מכיוון דרום, בסיוע התקדמות של הכוחות הבריטיים והקנדיים מאזור העיר קן צפונה. שלב זה התאפיין במעבר למלחמת תנועה, ובסופו הושמדו מרבית הכוחות הגרמניים, שכותרו בכיס פאלז, ושרידיהם נסוגו לנהר הסן, לאחר שאיבדו כמעט את כל ציודם הכבד.

רקע: הפלישה לנורמנדי (מבצע אוברלורד)

ערך מורחב – הפלישה לנורמנדי

ב-6 ביוני 1944, לאחר שנים של תכנון והכנות מדוקדקות, נחתו כוחות בעלות הברית בחופים הצפוניים של חצי האי נורמנדי, במטרה לשחרר את צרפת וארצות השפלה, ולפלוש לגרמניה מכיוון מערב. למבצע הנחיתה קדם מבצע הטעיה והונאה מתוחכם ועצום ממדים (מבצע פורטיטיוד), שנועד להטעות את הפיקוד הגרמני ביחס לאזור בו תתבצע פלישת בעלות הברית, ולשכנע אותו שהנחיתה בנורמנדי איננה הפלישה האמיתית, אלא מבצע הטעיה. המטרה הייתה לרתק כוחות גרמניים גדולים ככל האפשר, למשך כמה שיותר זמן, להגנה על אזורים בהם לא נועדה להתבצע הפלישה, ובכך להקל על הנחיתה בחופי נורמנדי, ולעכב ככל האפשר את הזרמת העתודות הגרמניות לאזור נורמנדי לאחר הפלישה.

מבצע הנחיתה כלל מספר מרכיבים עיקריים : ארמדה ימית, שכללה אלפי כלי שיט ונחתות, נועדה להוביל את הכוחות הנוחתים ליעדיהם, לאבטח את מעבר השיירה הימית, להפגיז את ביצורי החוף הגרמניים, ולהעביר אספקה ותגבורות לכוחות הנוחתים לאחר ביסוס ראשי הגשר על אדמת צרפת. במסגרת השלב האווירי של המבצע, נועדו למעלה מעשרת אלפים מטוסים (מטוסי קרב, מטוסי תקיפה ומפציצים) להעניק סיוע אווירי לכוחות הנוחתים, לבודד את אזור המערכה ולתקוף כוחות עתודה ותגבורות גרמניות, כדי למנוע מהם להפריע למבצע הנחיתה, כל זאת לאחר שבעלות הברית השיגו עליונות אווירית כמעט מוחלטת בשמי צרפת בחודשים שקדמו לפלישה לנורמנדי. על חיילות האוויר של בעלות הברית הוטלה גם המשימה לאבטח ארמדה אווירית, שנועדה להוביל שלוש דיוויזיות מוטסות ומוצנחות (שתיים אמריקניות ואחת בריטית) לנורמנדי. הכוחות המוטסים, שיונחתו ביעדיהם בלילה לפני יום הנחיתה, נועדו להגן על ראשי הגשר המיועדים מפני התקפות נגד גרמניות, לכבוש יעדים חיוניים בסמוך להם, כדי להקל על הפריצה החוצה מראשי הגשר, להטעות את הפיקוד הגרמני ולזרוע בלבול ובהלה בקרב כוחות האויב בנורמנדי. כוחות הקרקע, שנועדו לבצע את הנחיתות בחופי נורמנדי, כללו יחידות מארבעה קורפוסים של בעלות הברית, שמנו למעלה מ-130 אלף חיילים במסגרת חמש דיוויזיות. כוחות אלו נועדו לנחות בגזרה ברוחב כ-65 קילומטרים, בין שפך נהר אורן במזרח, לחוף המזרחי של חצי האי קוטנטן במערב, להבקיע את החומה האטלנטית הגרמנית, ולבסס חמישה ראשי גשר בחופי נורמנדי.

בליל 5/6 ביוני 1944 בוצע השלב הראשון של הפלישה לנורמנדי, מבצע מוטס במסגרתו הוצנחו והונחתו למעלה מ-23 אלף צנחנים אמריקניים ובריטיים על אדמת צרפת, סמוך לחופי הנחיתה המיועדים. הגל הראשון של הדיוויזיות המוטסות הוצנח על יעדיו ממאות מטוסי תובלה לאחר חצות הלילה. כוחות אלו תוגברו מספר שעות לאחר מכן באמצעות מאות דאונים נושאי גייסות וציוד כבד. המבצע המוטס הצליח להשיג חלק גדול מיעדיו, ולזרוע מבוכה ובלבול בקרב הגייסות והפיקוד הגרמני בחצי האי נורמנדי, במחיר אבדות כבדות בקרב הכוחות המוטסים. הדיוויזיה המוטסת הבריטית השישית הצליחה להשיג את כל יעדיה, והשתלטה על השטח שבין נהר אורן ותעלת קן לבין נהר דיב, כדי להגן על האגף המזרחי של ראש הגשר המיועד מפני התקפות נגד גרמניות. שתי הדיוויזיות המוטסות האמריקניות (ה-82 וה-101), שהונחתו סמוך לחופים, בהם נועדו לנחות הכוחות האמריקניים, באגף המערבי של ראש הגשר, נחלו הצלחה פחותה, במחיר אבדות כבדות יותר. תנאי מזג אוויר קשים ואש נ"מ גרמנית עזה גרמו לכך, שהצנחנים האמריקניים פוזרו על פני שטח רחב, ונחתו במקרים רבים במרחק רב מיעדיהם. למרות זאת הצליחו שתי הדיוויזיות להשיג חלק ניכר מיעדיהן, ולאבטח חלק מהיציאות מראשי הגשר האמריקניים המיועדים. אולם הם לא הצליחו להשתלט על הגשרים על נהר מרדרה, ולהשמיד את הגשרים על נהר דוב, ולכן הגזרה המערבית של ראש הגשר המיועד נותרה פגיעה להתקפות נגד גרמניות. במהלך יום הפלישה ובימים שלאחר מכן מילאו הצנחנים תפקיד חשוב בהגנה על ראשי הגשר מפני התקפות נגד גרמניות מקומיות.

תוכנית המבצע של "אוברלורד"

ב-6 ביוני עם שחר נפתח השלב השני של הפלישה, מבצע הנחיתה האמפיבית בחופי נורמנדי, בהפגזה כבדה שהנחיתו אוניות מערכה וספינות מלחמה של בעלות הברית על ביצורי החוף הגרמניים בחופי הנחיתה המיועדים. בשעה 06:30 החלו שתי דיוויזיות אמריקניות מתוגברות מהארמייה הראשונה לנחות בשני קטעי חוף, שקיבלו את שמות הקוד חוף יוטה וחוף אומהה. הנחיתה בחוף יוטה, חוף הנחיתה המערבי ביותר בתוכנית הפלישה, נתקלה בהתנגדות גרמנית מועטה, ועד תום יום הפלישה הצליחו הכוחות הנוחתים לבסס ראש גשר בעומק כ-7 קילומטרים במחיר אבדות קלות. אולם הנחיתה בקטע החוף המזרחי יותר, חוף אומהה, לא נחלה הצלחה דומה, ונתקלה בקשיים רבים. קטע חוף זה היה מבוצר היטב, ושורת כשלים וטעויות גרמו לכך, שהריכוך הארטילרי והאווירי של מערך ההגנה הגרמני לא היה יעיל, וכמעט לא גרם נזק למגינים. כתוצאה מכך, גלי הנחיתה הראשונים ספגו אבדות כבדות מאוד ורותקו למקומם בקו החוף. הפיקוד האמריקאי שקל בשלב מסוים להפסיק את מבצע הנחיתה בחוף, אך בסופו של דבר הצליחו הכוחות הנוחתים להתאושש ולשתק בהדרגה את אש ביצורי החוף הגרמניים, בזכות שילוב של נחישות, יוזמה מקומית של מפקדים זוטרים וסיוע ארטילרי של תותחי הצי. עד תום יום הפלישה הצליחו הכוחות הנוחתים בחוף אומהה לאבטח ראש גשר מוצק בעומק כ-2.5 קילומטרים, אולם הקשיים בהם נתקלה הנחיתה בחוף זה גרמו לכך, שנותר פער רחב בין שני ראשי הגשר האמריקניים, ובין המאחז האמריקני בחוף אומהה לבין חוף גולד, ראש הגשר הבריטי המערבי ביותר בחוף נורמנדי.

בחלק המזרחי של ראש הגשר המתוכנן של כוחות בעלות הברית בנורמנדי, באזור שבין באייה לבין שפך נהר אורן, נחתו שלוש דיוויזיות בריטיות וקנדיות, מתוגברות ביחידות שריון וקומנדו, מהארמייה הבריטית השנייה בשלושה קטעי חוף, שקיבלו את שמות הקוד חוף גולד, חוף ג'ונו וחוף סורד. הנחיתה החלה בשעה 07:30, כשעה אחרי נחיתת הכוחות האמריקניים בגזרה המערבית של ראש הגשר. על אף, שבמספר מקומות נתקלו הכוחות הנוחתים בהתנגדות עזה של המגינים, הם הצליחו להבקיע דרך ביצורי החוף הגרמניים ולהשיג חלק ניכר מיעדיהם, במחיר אבדות קלות יחסית. עם זאת, עיכובים בהגעת גלי הנחיתה המאוחרים לראשי הגשר, שנבעו בעיקר מהגאות הגבוהה ומכשולי החוף הגרמניים, מנעו מהכוחות הבריטיים והקנדיים להתקדם עמוק אל תוך היבשה, ולהרחיב את ראשי הגשר שלהם. הדיוויזיה הבריטית ה-3, שנחתה בחוף סורד, באגף המזרחי של ראש הגשר המתוכנן בנורמנדי, הצליחה אמנם לחבור לכוחות המוצנחים הבריטיים, שהשתלטו על הגשרים על נהר אורן, אך לא הצליחה לכבוש את שדה התעופה קרפיקה ואת העיר קן, ולחבור עם הכוחות הקנדיים שנחתו בחוף ג'ונו, באגפה המערבי. כיבוש קן - יעד שפילדמרשל ברנרד לו מונטגומרי ייחס חשיבות עליונה להשגתו ביום הפלישה הראשון - התברר כמשימה שאפתנית מדי.

העוצמה האווירית והעליונות האווירית המכרעת של חיילות האוויר של בעלות הברית באו לידי ביטוי גם ביום הפלישה. במהלך היום הזניקו בעלות הברית לאוויר 3,467 מפציצים כבדים, 1,645 מפציצים בינוניים ו-5,409 מטוסי יירוט, שביצעו 13,688 גיחות. לשם השוואה, הלופטוואפה ביצע במהלך אותו יום 309 גיחות בלבד, ולפעילותו האווירית לא הייתה כל השפעה על הפלישה. אחת הסיבות לכך הייתה, שיומיים לפני 6 ביוני פוזרו המטוסים הגרמניים ברחבי צרפת בקבוצות של 2–3 מטוסים, כדי להקטין את פגיעותם לתקיפות על שדות התעופה שלהם, מהלך שלא איפשרה לפיקוד הלופטוואפה לרכז מספר משמעותי של מטוסים נגד מבצע הפלישה. עדות לחולשת הלופטוואפה ניתן למצוא בעובדה, שמתוך 113 המטוסים של בעלות הברית, שהופלו במהלך יום הפלישה, אף אחד לא הופל בידי מטוסים גרמניים. כולם הופלו באש נ"מ מהקרקע.

תגובת הפיקוד הגרמני לנחיתה בחופי נורמנדי הייתה איטית ומבולבלת. המבצע המוטס הגדול של בעלות הברית בלילה שקדם ליום הפלישה, והפיזור הרחב של הכוחות המוטסים ברחבי חצי האי נורמנדי, גרמו למבוכה ולבלבול בקרב הפיקוד הגרמני המקומי, והטעו אותו ביחס למיקום וליעדים של כוחות בעלות הברית. חלק מהכוחות הגרמניים באזורים בהם בוצעה הפלישה, הופנו לטפל באיום של הכוחות המוצנחים, ובכך החלישו את הכוחות שהגנו על החופים בהם נחתו כוחות בעלות הברית. דיוויזיית הפאנצר ה-21, כוח העתודה הנייד היחיד שעמד לרשות הארמייה הגרמנית השביעית בנורמנדי, ביזבזה חלק ניכר מיום הפלישה בתנועה הלוך ושוב עקב שינויים במשימות שהוטלו עליה, ותנועותיה עוכבו על ידי תקיפות מהאוויר. כאשר תקפה הדיוויזיה לבסוף, בשעות אחר הצהריים, את ראשי הגשר הבריטיים מצפון לקן, היא נבלמה ללא קושי, והתקפת הנגד שלה לא יצרה איום ממשי על ראשי הגשר.

ערפל הקרב והצלחת תוכנית ההטעיה של בעלות הברית ביחס לאזור בו תתבצע הפלישה, גרמו לכך שהפיקוד הגרמני העליון הגיב באיטיות רבה לידיעות על נחיתת כוחות בעלות הברית בנורמנדי. עיכוב נוסף נגרם בעקבות הצורך לשכנע את היטלר לאשר משלוח חלק מהעתודות הניידות (דיוויזיות הפאנצר) הגרמניות בצרפת לטפל באיום הפלישה. כאשר האחרון אישר לבסוף לשלוח שתי דיוויזיות פאנצר לנורמנדי, התעכבה הגעתן לזירת המערכה למשך זמן רב עקב תקיפות חוזרות ונשנות מהאוויר של מטוסי בעלות הברית, שנהנו מעליונות אווירית מוחלטת, והריסת גשרים ומסילות ברזל בנתיב תנועתן. כתוצאה מכך הם הגיעו לזירה מאוחר מכדי שתהיה להן השפעה על תוצאות הפלישה, לאחר שבעלות הברית הצליחו לבסס את ראש הגשר שלהם על אדמת צרפת.

ראשי הגשר של בעלות הברית בנורמנדי בתום יום הפלישה

ביום לחימה אחד הצליחו כוחות בעלות הברית להבקיע את החומה האטלנטית - שהוקמה על ידי הגרמנים במשך שנים, בהשקעה רבה של זמן ומשאבים - ולבסס מספר ראשי גשר על חופי נורמנדי. עד תום יום הפלישה הונחתו בנורמנדי מהים ומהאוויר 156 אלף חיילים, כמויות גדולות של ציוד כבד ואלפי כלי רכב. כוחות בעלות הברית ספגו אמנם אבדות ניכרות (למעלה מעשרת אלפים נפגעים) במהלך יום הפלישה, אולם אבדותיהם היו קלות יחסית להערכות המוקדמות של פיקוד בעלות הברית. מצד שני, בתום יום הפלישה עדיין נותרו פערים בין ראשי הגשר השונים של כוחות בעלות הברית, שהגרמנים יכלו לנצל לצורך התקפות נגד, העומק המרבי של ראשי הגשר לא עלה על 10 קילומטרים, וכביש קן-באייה-קרנטן, יעד מרכזי של הכוחות הנוחתים, עדיין נותר בשליטה גרמנית.

הצדדים היריבים

כוחות בעלות הברית

גנרל דוויט אייזנהאואר משוחח עם צנחנים מהדיוויזיה המוטסת ה-101, שעות ספורות לפני הפלישה.

הפלישה לנורמנדי הייתה מבצע צבאי משותף, בהשתתפות כוחות ים, אוויר ויבשה של מספר רב של מדינות. המרכיב העיקרי של כוחות בעלות הברית, הן מבחינת כוח אדם והן מבחינת ציוד היה אמריקאי. המרכיב השני בחשיבותו היו כוחות צבא מהאימפריה הבריטית וממדינות חבר העמים הבריטי (במיוחד מקנדה). בנוסף לכך כללו כוחות בעלות הברית בנורמנדי יחידות בסדר כוחות דיוויזיוני מצבא צרפת החופשית, ומצבא פולין החופשית, וכן יחידות קטנות יותר ממדינות נוספות באירופה, שנמצאו תחת הכיבוש הנאצי. דווייט אייזנהאואר, ששימש כמפקד העליון של כוחות בעלות הברית ביבשת אירופה, ניצל את כישרונותיו הדיפלומטיים כדי לשמור על תיאום בין צבאות המדינות, ששירתו תחת פיקודו.

מרבית יחידות הקרקע של בעלות הברית, שנועדו להשתתף במערכה במערב אירופה, היו חסרות ניסיון קרבי ומבצעי קודם, על אף שהן עברו אימונים אינטנסיביים במהלך שהותן על אדמת בריטניה בשנים שקדמו לפלישה לנורמנדי. רק מעטות מתוך היחידות של צבאות ארצות הברית, בריטניה וקנדה, שנטלו חלק במערכה בנורמנדי, השתתפו בלחימה נגד צבאות הציר בשלבים מוקדמים יותר של מלחמת העולם השנייה - במסגרת המערכות בצפון אפריקה, בסיציליה ובאיטליה.

העדיפות המכרעת בכוח אדם ובציוד צבאי ממנה נהנו בעלות הברית המערביות על פני גרמניה הנאצית (שלמעלה משני שלישים מכוחות הקרקע שלה היו מרותקים ללחימה בחזית הסובייטית) ב-1944, גרמה לכך, שככל שהתמשכה המערכה בנורמנדי, כך גדל הפער ביחסי הכוחות בין הצדדים היריבים לטובת בעלות הברית. עד לתום יום הפלישה (6 ביוני) נחתו בנורמנדי כ-156 אלף חיילים של בעלות הברית. שבועיים לאחר מכן, ב-19 ביוני, כבר כללו כוחות בעלות הברית בראש הגשר בנורמנדי כ-629 אלף חיילים וכ-95 אלף כלי רכב. בסוף יוני 1944 גדל מספר זה לכ-875 אלף חיילים ו-148 אלף כלי רכב. עד 25 ביולי הונחתו בחופי נורמנדי כמיליון ו-452 אלף חיילים (מתוכם כ-812 אלף חיילים אמריקנים וכ-640 אלף בריטיים וקנדיים), וב-21 באוגוסט, זמן קצר לפני סיום המערכה בנורמנדי, כבר כללו כוחות בעלות הברית בנורמנדי כשני מיליון ו-52 אלף חיילים.

לקראת אמצע אוגוסט 1944 כללו כוחות בעלות הברית בנורמנדי לפחות 39 דיוויזיות - מתוכן 12 דיוויזיות משוריינות ו-3 דיוויזיות מוטסות - בתוספת 16 בריגדות עצמאיות (כולל בריגדה בלגית ובריגדה הולנדית). מספר זה כלל 22 דיוויזיות אמריקאיות, 12 דיוויזיות בריטיות, 3 דיוויזיות קנדיות, דיוויזיה פולנית ודיוויזיה צרפתית. בניגוד לצבא הגרמני, כל העוצבות של בעלות הברית, שלחמו בנורמנדי, היו ממונעות בשלמותן. עובדה זו העניקה להם יתרון משמעותי על הצד הגרמני בשלבי הסיום של המערכה בנורמנדי, כאשר הלחימה הפכה למלחמת תנועה.

במהלך המערכה בנורמנדי ביצעו חיילות האוויר של בעלות הברית כ-480 אלף גיחות בסך הכל, כ-6000 גיחות ביום בממוצע. מספר זה משקף את העליונות האווירית המוחלטת של בעלות הברית בשמים מעל זירת המערכה. הכוח האווירי של בעלות הברית מילא תפקיד מרכזי במהלך המערכה. מטוסי בעלות הברית עיכבו את הגעת התגבורות הגרמניות לזירת המערכה וגרמו להם אבדות ניכרות בדרכם. הם תקפו ריכוזי כוחות גרמניים בקרבת החזית, ושברו את נסיונותיהם לבצע התקפות נגד, לעיתים אף לפני שיצאו לפועל. התקיפות הבלתי פוסקות מהאוויר הגבילו מאוד את חופש התנועה של הכוחות הגרמניים, הן בקרבת החזית והן באזורי העורף, לפחות בשעות היום, וגרמו להם אבדות כבדות, כולל לא מעט מפקדים ברמות הגבוהות, שכלי הרכב שלהם הותקפו מהאוויר.

פיקוד בעלות הברית

מבנה הפיקוד של בעלות הברית המערביות במהלך המערכה בנורמנדי היה מורכב למדי, ומכיוון שמדובר היה בכוח רב לאומי, לא חסרו מריבות ומחלוקות על רקע לאומי ואישי בין המפקדים הבכירים השונים, שפיקדו על כוחות בעלות הברית. בניגוד למצב בצד הגרמני, ההנהגה הפוליטית של בעלות הברית (וינסטון צ'רצ'יל ופרנקלין דלאנו רוזוולט) נמנעה בדרך כלל מהתערבות בניהול המערכה הצבאית, והותירה אותה בידיהם של אייזנהאואר, מפקד כל כוחות בעלות הברית, כולל כוחות הים והאוויר, ביבשת אירופה לאחר הפלישה לנורמנדי, והמפקדה העליונה של חיל המשלוח של בעלות הברית. יוצא מכלל זה היה שרל דה גול, מנהיג צרפת החופשית, שמערכת היחסים בינו לבין ההנהגה הצבאית והפוליטית של בעלות הברית הייתה בעייתית בלשון המעטה. האחרון ראה עצמו כמייצג האינטרסים של צרפת, וניסה להתערב בניהול המערכה הצבאית על אדמת צרפת.

תחת פיקודו של אייזנהאואר, שימש פילדמרשל מונטגומרי, מפקד קבוצת הארמיות ה-21, כמפקד כוחות הקרקע של בעלות הברית מיום הפלישה ועד 1 באוגוסט 1944. קבוצת הארמיות בפיקודו כללה את הארמייה האמריקנית הראשונה ואת הארמייה הבריטית-קנדית השנייה. אישיותו האגוצנטרית והבעייתית (מבחינת יחסי אנוש) של מונטגומרי, וחילוקי דעות מקצועיים ביחס לדרך ניהול המערכה בנורמנדי, גרמו לחיכוכים בלתי פוסקים בין אייזנהאואר לבינו, ובינו לבין מפקדי השדה האמריקאים הבכירים בנורמנדי.

החל מראשית אוגוסט 1944, בעקבות הגידול המהיר של כוחות בעלות הברית בחצי האי נורמנדי, וחוסר הרצון של המפקדים הבכירים האמריקאים לשרת תחת פיקוד בריטי, הוקמה קבוצת הארמיות ה-12 בפיקוד עומר בראדלי, שכללה בשלב זה שתי ארמיות אמריקאיות - הארמייה הראשונה, והארמייה השלישית. קבוצת הארמיות ה-21, שפעלה בגזרה המזרחית של ראש הגשר של בעלות הברית בנורמנדי, כללה אף היא שתי ארמיות - הארמייה הבריטית השנייה והארמייה הראשונה, שכללה כוחות בריטיים, קנדיים ופולנים תחת פיקוד קנדי (גנרל הארי קריראר).

הצבא הגרמני

גרד פון רונדשטט, מפקד פיקוד מערב (במרכז), ופילדמרשל רומל (משמאל), דצמבר 1943.

פריסת הכוחות הגרמניים בצרפת וארצות השפלה בראשית יוני 1944

בתאוריה מנה פיקוד מערב של הצבא הגרמני, תחת פיקוד פילדמרשל גרד פון רונדשטט מיליון וחצי חיילים, אף שלאחרון לא הייתה שום שליטה על יחידות הלופטוואפה והקריגסמרין בצרפת ובארצות השפלה. ב-6 ביוני כלל פיקוד מערב 59 דיוויזיות גרמניות, מתוכם 8 הוצבו בהולנד ובבלגיה. למעלה ממחצית הדיוויזיות, שהשתייכו לפיקוד מערב, היו דיוויזיות נייחות להגנת חופים (דיוויזיות שאיכות כוח האדם והציוד הצבאי שלהן הייתה נמוכה, ואשר צוידו במעט מאוד אמצעי תעבורה ממונעים) או דיוויזיות אימונים, ורק עשר מתוכן היו ניידות (דיוויזיות פאנצר או פאנצרגרנדיר). שלוש מהדיוויזיות הניידות הוצבו בדרום צרפת, אחת בקרבת אנטוורפן, והנותרות הוצבו בצפון מערב צרפת, בין פריס לחופי תעלת למאנש, ככוח עתודה נייד, במסגרת קבוצת הפאנצר מערב.

איכותן של יחידות צבא היבשה של פיקוד מערב, שכללו כ-850 אלף חיילים, הייתה מאוד לא אחידה. האבדות העצומות שספג הצבא הגרמני במהלך הלחימה בחזית המזרחית, ואובדן נגדים וקצינים מנוסים רבים, גרמו לירידה ממשית באיכות כוח האדם ביחידות קו החזית, כולל יחידות העילית. איכות החיילים ששירתו בדיוויזיות הרגלים הייתה יותר נמוכה, מפני שטובי המגויסים נשלחו ליחידות הוואפן אס אס, לצנחנים ולדיוויזיות הניידות (פאנצר ופאנצרגרנדיר). נוסף על כך, הנמיך הוורמאכט במידה ניכרת את רף הכושר הגופני, כדי להציב יותר חיילים בקו. משך ההחלמה מפציעות ומחלות קוצר, וכך גם תקופת הטירונות. הפיקוד הגרמני החל לגייס לשורותיו נערים בני 16 ומעלה, וגברים בגילאים 45–60, כדי להשלים את אבדותיו. בצבא שמנה 4,270,000 איש בדצמבר 1943, היו יותר מ-1.5 מיליון חיילים מעל גיל 34.

הצורך הנואש למלא את השורות אילץ את הוורמאכט לגייס חיילים מאלזס, לורן, ולוקסמבורג, וכן פולקסדויטשן, גרמנים אתניים מהבלקן ועד פולין. כמו כן, הועברו לצרפת בשנים 1943–1944 עשרות גדודי "אוסט" (מזרח), שהורכבו ממגויסי כפייה מקרב שבויי המלחמה הסובייטיים ומתנדבים מהשטחים שכבשו הגרמנים בברית המועצות. ביוני 1944 השתייך אחד מכל שישה רובאים גרמנים לגדוד "אוסט".

ביום הפלישה כללו הכוחות הגרמניים בחצי האי נורמנדי 6 דיוויזיות, מתוכם 3 דיוויזיות נייחות להגנת חופים ודיוויזיית פאנצר אחת. מיד לאחר הנחיתה של כוחות בעלות הברית החל הפיקוד הגרמני להזרים תגבורות חזקות לנורמנדי מאזורים אחרים בצרפת וממערב אירופה ואף מהחזית המזרחית. ב-23 ביולי 1944, זמן קצר לפני פתיחת מבצע קוברה, כבר כללו הכוחות הגרמניים בנורמנדי כ-380 אלף חיילים (לאחר שספגו כ-120 אלף נפגעים בלחימה עד לתאריך זה), במסגרת של 30–32 דיוויזיות, מתוכן 10 דיוויזיות פאנצר ופאנצרגרנדיר ו-2 דיוויזיות צנחנים. אולם חלק מהדיוויזיות הללו היו למעשה שרידים של עוצבות, שספגו אבדות כבדות במהלך הלחימה בנורמנדי בחודשים הקודמים. עדות להצלחת בעלות הברית לשכנע את הפיקוד הגרמני, שהפלישה האמיתית עדיין צפויה להיערך באזור פה דה קאלה, ניתן למצוא בעובדה, שעד סוף יולי הועברו רק 3 דיוויזיות רגלים מהארמייה ה-15, שהגנה על גזרה זו, לנורמנדי. רק לאחר הצלחת הפריצה החוצה של הכוחות האמריקאים מנורמנדי בראשית אוגוסט 1944, החל הפיקוד הגרמני להעביר לבסוף חלק גדול מיחידות הארמייה ה-15 (לפחות 5 דיוויזיות רגלים נוספות) לנורמנדי, בניסיון נואש לייצב את החזית המתמוטטת.

"הנשק הסודי" של הצבא הגרמני במהלך המערכה בנורמנדי היו דיוויזיות הפאנצר והפאנצרגרנדיר שלו ותותחי הנ"ט הכבדים בקוטר 75 מ"מ ו-88 מ"מ. בסך הכל הפעיל הצבא הגרמני במהלך המערכה בנורמנדי 10 דיוויזיות פאנצר, דיווזיית פאנצרגרנדיר אחת (ה-17) ו-3 גדודי פאנצר כבדים. שש מהדיוויזיות הניידות ושניים מגדודי הפאנצר הכבדים השתייכו לוואפן אס אס, כוח העילית של הרייך השלישי, שיחידותיו קיבלו עדיפות מוחלטת בהקצאת כוח אדם מובחר וציוד צבאי. היה זה הריכוז הגדול ביותר של כוחות שריון גרמניים מאז קרב קורסק ב-1943.

לפי הערכות שונות, הצבא הגרמני הפעיל במהלך המערכה בנורמנדי 2200–2500 טנקים, משחיתי טנקים ותותחי סער. הכוחות הגרמניים בנורמנדי היו מצוידים במיטב הציוד הצבאי, שעמד לרשות גרמניה הנאצית, כולל כ-150 טנקים כבדים מדגם טיגר וטיגר II, כ-650 טנקים מדגם פנתר, הדגמים החדישים ביותר של פאנצר סימן 4 וכ-550 תותחי סער שטוג סימן 3. הטנקים ומשחיתי הטנקים, שהפעילו הגרמנים בנורמנדי, נהנו מעדיפות איכותית ניכרת על כל סוגי הטנקים, שהפעילו בעלות הברית המערביות בנורמנדי באותה עת (בעיקר M4 שרמן, צ'רצ'יל וקרומוול), למעט טנקי השרמן המוסבים מדגם שרמן פיירפליי, ומשחיתי הטנקים האמריקנים מדגם M10 וולברין ו-M18 הלקט.

תותחי הנ"ט הגרמניים הכבדים, תותח 7.5 ס"מ PaK 40 והדגמים השונים של תותח הנ"מ 88 מ"מ, שהוסבו לשימוש נגד מטרות קרקע, יכלו לחדור את השריון של כל סוגי הטנקים של בעלות הברית מטווחים רחוקים. הגרמנים היו מיומנים מאוד בהפעלת תותחי הנ"ט שלהם הן בהגנה והן בהתקפה, בשיתוף פעולה עם הטנקים והחרמ"ש שלהם, וחלק ניכר מהטנקים של בעלות הברית, שהושמדו או נפגעו במהלך המערכה בנורמנדי, נפגעו מאישם.

העדיפות של כלי הרכב המשוריינים, שהפעילו הגרמנים במהלך המערכה, על הרק"מ של בעלות הברית, ביחד עם השימוש היעיל שעשו הגרמנים בפני הקרקע בנורמנדי (ה"בוקאז") ובתותחי הנ"ט שלהם, איזנו במידה רבה את העדיפות המספרית הגדולה ברק"מ, ממנה נהנו בעלות הברית במהלך המערכה.

מבנה הפיקוד הגרמני

מבנה הפיקוד הגרמני ב-1944 היה סבוך ומבולבל. באופן פורמלי, הפיקוד העליון של הוורמאכט ‏(OKW) היה הגוף הפיקודי העליון בגרמניה הנאצית. עם זאת, המעורבות הגבוהה של הדרג הפוליטי ובמיוחד של היטלר בניהול המערכה הצבאית ובקבלת ההחלטות בעניינים צבאיים, פגעה בעצמאותו. יתרה מכך, בדצמבר 1941 היטלר אף מינה עצמו למפקד בפועל של כוחות היבשה של גרמניה בעקבות הכישלון הגרמני בקרב מוסקבה. כך נוצרה יריבות בין הפיקוד העליון של הוורמאכט למפקדה עליונה של כוחות היבשה (OKH). לכאורה, ה-OKH היה אמור להיות אחד המדורים העיקריים בוורמאכט (יחד עם OKL – הפיקוד העליון של הלופטוואפה וה-OKM – הפיקוד העליון של חיל הים), אך היריבות שטופחה על ידי הדרג הפוליטי הביאה לכך שזה לא היה המצב למעשה.

עם התקדמות המלחמה הלכה והתמסדה חלוקת התפקידים בין ה-OKW וה-OKH, כאשר ה-OKW לקח על עצמו את הפיקוד על הכוחות המוצבים בדרום ובמערב אירופה, ואילו ה-OKH הופקד על ניהול המערכה הצבאית בחזית המזרחית. יתרה מזו, ה-OKW הפקיד את ההגנה מפני פלישה של בעלות הברית למערב אירופה בידי OB West (אוברבפסלהאברווסט) – הפיקוד העליון במערב, בפיקודו של רונדשטט. אך לאחרון לא הייתה לו שום שליטה על הלופטוואפה (וכן על יחידות הצנחנים והנ"מ שהיו כפופות ללופטוואפה) והקריגסמרין, שהיו כפופות למפקדותיהן שלהן. הדבר היה נכון גם בנוגע לעתודה המשוריינת במערב, קבוצת פאנצר מערב, שניתן היה להכניסה למערכה רק בפקודתו הישירה של היטלר.

לכאורה, מבנה הפיקוד על הכוחות הגרמניים בנורמנדי היה פשוט, בהשוואה למבנה הפיקוד של כוחות בעלות הברית. ארווין רומל, מפקד קבוצת ארמיות B, היה אחראי על ניהול המערכה בנורמנדי, ותחת פיקודו עמדו שתי ארמיות - הארמייה השביעית בפיקוד פרידריך דולמן, וקבוצת הפאנצר מערב בפיקוד לאו גייר פון שוופנבורג, שהצטרפה לארמייה השביעית זמן קצר לאחר נחיתת בעלות הברית בנורמנדי, ותפסה פיקוד על הכוחות הגרמניים, שהחזיקו בגזרה המזרחית של קו החזית בנורמנדי. אך למעשה, גורמים רבים, כולל גרד פון רונדשטט, צמרת הOKW (וילהלם קייטל, אלפרד יודל וסגנו ולטר ורלימונט) וכמובן אדולף היטלר, התערבו ללא הרף בניהול המערכה הצבאית בנורמנדי. לכך יש להוסיף את העובדה, שלרומל ולרונדשטט לא הייתה כלל שליטה על יחידות הלופטוואפה שהשתתפו במערכה בנורמנדי, ושליטה מוגבלת בלבד על יחידות הוואפן אס אס (שלא היו כפופות לורמאכט) שלחמו תחת פיקודם.

בעיה נוספת של הפיקוד הגרמני בנורמנדי, הייתה החילופין הדחופים של המפקדים הבכירים, שהיו אחראים על ניהול המערכה, שחלקם נהרגו/נפצעו מסיבות שונות במהלך הלחימה, וחלקם הוחלפו על ידי היטלר בעקבות חילוקי דעות על דרך ניהול המערכה. לאו גייר פון שוופנבורג נפצע כבר ב-10 ביוני 1944 בתקיפה מהאוויר על מפקדתו (שחיסלה חלק גדול מסגל מטהו). הוא חזר לפקד על קבוצת הפאנצר מערב רק לקראת סוף החודש, וזמן קצר לאחר מכן (ב-2 ביולי) פוטר על ידי היטלר, לאחר שהמליץ על נסיגה מאזור קן ואימוץ טקטיקת הגנה גמישה נגד כוחות בעלות הברית, והוחלף על ידי היינריך אברבאך. במקביל החליט היטלר, שאיבד אמון בפון רונדשטט, להחליף את האחרון ולמנות במקומו של גינתר פון קלוגה כמפקד OB West. פרידריך דולמן, מפקד הארמייה השביעית, שמת בנסיבות בלתי ברורות ב-28 ביוני, הוחלף על ידי אובר-גרופנפיהרר פאול האוסר מהוואפן אס אס, שמונה לתפקיד באופן אישי על ידי היטלר (תוך עקיפתו של רומל). כאשר רומל נפצע קשה בתקיפה אווירית ב-17 ביולי, פון קלוגה לקח על עצמו את הפיקוד על קבוצת ארמיות B בנוסף לפיקוד על כל הכוחות הגרמניים בחזית המערבית. ב-17 באוגוסט 1944, זמן קצר לפני סיום המערכה בנורמנדי, הוחלף גם פון קלוגה על ידי היטלר, שמינה במקומו את ולטר מודל.

איחוד ראשי הגשר של בעלות הברית בנורמנדי (12-6 ביוני)

על מנת לבנות ראש גשר מאובטח, היה צריך לאחד את חמשת ראשי הגשר, שנכבשו ביום הפלישה, ולהתקדם דרומה לפחות עד לכביש קרנטן-באייה-קן, כדי להעמיק את ראש הגשר. במקביל נדרשו כוחות בעלות הברית להגן על חופי הנחיתה מפני התקפות נגד גרמניות, כך שניתן יהיה להנחית בהם את התגבורות והאספקה בבטחה. החל מ-7 ביוני החלו כוחות בעלות הברית להתקדם מראשי הגשר לפנים הארץ, תוך שהם נתקלים בהתנגדות גרמנית עזה, ובהתקפות נגד. דיוויזיית הפאנצר אס אס ה-12 "היטלר יוגנד" ניסתה מ-7 עד 8 ביוני להדוף את היחידות הקנדיות בחזרה לחוף הים, אך ללא הצלחה. ב-7 ביוני נכבשה העיר באייה וב-8 בחודש חברו הכוחות הבריטיים והאמריקאים בפורט אן-בסן. עד 12 ביוני הצליחו בעלות הברית לאחד את כל ראשי הגשר שלהם וליצור ראש גשר גדול ומאובטח ברוחב כ-100 ק"מ ובעומק כ-30 ק"מ. אולם העיר קרנטן נפלה לידי הכוחות המוצנחים האמריקאים רק ב-15 ביוני, לאחר לחימה קשה וממושכת, וכל המאמצים של הארמייה הבריטית השנייה לכבוש את העיר קן נכשלו.

תוך שבעה ימים הצליחו בעלות הברית להנחית בנורמנדי 326,000 חיילים, 54,000 כלי רכב ויותר מ-100,000 טון של חומרי לחימה. אולם למרות ההצלחה הזו, הם לא הצליחו לעמוד בלוח הזמנים המתוכנן שלהם, והתקדמותם הייתה איטית למדי ביחס לציפיות. בחלק המזרחי של ראש הגשר נתקלו הכוחות הבריטיים והקנדיים בהתנגדות גרמנית עזה באזור קן, והתקדמותם מזרחה נבלמה, ואילו התקדמות הכוחות האמריקאים באזור הבוקאז' דרומה, לכיוון סן לו, ומערבה וצפונה לכיוון חצי האי קוטנטן והנמל החשוב של שרבור נתקלה אף היא בהתנגדות עיקשת של הכוחות הגרמניים, שהסתייעו בגדרות השיחים (בוקאז') הרבות, והנוחות להגנה, שפיצלו את השטח לחלקות קטנות.

כיבוש חצי האי קוטנטן והקרב על שרבור (30-6 ביוני)

כיבוש חצי האי קוטנטן

לאחר שהכוחות האמריקאים, שנחתו בחוף יוטה ובחוף אומהה הצליחו לאחד את ראשי הגשר שלהם, ולחבור לשתי הדיוויזיות המוטסות (ה-101 וה-82) שהוצנחו באזור, החל הקורפוס האמריקני ה-7 בסיוע הדיוויזיה המוטסת ה-82, לתקוף לכיוון צפון ומערב, במטרה לכבוש את חצי האי קוטנטן ואת נמל שרבור. הכוחות הגרמניים באזור, שכללו בעיקר את דיוויזיות הרגלים ה-709 וה-243, היו חלשים, אך הצליחו לעכב ולהאט את התקדמות יחידות בעלות הברית, באמצעות שימוש מיומן בתוואי הקרקע באזור, שכללו מספר נהרות ואת גדרות הבוקאז'.

ב-14 ביוני הצליחה הדיוויזיה האמריקנית ה-4 לפרוץ את קו ההגנה הגרמני מצפון לראש הגשר, למרות התנגדות עזה, והחל להתקדם לעבר שרבור. אולם התקדמות הקורפוס ה-7 מערבה הייתה איטית, מכיוון שהוא נאלץ לחצות בדרכו את הנהרות Merderet ו-Douve, שעיכבו את תנועתו. ב-15 ביוני תיגבר ג'וזף לוטון קולינס, מפקד הקורפוס ה-7, את הכוחות שהתקדמו מערבית למרדרה עם הדיוויזיה המוטסת ה-82, בפיקוד מת'יו רידג'וויי, והדיוויזיה ה-9 בפיקוד מנטון אדי.

היחידות הגרמניות נסוגו מעט כדי לקצר את קו ההגנה שלהן, ובכך איפשרו לדיוויזיה המוטסת ה-82 לכבוש את סן-סובר-לה-ויקומטה לאחר שהצליחה קודם לכן לחצות את נהר דוב ב-16 ביוני. קולינס ניצל את ההזדמנות, והורה לכוחותיו לנוע במהירות לכיוון חוף האוקיינוס האטלנטי, במטרה לנתק את חצי האי קוטנטן בבסיסו, ולבודד את הכוחות הגרמניים שהגנו עליו. המבקע המהיר של הדיוויזיות ה-9 וה-82 הפתיע את הגרמנים, והכוחות התוקפים הגיעו לחוף הים כבר בלילה שבין 17 ל-18 ביוני. הכוחות הגרמניים באזור היו חלשים מכדי לבצע התקפת נגד מאורגנת, ולהשיב את המצב לקדמותו.

רוב העיירות והכפרים בחצי האי קוטנטן נהרסו במידה רבה על ידי הפצצות בעלות הברית ואש ארטילרית. לאחר בידוד חצי האי, התמקדו הכוחות האמריקאים בהתקדמות צפונה לכיוון שרבור, וכבשו את Montebourg ו-Valognes ואת הכביש הראשי המוביל לנמל. ב-20 ביוני נאלצו הכוחות הגרמניים בקוטנטן לסגת למתחם המבוצר, שנבנה מסביב לנמל שרבור. ב-22 ביוני החלו האמריקנים במתקפה על הנמל, אשר הוכרז על ידי הפיקוד הגרמני כעיר מבצר ("פסטונג"), תחת פיקוד קרל-וילהלם פון שליבן, בסיוע הפצצות כבדות מהאוויר וירי ארטילרי. ב-26 ביוני לאחר מספר ימים של קרבות רחוב עזים נכנעו הכוחות הגרמנים שהגנו על הנמל, אם כי באזור נותרו מספר כיסי התנגדות קטנים, שהמשיכו בלחימה עד 30 ביוני. כעשרת אלפים חיילים גרמנים נפלו בשבי, ובעלות הברית השתלטו על נמל מים עמוקים, שהיה חיוני לצורך הזרמת אספקה ותגבורות לכוחותיהם בצרפת. אולם לפני כניעתם הרסו הגרמנים ביסודיות את מתקני הנמל, זרעו בו מוקשים רבים והטביעו בכניסה אליו כלי שיט רבים. נדרשו לבעלות הברית כשלושה חודשים להחזיר את הנמל לפעולה מלאה, אם כי הוא החל לתפקד באופן חלקי כבר לאחר 15 יום.

המערכה סביב קן (6 ביוני-6 באוגוסט)

ערך מורחב – הקרב על קן

כחלק מהפלישה לנורמנדי, אחת המטרות העיקריות של בעלות הברית הייתה לכבוש במהירות את העיר קן אשר הייתה אחת הערים הגדולות בחבל נורמנדי, בגלל חשיבותה האסטרטגית. העיר שלטה על צומת כבישים ומסילות ברזל מרכזית, וכיבושה היה פותח בפני בעלות הברית את הדרך להתקדמות מזרחה לכיוון נהר סן, ציר התנועה הקצר והמהיר ביותר לגרמניה. הקרקע בסביבות העיר ומדרום לה הייתה פתוחה ושטוחה, יחסית לפני הקרקע בחלק המערבי חצי האי נורמנדי (ארץ הבוקאז', שהתאפיינה בריבוי גדרות שיחים גבוהות, שהיקשו על התנועה), ולכן הייתה נוחה יותר לתנועת כוחות ממונעים גדולים. בנוסף, פיקוד הכוחות האוויריים של בעלות הברית, היה מעוניין בכיבוש מהיר של אזור קן לצורך בניית שדות תעופה באזור.

כיבוש קן הוטל על הכוחות הבריטיים-קנדיים, שפעלו תחת הפיקוד העליון של ברנרד מונטגומרי. אף על פי שהארמייה השנייה הייתה אמורה לכבוש את קן כבר ביום הראשון לפלישה לנורמנדי, הקרבות בסביבה הקרובה של העיר ובתוכה ארכו כחודשיים, כתוצאה מהתנגדות עיקשת של הכוחות הגרמניים שהגנו עליה, שכללו מספר דיוויזיות עילית של הוואפן אס אס. הפיקוד הגרמני, שהבין היטב את חשיבות האחיזה בעיר, הזרים לאזור קן כוחות חזקים, כולל חלק גדול מהכוחות הניידים שלו בנורמנדי. במהלך הקרבות נהרסה רוב העיר כתוצאה מהפצצות כבדות של בעלות הברית.

ההתקדמות האמריקנית דרומה בארץ הבוקאז (13 ביוני-24 ביולי)

ההתקדמות האיטית של כוחות בעלות הברית בנורמנדי עד 24 ביולי 1944

הקרב על לה-אייה-דו-פואי (14-3 ביולי)

התקדמות הקורפוס ה-8 של הארמייה האמריקאית הראשונה לאחר כיבוש שרבור לעבר גזרת לה-דו-פואי, מ-3 עד 14 ביולי 1944, היה אחד הקרבות הגדולים של מלחמת המשוכות ואחת ההתקפות האחרונות בצפון קוטנטן לפני פתיחת מבצע קוברה ב-25 ביולי 1944. הקרבות בגזרה הסמוכה לעיר ובזמן לכידת העיר, היו יקרים מאוד בחיי אדם. כ-10,000 חיילים אמריקאים איבדו את חייהם שם כדי לקדם את חזיתם ב-12 ק"מ בלבד.

הקרב על סן-לו (19-7 ביולי)

לפי בעלות הברית, סן-לו הייתה עמדת מפתח עבור הגרמנים ומרכז תחבורה להעברת כוחות גרמנים, וזו הסיבה שהעיר הותקפה על ידי כ-2,000 מפציצים בלילה שלאחר הנחיתה, מ-6 עד 7 ביוני. הניסיון להזהיר מראש את האוכלוסייה ולבקש מהם לעזוב את העיר נכשל מכיוון שהעלוני אזהרה שהושלכו עפו מהעיר ברוח. בנוסף לנזק הישיר, ההפצצה גרמה לשריפות נרחבות והרסה כ-95% מהעיר, למעלה מ-1,000 מתוך כ-12,000 תושבים מתו. חיל המצב הגרמני התבצר בחורבות.

השטח בבוקאז', שהיה מפוצל על ידי משוכות וגדרות, הציע למגנים הגרמנים יתרונות ניכרים והפריע להתקדמות חיילי בעלות הברית. מאחר שההתנגדות הגרמנית התבררה כחזקה מהצפוי לאחר ההפצצה הכבדה, הקרב היה יקר יותר עבור בעלות הברית מהצפוי.הקורפוס ה-19 איבד כמעט 11,000 איש במלך הלחימה. בסופו של דבר כיתרו בעלות הברית את העיר. הקרב בפועל על העיר החל רק ב-15 ביולי 1944, וקרבות הרחוב נמשכו עד סוף יולי.

הפריצה החוצה מחבל נורמנדי

ערך מורחב – מבצע קוברה

מבצע קוברה היה הוא שם הקוד שניתן להתקפה גדולה שביצעה הארמייה הראשונה של צבא ארצות הברית, שנערכה באגפה המערבי של החזית בנורמנדי. המתקפה הביאה להתמוטטות מערך ההגנה הגרמני בגזרה המערבית של החזית בחצי האי נורמנדי תוך זמן קצר. הצלחת המתקפה שמה קץ להתקדמות האיטית של כוחות בעלות הברית המערביות, שאפיינה את המערכה הצבאית בנורמנדי עד אותו שלב, ואיפשרה לכוחות האמריקניים לפרוץ החוצה מחבל נורמנדי לכיוון דרום (ברטאן), ובשלב שני לפנות מזרחה, כדי לכתר ולהשמיד את הכוחות הגרמניים שרוכזו בנורמנדי במסגרת קרב פאלז.

כיתור הכוחות הגרמניים בנורמנדי ותבוסתם

מבצע לוטיך-מתקפת הנגד הגרמנית במורטיין (13-7 באוגוסט)

לאחר הצלחת מבצע קוברה (פריצת הכוחות האמריקאים מראש הגשר בנורמנדי), התקדמה הארמייה השלישית בפיקוד גנרל ג'ורג' פטון במהירות לכיוון דרום ודרום-מזרח. פילדמרשל גינתר פון קלוגה, מפקד הכוחות הגרמניים במערב אירופה, הבין שכוחותיו אינם מספיקים להתמודד עם ההתקדמות האמריקאית יחד עם המתקפה הבריטית-קנדית דרומית לקאן, ולכן ביקש מהיטלר אישור לסגת מחצי האי נורמנדי, ולהיערך להגנה על קו נהר סן. אולם האחרון סרב, ובמקום זאת, הורה לו לבצע מתקפת נגד באזור מורטיין, במטרה לנתק ולהשמיד את כוחות החלוץ של פטון. המתקפה, אשר בוצעה על ידי ארבע דיוויזיות פאנצר, שכללו כ-300 כלי רכב משוריינים, נתקלה בהתנגדות עיקשת של הכוחות האמריקאים שהגנו על האזור, והסתיימה בכישלון, במידה רבה הודות לשליטה האווירית המוחלטת של בעלות הברית, שמטוסיהם תקפו מהאוויר ללא הרף את הכוחות הגרמניים. כישלון מתקפת הנגד, במהלכה ספגו הכוחות הניידים הגרמניים אבדות כבדות בציוד, החמיר עוד יותר את מצבם של הכוחות הגרמניים בחצי האי נורמנדי.

קרב פאלז

ערך מורחב – קרב פאלז

מפקד כוחות בעלות הברית בצרפת, גנרל מונטגומרי, שהבחין בהזדמנות שנוצרה לכתר את כוחות הציר בנורמנדיה, הורה ב-8 באוגוסט לכוחות האמריקאים לפנות לכיוון צפון-מזרח במטרה לכתר את שארית כוחות הגרמניים באזור פאלז-שמבואה בשיתוף פעולה עם הכוחות הבריטים-קנדיים, שיתקפו לכיוון דרום-מזרח מאזור קאן. ב-19 באוגוסט נפגשו כוחות בעלות הברית בשמבואה, והיו קרובים מאוד להשלמת כיתור הכוחות הגרמניים. אולם כוחות השריון הגרמניים הצליחו לפרוץ פערים בטבעת הכיתור של בעלות הברית, שעדיין לא הושלמה, ואיפשרו לחלק מהיחידות שנלכדו בכיס פאלז להיחלץ מהכיתור, תוך שהם נוטשים מאחור את מרבית ציודן הכבד.

בערבו של 21 באוגוסט הושלם סופית כיתור הכיס, בו נלכדו 40 - 50 אלף חיילים גרמנים. על אף שמספר ניכר של חיילים גרמנים הצליחו להימלט מהכיס, ספג הצבא הגרמני אבדות כבדות מאוד בנפש ובציוד צבאי במהלך הלחימה סביב כיס פאלז ובמהלך חיסול הכיס. יומיים לאחר חיסול כיס פאלז שוחררה פריז, וב-30 באוגוסט נסוגו שרידי הצבא הגרמני אל מעבר לנהר סן.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא המערכה בנורמנדי בוויקישיתוף

• ״חזרה לנורמנדי״ - פרק על ״מבצע טייגר״ והפלישה לנורמנדי בפודקאסט ״מינהר הזמן״, תאגיד השידור הישראלי ״כאן״
• המערכה בנורמנדי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• מבצע אוברלורד, דף שער בספרייה הלאומית