הסכמי אוסלו
הסכמי אוסלו (באופן רשמי: "הסכם העקרונות" ו"הסכם הביניים") הם סדרה של הסכמים שנחתמו בין ישראל לבין הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף), כחלק מתהליך השלום בין ישראל לפלסטינים.
מטרת ההסכמים הייתה להביא לפתרון קבע את מכלול הסוגיות התלויות ועומדות בסכסוך הישראלי-פלסטיני. ההסכם הראשון נחתם בעיר וושינגטון די. סי., ארצות הברית ב-13 בספטמבר 1993 והסכם "אוסלו ב'" נחתם תחילה בטאבה, מצרים[1] ולאחר מכן ב-28 בספטמבר 1995, באופן רשמי בבית הלבן[2][3]. בעקבות ההסכמים ישראל הכירה באש"ף כנציג העם הפלסטיני, ואש"ף אשרר את הכרתו במדינת ישראל, שהוכרזה ב-1988. לפי ההסכמים הוקמה הרשות הפלסטינית, שמהווה רשות שלטונית פלסטינית עצמאית ושאליה העבירה ישראל את השליטה בחלק ניכר באוכלוסייה הפלסטינית - בערים הפלסטיניות ובחלק מהכפרים. בשני הצדדים, הפלסטינים והישראלים, היו גורמים שהתנגדו נחרצות להסכמי אוסלו ופעלו באלימות לסכלם - הטבח במערת המכפלה, שרשרת פיגועי התאבדות של חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני ורצח רבין היו התקפות שנועדו לסכל את ההסכמים. ההסכמים לא התקדמו לפי המתוכנן, והסכמי הביניים נותרו בתוקף עד העשור השני של המאה ה-21.
מגעים קודמים
[עריכת קוד מקור | עריכה]לחץ ממדינות ערב
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאורך השנים ניהלו ממשלות ישראל שיחות עם מדינות ערב השכנות באשר לגורל שטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה, וסירבו לדון ישירות עם מי שראה עצמו כנציג הפלסטינים, אש"ף. חיזוק למעמדו של אש"ף נתקבל ב-1974, עת הוכרז בידי הליגה הערבית כנציגו הבלעדי של העם הפלסטיני[4].
במסגרת הסכמי קמפ דייוויד דרשה מצרים פתרון לבעיה הפלסטינית והסכם השלום עם מצרים קרא להפעלת תוכנית אוטונומיה, אשר לאחר חמש שנים יבוא במקומה הסדר קבע. בהיעדר אינטרס מובהק למצרים ולישראל, העניין לא קודם. לאחר שירדן הודיעה בשנת 1988 על ניתוק הזיקה בינה לבין יהודה ושומרון, בעקבות אי מימוש הסכם לונדון שנחתם בין שמעון פרס לחוסיין מלך ירדן, הופעל לחץ רב על ישראל והפלסטינים לקיים שיחות ביניהם על פתרון לסכסוך.
האינתיפאדה הראשונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]האינתיפאדה הראשונה שפרצה ב-1987 תרמה לשינוי תודעתי בחלק מהחברה הישראלית. יצחק רבין, שהיה שר הביטחון בתקופה זו, ציין אירוע זה כמכריע בשינוי עמדתו ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני. רבין כתב בזכרונותיו שגם תגובת הישראלים למלחמת המפרץ והבריחה ההמונית ממרכזי הערים, שכנעו אותו שהחברה הישראלית איננה יכולה עוד לחיות תחת איום מלחמתי ויש לחתור לשלום.
בצד הפלסטיני, ראה יאסר ערפאת איום על מעמדו מצד ההנהגה הפלסטינית ביהודה ושומרון, אשר עד ה"כרוז ה-18" ניהלה את האינתיפאדה במנותק ממנו ומאש"ף בכלל[5][6]. יש הרואים בכך סיבה להתפשרות אש"ף בעמדותיו, מתוך חשש שמנהיגים פלסטינים שצמחו מתוך שטחי יהודה ושומרון יערערו את מעמדם של פת"ח ואש"ף שנוסדו מחוצה להם ושהנהגתם שהתה במשך זמן רב בגלות ונתפסה כמנותקת מהמציאות היומיומית בשטחי יהודה ושומרון. יש גם הטוענים כי ערפאת דאג מעליית כוחו של ארגון חמאס שערער על עליונותו של אש"ף[7]. בעקבות מלחמת המפרץ, שבה תמך בסדאם חוסיין במלחמתו נגד ארצות הברית, התדרדר מעמדו של ערפאת לשפל חסר תקדים, לאחר שהממשל האמריקאי ומדינות המפרץ שהיו שותפות לקואליציה האמריקאית, חדלו מתמיכתן באש"ף.
בשלהי האינתיפאדה נפגשו לראשונה נציגים ישראליים עם מנהיגים פלסטינים מיהודה ושומרון שהיו חלק במשלחת משותפת ירדנית-פלסטינית. היה זה בוועידת השלום במדריד בשנת 1991. בוועידה סוכם לקיים שיחות דו-צדדיות בוושינגטון. השיחות שנערכו בין המשלחת הישראלית בראשותו של אליקים רובינשטיין ובין המשלחת הירדנית-פלסטינית לא הביאו להתקדמות של ממש, בין השאר בהשפעת נציגי אש"ף, שפעלו להכשלת המגעים שהצלחתם הייתה מביאה להיחלשות משמעותית של אש"ף[8].
ממשלת רבין
[עריכת קוד מקור | עריכה]רבין עלה לשלטון בבחירות שהתקיימו ביוני 1992, לאחר שהבטיח הגעה להסדר עם הפלסטינים תוך שישה עד תשעה חודשים. בתחילת כהונתו נמשכו סבבים נוספים של שיחות בוושינגטון, אך ללא התקדמות ממשית, וללא תמיכה של משרד החוץ בראשו עמד שמעון פרס, שחתר לניהול שיחות מול נציגי אש"ף. ממדוח נפל, אחד ממקורבי ערפאת, אף טען שפרס ואנשיו יעצו לערפאת ואנשיו כיצד להכשיל את השיחות[8].
בשלהי 1992 ובמהלך 1993 יזם סגן שר החוץ, יוסי ביילין, שיחות חשאיות, תחילה בלונדון ואחר כך באוסלו, שנערכו ישירות מול הנהגת אש"ף. זאת בניגוד למדיניות הישראלית הרשמית שהסכימה למגעים עם נציגים מקומיים של הפלסטינים, ושללה לחלוטין מגעים עם נציגי אש"ף. המשא ומתן הרשמי ישיר מול המשלחת הפלסטינית התקיים בוושינגטון ולמעשה היה המשך של הערוץ שהחל בתקופת יצחק שמיר בעקבות וועידת מדריד. עם התקדמות השיחות החשאיות באוסלו דיווח עליהן ביילין לשר החוץ, שמעון פרס, ובהמשך התקדמותן נמסר עליהן לראש הממשלה, יצחק רבין, ששלל אותן תחילה בנימוק שיש לקיים מגעים עם פלסטינים מתונים, ולא עם נציגי אש"ף[9].
בתחילת 93' שינה רבין את דעתו והסכים למגעים עם נציגי אש"ף[10]. לשינוי בעמדתו של רבין היו שתי סיבות עיקריות. הראשונה, ההתקדמות שחלה במגעי אוסלו, בהשוואה לקיפאון ששרר במגעים בוושינגטון[8]. סבבי השיחות בוושינגטון מול משלחת "הפלסטינים המקומיים" החלו בעקבות וועידת מדריד בנובמבר 91' ולא הניבו דבר, המשלחת הייתה כפופה באופן מוחלט להנחיותיו של ערפאת ולכן לא הייתה תועלת בהמשך דיוני הסרק עימה וגם לא בהמשך ההתעקשות על-כך שכביכול ישראל אינה מקיימת מגעים מול אש"ף.
הסיבה השנייה הייתה עליית כוחו של חמאס במיוחד ברצועת עזה. בדצמבר 1992 ביצע הארגון גל פיגועים בו נרצחו 7 ישראלים בתוך שבוע, כאשר אירוע השיא היה חטיפתו ורציחתו של השוטר ניסים טולדנו[11].ממשלת רבין הגיבה לפיגועים בצורה חריפה, 415 אנשי "חמאס" ו"ג'יהאד האיסלאמי" ובהם רוב בכירי הארגונים גורשו לדרום-לבנון[12]. למרות זאת נמשכו הפיגועים, מה שהעיד על התבססותם החזקה של הארגונים בשטח, באפריל 93' ביצע "חמאס" את הפיגוע הראשון של הפעלת מכונית תופת בצומת מחולה ליד אוטובוס חיילים, שהסתיים עם מספר קטן בלבד של נפגעים[13]. בחודשים אלה התחוללה תפנית בעמדתו של רבין, חרף חשדנותו הגדולה באש"ף, הוא הגיע למסקנה שהמנהיגים המקומיים עימם הידברה ישראל הם חסרי מעמד בציבור הפלסטיני ובתוך זמן קצר יהפוך "חמאס" לכוח החזק ברצועת עזה ובהמשך גם ביהודה ושומרון. מול אפשרות כזאת החליט רבין להסיר את הווטו על אש"ף, מתוך תפיסה כי התקדמות מול אש"ף היא "הרע במיעוטו" לעומת התסריט המתקרב של הפיכת "חמאס" הקיצוני ואלים לכוח השולט בעזה ובחברה הפלסטינית. סיבות אלה הביאו את רבין לתת לפרס וביילין באפריל 93' אור ירוק להתקדם בערוץ החשאי מול אש"ף[14].
עם זאת, גורמים בהנהגת הפלסטינים בשטחי יהודה ושומרון התנגדו למגעי ישראל עם נציגי אש"ף, על רקע מאבק על המנהיגות הפלסטינית, והתנגדות לאופיו המושחת-ציבורית והטרוריסטי של אש"ף[8]. לדברי אהוד יערי, גם ירדן וארצות הברית התנגדו למגעים עם נציגי אש"ף וההכרה בו במסגרת ההסכם, אך השלימו עימם לאור תמיכת ישראל[15].
ההסכם הראשון
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההסכם הראשון נחתם בחשאי באוסלו ב-20 באוגוסט 1993 על ידי שמעון פרס ומחמוד עבאס. דבר המגעים פורסם כעבור זמן קצר בתקשורת[16].
בהסכם זה הוחלט על נסיגת ישראל מהיישובים הפלסטיניים ברצועת עזה ובאזור יריחו, ועל הקמת רשות פלסטינית למשך תקופת ביניים של חמש שנים. משום כך, מכונה לעיתים ההסכם גם "עזה ויריחו תחילה". על-פי ההסכם, מיד אחרי נסיגת מדינת ישראל מרצועת עזה ומיריחו, יועברו הסמכויות בכל שטחי יהודה והשומרון וחבל עזה בענייני חינוך, תרבות, בריאות, רווחה, מיסוי ישיר ותיירות לידי הרשות הפלסטינית, ותוקם משטרה פלסטינית. לאחר מכן יתקיימו בחירות למועצת הרשות הפלסטינית. ישראל תמשיך להיות אחראית על הגנה מאיומים חיצוניים ותישא באחריות כוללת לביטחונם של ישראלים בשטחים אלה. ישראל התחייבה לבצע נסיגות נוספות משטחים ביהודה ושומרון, אך בהסכם לא צוינו האזורים והיקפם.
לאחר תקופת הביניים יושג הסדר קבע על בסיס החלטות 242 ו-338 של מועצת הביטחון של האו"ם. ההסכם קבע שהשיחות על הסדר הקבע יתקיימו לא יאוחר משלוש שנים לאחר הנסיגה הישראלית. נקבע גם שבהסכם הקבע יעלו לדיון הסוגיות בנושאי ירושלים, פליטים, התיישבות, סידורי ביטחון, גבולות, יחסים ושיתוף פעולה עם שכנים וכן נושאים אחרים בעלי עניין משותף.
אישור ההסכם
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-30 באוגוסט אישרה ממשלת ישראל את ההסכם בישיבה מיוחדת[17].
ב-9 בספטמבר החליפו רבין וערפאת מכתבי הכרה הדדית דרך שר החוץ הנורווגי יוהאן יורגן הולסט[18].
באיגרת הפלסטינית שנשלחה על ידי יו"ר אש"ף, יאסר ערפאת, אש"ף[19]:
- הכיר בזכותה של מדינת ישראל להתקיים בשלום ובביטחון.
- קיבל את החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם.
- קיבל את החלטה 338 של מועצת הביטחון של האו"ם.
- הודיע על נטישת הטרור והאלימות.
- התחייב לסיים את הסכסוך בדרכי שלום.
- התחייב לפעול להשגת שיתוף פעולה והסכמה מצד כל פלגי אש"ף.
- התחייב להגיש לאישור המועצה הלאומית הפלסטינית שינויים בסעיפים של האמנה הפלסטינית השוללים את זכות הקיום של ישראל.
באיגרת הישראלית שנשלחה על ידי ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, ישראל[19]:
- הכירה באש"ף כנציגו החוקי והלגיטימי של העם הפלסטיני.
- התחייבה לבטל את החוק האוסר על מפגשים עם אנשי אש"ף ואת ההכרזה על אש"ף כארגון טרור.
ב-13 בספטמבר נערך על מדשאות הבית הלבן טקס חגיגי לחתימת "הצהרת העקרונות בדבר הסדרי ביניים של ממשל עצמי", בהשתתפות נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, וראש אש"ף, יאסר ערפאת[20]. על המסמך עצמו חתמו בשם ישראל שמעון פרס, ובשם אש"ף מחמוד עבאס, וכעדים מזכיר המדינה האמריקאי, וורן כריסטופר, ושר החוץ הרוסי, אנדרי קוזירוב. אחרי החתימה נערכה לחיצת יד היסטורית בין ערפאת לבין רבין[21].
ב-23 בספטמבר אישרה הכנסת את ההסכם ברוב של 61 בעד לעומת 50 נגד ו-9 נמנעים (בהם סיעת ש"ס שפרשה מהקואליציה)[22]. בין הנמנעים היו שלושה חברי כנסת מהליכוד, מאיר שטרית, רוני מילוא ואסעד אסעד[23].
ב-10 באוקטובר התכנסה המועצה המרכזית הפלסטינית לאשר את ההסכם[24], והוא אושר כעבור יומיים ברוב גדול[25].
הסכמי ביניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסכמים נוספים הנכללים במסגרת הרחבה של הסכמי אוסלו הם:
- הפרוטוקולים הכלכליים של פריז, 29 באפריל 1994 (גם "פרוטוקול פריז" או "הסכמי פריז")
- הסכם קהיר אודות רצועת עזה ואזור יריחו, שנחתם ב-4 במאי 1994
- הסכם העברת סמכויות בין ישראל לאש"ף (29 באוגוסט 1994)
הסכם אוסלו ב'
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-28 בספטמבר 1995 נחתם בוושינגטון הסכם נוסף, הידוע בשם "אוסלו ב'" ו"הסכם טאבה", או בשמו הרשמי "הסכם הביניים בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה"[26]. הסכם זה העניק לפלסטינים שלטון עצמי בערים הפלסטיניות בגדה וברצועה, וכן ב-450 כפרים פלסטינים.
במסגרת הסכם אוסלו חולקו שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה לשלוש קטגוריות:
- שטחי A: 18% מאזור יו״שׁ; שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של הרשות הפלסטינית.
- שטחי B: 22% מאזור יו״שׁ; שטחים בשליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית ושליטה ביטחונית של מדינת ישראל.
- שטחי C: 60% מאזור יו״שׁ; שטחים שיוותרו בשליטה אזרחית וביטחונית של מדינת ישראל עד שיועברו לסמכות פלסטינית, בכפוף לסוגיות שיידונו במשא ומתן על מעמד הקבע.
בנוסף גויסו עשרות אלפי פלסטינים ששימשו ככוח שיטור וקיבלו רובים ונשק ממדינות זרות שהועברו דרך ישראל.[27]
מתחם קבר יוסף הפך למובלעת בשליטה ביטחונית ישראלית בתוך שטח A שבשליטה פלסטינית מלאה, לאחר שהפלסטינים הכירו באופיו היהודי של הקבר ובחשיבותו ליהודים. האבטחה נעשתה בתחילה באמצעות כוח אבטחה אזרחי, ולימים עבר לאחריות צה"ל. ההחזקה הישראלית הרצופה במקום הפסיקה לאחר הקרב בו נהרג מדחת יוסף, ובשנים שלאחר מכן מתחם הקבר הושחת מספר פעמים.
קבר רחל הפך גם הוא למובלעת, במבואותיה הצפוניים של בית לחם, אך בשונה מקבר יוסף, מתחם קבר רחל מוקף בגדר הפרדה ומוביל דרך מסדרון צר ומגודר ישירות לשטחי C ולאזור גבעת המטוס (דבר המתאפשר עקב קרבתו הפיזית של המתחם לגדר ההפרדה בירושלים), ללא צורך באבטחה מיוחדת. תחילה היה אמור להיות המתחם במתכונת דומה לקבר יוסף, אך מחאות פוליטיות אישיות מול ראש הממשלה יצחק רבין הובילו לשינוי העמדה הישראלית, לאחר שקיבלה הממשלה הסכמה מערפאת למהלך[28].
אישור ההסכם
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-5 באוקטובר 1995, התקיים דיון בכנסת על הסכם אוסלו ב'. בנאומו הסביר ראש הממשלה יצחק רבין כי מטרת ההסכמים היא למנוע מצב של מדינה דו-לאומית וזאת על ידי הקמת ישות עצמאית "שהיא פחות ממדינה" לצד מדינת ישראל. רבין הדגיש כי בהסכם הקבע לא תהיה חזרה לקווי 4 ביוני 1967, תישמר אחדות ירושלים, יסופחו גושי התיישבות וגבול הביטחון של ישראל יהיה בבקעת הירדן[29].
ההסכם אושר ברוב של 61 תומכים מול 59 מתנגדים[30]. חברי הכנסת עמנואל זיסמן ואביגדור קהלני, שלימים פרשו ממפלגת העבודה על מנת להקים את מפלגת "הדרך השלישית", הצביעו נגד ההסכם. לעומתם, תמכו בו חברי סיעת יעוד, אלכס גולדפרב וגונן שגב, שפרשו ממפלגת צומת ב-1994 והצטרפו לקואליציה בראשית שנת 1995.
דעת הקהל
[עריכת קוד מקור | עריכה]בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]אימוץ הסכמי אוסלו, שכללו שיחות ישירות עם הנהגת אש"ף, היווה שינוי מוחלט במדיניות ישראל, אשר עד אז סירבה לנהל שיחות עם ארגון הטרור שאמנתו קראה להשמדת מדינת ישראל. כשנודעו הסכמי אוסלו לציבור הרחב, התפתחה בישראל מחלוקת חריפה סביב ההסכמים, והציבור היהודי במדינת ישראל היה חצוי לגביהם. אל מול תמיכתו של מחנה השמאל עמדה התנגדות חריפה של מחנה הימין.
אחרי דיון של יומיים בכנסת על הודעת הממשלה בנושא ההסכם וחילופי האיגרות, נערכה ב-23 בספטמבר הצבעת אמון, בה הצביעו 61 ח"כים בעד החלטת הסיכום, 50 נגד, 8 נמנעו וח"כ אחד נעדר מן ההצבעה. הנמנעים והנעדר כללו את חברי הכנסת של ש"ס ושלושה חברי הליכוד, רוני מילוא, מאיר שטרית ואסעד אסעד, אשר הצביעו בניגוד לעמדת מפלגתם.
תמיכה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בקרב התומכים בהסכם רווחה הדעה כי יש לחזק את הגורמים המתונים בחברה הפלסטינית, אשר הושיטו יד לתהליך השלום, ומוכנים לשאת ולתת עם ישראל.
בראייתם, התגברות הטרור הגיעה עקב ההאטה בתהליך השלום וכחלק מהניסיון של קיצוניים בצד הפלסטיני לסכל אותו, לצד הרחבת הבנייה בהתנחלויות ומעשי טרור יהודי שליבו את הלהבות. בהקשר זה מציינים את טבח מערת המכפלה, שבו ברוך גולדשטיין רצח 29 מתפללים מוסלמים, ולווה בהריגת תושבים נוספים על ידי כוחות צה"ל במהומות שבעקבות האירוע, ואת הסגרים שישראל הפעילה בעקבות גל הפיגועים של ארגוני הטרור. לפי שיטה זו, הקיפאון במשא ומתן הוא זה שהוביל לקריסת השלבים שנבנו עד אז, והיווה גורם מרכזי להתפרצות מחודשת של טרור פלסטיני ולפרוץ האינתיפאדה השנייה[31].
בנוסף, הם מציינים לחיוב את השיפור הכלכלי והמדיני בעקבות ההסכם. בשנתיים שלאחר הסכמי אוסלו, גדלו ההשקעות הזרות בישראל פי 30 ונוצרו יחסים מדיניים עם מדינות רבות שבעבר החרימו את ישראל[32].
התנגדות
[עריכת קוד מקור | עריכה]התנגדות להסכם הובעה בדרכים שונות כבר מרגע הופעתו. שבוע בלבד לאחר שנחתם הסכם אוסלו בספטמבר 1993, פרסם איש השמאל-הציוני יגאל כרמון מאמר ב"ידיעות אחרונות" תחת הכותרת "יסודותיו הרעועים של שלום ישראל-אש"ף", ובו טען כי "אש"ף לא השתנה ואי-אפשר לסמוך עליו. המשטרה הפלסטינית לא תמנע אלימות, וביטחון ישראל ייפגע. המוטיבציה לאלימות ולאינתיפאדה לא נעלמה". הסופר עזריאל הירש כתב בספרו 'נועדים ביום קרב' שראה אור ב-1995, את זכרונותיו מהיום בו פורסמה הידיעה על החלטת הממשלה מה-31.8.1993, לאשר את ההסכמים ברוב של 16 שרים מול שני נמנעים:
"בגלי צה"ל אני שומע את קולות השדרנים וצווחות ואף את השיר "הבאנו שלום עליכם", אני מהרהר בתוכי, עם מי שלום? עם הפלשתינאים? מי אלה? שם שנתן להם מנחם בגין, ראש הממשלה לשעבר, בקמפ-דייוויד בלחצו של ג'ימי קרטר, הנשיא הדמוקרטי של ארצות-הברית דאז, ושל המנוח אנוואר סאדאת, נשיא מצרים לשעבר, האיש שיזם את מלחמת יום-הכפורים האומללה. לפתע, הפכו הערבים, תושבי ארץ-ישראל, לפלשתינאים, על שם הפלשתים שבאו לאיי הים והתיישבו בשפלת החוף של דרום ארצנו, ועל שמם, כינו הרומאים הכובשים ומחריבי ירושלים את ארץ-ישראל לפני אלפיים שנה. אם שם זה מוצא חן בעיניהם דווקא שיהיה להם לבריאות, לא אני שאטול מהם תענוג זה. אני נזכר בליל כ"ט בנובמבר 1947, כששמעתי בכיכר מגן-דוד בתל אביב את קולות הרדיו הבוקעים מבניין האומות-המאוחדות בניו-יורק. מדובר היה בהקמת שתי מדינות, האחת יהודית והשנייה ערבית. על הקמתה של מדינה פלסטינית לא שמעתי".[33]
הנחת היסוד של מתנגדי ההסכם הייתה שכוונת הפלסטינים הייתה מלכתחילה להשיג את מה שניתן להשיג במסגרת תורת השלבים של אש"ף, ואז להפר את ההסכם. הם נסמכים על דברי ערפאת בנאום מוקלט מראש ששודר בטלוויזיה הירדנית ביום חתימת הסכמי אוסלו (13 בספטמבר 1993), לפיהם: "הצהרת העקרונות" אינה אלא חלק מיישום "אסטרטגית השלבים" של אש"ף[34][35]. ב-23 במאי 1994 נשא ערפאת את נאום יוהנסבורג בו התייחס בנחרצות אל ירושלים כבירת פלסטין הנצחית, טען כי יש להמשיך בג'יהאד עד כיבוש ירושלים, ושהסכמי אוסלו שווים במשמעותם להסכם חוּדַיְבִּיָּה, הסכם שביתת נשק שחתם הנביא מוחמד לעשר שנים אך הפר אותו לאחר שנתיים.
עם התגברות פיגועי הטרור וחטיפת נחשון וקסמן, גברה ההתנגדות להסכמים. לטענת המתנגדים, הפלסטינים לא פעלו מספיק כדי למנוע טרור, ומקרב מבצעי הפיגועים היו חברים במנגנוני הפת"ח. במבצע חומת מגן נתפסו בידי צה"ל מסמכים הקושרים את הרשות הפלסטינית וערפאת למימון ועידוד פעילות טרור[36]. על פי הסטטיסטיקה, בארבע השנים שלאחר הסכמי אוסלו (1993–1996), נרצחו 256 ישראלים בפעילות טרור[37], לעומת 97 בארבע השנים שקדמו להן (1989–1992).
ב-4 בנובמבר 1995 נרצח יצחק רבין על ידי המתנקש יגאל עמיר, שהתנגד להתקדמות ההסכם.
בקרב הפלסטינים
[עריכת קוד מקור | עריכה]התגובות הפלסטיניות להסכמים היו מעורבות. החמאס ותנועות קיצוניות בציבור הפלסטיני התנגדו נחרצות להסכם, ביקרו את הפת"ח על נכונותו לקיים משא ומתן עם ישראל ולהכיר בה, והגבירו את פעולות הטרור במטרה לחבל בהתקדמות התהליך. הפת"ח, הארגון הגדול והשולט באש"ף, אימץ את ההסכמים.
עם זאת היו בפת"ח גם כאלו שהתנגדו להסכם. יו"ר הפת"ח פארוק קאדומי טען שזכות השיבה חשובה מהקמת מדינה פלסטינית. בין היתר טענו המתנגדים כלפי ערפאת כי הסכים לחתום על הסכם שמכיר במדינת ישראל ללא הבטחה להפסקת הבנייה בהתנחלויות, להקמת מדינה עצמאית, לפתרון בעיית הפליטים או לקביעת מעמדה של ירושלים כבירה פלסטינית, בשל רצונו להיכנס לשטחים הפלסטיניים ממקום מושבו בתוניס.
ארגוני הסירוב, כמו חמאס, הג'יהאד האיסלאמי והחזית העממית, התנגדו להסכמים מאחר שסירבו להכיר ב"יישות הציונית" ושללו באופן מוחלט את זכות קיומה של ישראל.
בשנת 2003 אמר אבו מאזן שהסכמי אוסלו היו טעות מבחינת ישראל כי "לקחנו אדמה בלי תמורה"[38]. ביולי 2006 נימק זיאד אבו עין בראיון טלוויזיוני את התועלת בהסכמי אוסלו, בכך שבזכותם היה ניתן להוציא לפועל את האינתיפאדה השנייה[39][40].
בעולם
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסכמי אוסלו זיכו את יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת בפרס נובל לשלום לשנת 1994. הפרס הוענק להם ב-10 בדצמבר 1994. בוועדה שבחרה את זוכי הפרס היו חילוקי דעות לגבי יאסר ערפאת.
איראן, שממנת פעולות טרור של חמאס, הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני וחזבאללה, התנגדה בתוקף להסכם השלום. היא קראה להתנגדות אלימה על-מנת למנוע את ההסכם. את הסכם קהיר כינו באיראן "כתם בושה" ו"בגידה חסרת תקדים"[41].
על פי ההיסטוריון אפרים קארש, ימים אחדים לאחר חתימת הסכם אוסלו, חוסיין, מלך ירדן העביר מסר לממשלת רבין בו הוא מזהיר אותם שערפאת יפר את ההסכם: "ישראל עושה עסקים עם האיש הגרוע ביותר. ערפאת הוכיח שוב ושוב שלא ניתן לסמוך על מילתו."[42] על פי אפרים קארש האסון הגדול ביותר בתולדות ישראל הוא הסכם אוסלו. הוא ממשיל את ההסכם להדבקה במחלה כרונית ממארת, שרופאים נכשלים לרפא אותה לאורך זמן[43].
לאחר רצח רבין
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-4 בנובמבר 1995 נרצח ראש הממשלה יצחק רבין בידי יגאל עמיר, אשר התנגד ליישום הסכמי אוסלו. מחליפו שמעון פרס וממשלתו הובילו את המשך מימוש הסכם אוסלו ב', בהעברת הערים ביהודה ושומרון לשליטת הרשות.
ממשלת נתניהו
[עריכת קוד מקור | עריכה]בבחירות הישירות שנערכו ב-1996 נבחר בנימין נתניהו, איש הליכוד, לראשות הממשלה. בתעמולת הבחירות התחייב נתניהו לכבד את ההסכמים עליהם חתמה ישראל על אף שהתנגד לחתימתם.
על פי הסכמי אוסלו, היה על ישראל לסגת משטחים ביהודה ושומרון בשלושה שלבים, שכונו "שלוש פעימות". נתניהו הציג מדיניות על פיה ישראל תקבע לבדה את היקף השטח שממנו תיסוג, ובכל מקרה לא תיסוג אלא אם הפלסטינים יראו התקדמות ביישום ההסכמים ומניעת אלימות והסתה מצידם. סיסמתו של נתניהו הייתה: "יתנו - יקבלו, לא יתנו - לא יקבלו". לעומת זאת, הפלסטינים טענו שעל פי ההסכמים, על ישראל לסגת מכל שטחי יהודה ושומרון, למעט ההתנחלויות ובסיסי צה"ל, ולא קיבלו את עמדת ישראל שמותר לה להשהות את ביצוע ההסכם בגלל הטרור או מכל סיבה אחרת.
הסכם חברון
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-15 בינואר 1997 חתם נתניהו על הסכם חברון, שמסר 80% מהעיר לרשות הפלסטינית, וכן נקבע בו מועד לנסיגות הבאות. ב-2001 הוקלט נתניהו בשיחה סגורה (ששודרה לאחר מכן בערוץ 10) מסביר כי עם החתימה על הסכמי חברון, למעשה עצר את הסכמי אוסלו.
הסכם ואי
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-23 באוקטובר 1998 נחתם הסכם ואי, שנועד להסדיר את הנסיגות של ישראל, תוך קביעת לוח זמנים הן לנסיגות של ישראל והן לצעדים שנדרשו מהפלסטינים במאבק בטרור ומניעת הסתה. ממשלתו של נתניהו ביצעה את הנסיגה הראשונה שנדרשה בהסכם ואי, אך לא יישמה את שאר שלבי ההסכם בטענה שהפלסטינים לא עמדו בהתחייבויותיהם. הפלסטינים מחו על כך שישראל לא מקיימת את ההסכם, ואיימו להקים מדינה פלסטינית באופן חד-צדדי.
ממשלת ברק
[עריכת קוד מקור | עריכה]חתימת הסכם ואי גרמה לפירוק ממשלת נתניהו. בבחירות שהתקיימו לאחר מכן נבחר אהוד ברק לראשות הממשלה. ברק ביצע את הנסיגות שסוכמו בהסכם ואי ואף ביקש לבצע נסיגה נוספת מאבו דיס. לאחר מכן שלל ביצוע נסיגות נוספות וניסה להגיע להסכם סופי בקמפ דייוויד (ועידת קמפ דייוויד (2000)) [44]אך השיחות עם הפלסטינים עלו על שרטון ובאוקטובר 2000 פרצה האינתיפאדה השנייה.
לאחר האינתיפאדה השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעקבות התגברות הטרור כבשה ישראל במבצע חומת מגן את כל שטחי יהודה ושומרון, ומאז הם מצויים דה פקטו בשליטה ביטחונית ישראלית. בכך בא אל קיצו אחד הסממנים הבולטים ביותר של הסכמי אוסלו: שטחים ביהודה ושומרון (שכונו שטחי A) בהם השליטה הביטחונית היא בידי הפלסטינים וצה"ל אינו פועל בהם. כיום, שטחי A נמצאים בשליטה אזרחית פלסטינית אולם צה"ל מבצע בתוכם מעצרים כשיש בכך צורך. עם זאת, סממנים אחרים של הסכמי אוסלו, כגון קיומה של ממשלה פלסטינית והסכמי המיסים, עדיין ממומשים, לפחות באופן חלקי.
מינואר 1996 נמצאים למעלה מ-90% מהאוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון תחת שליטה מנהלית פלסטינית; ומאז ההתנתקות באוגוסט 2005 נמצאת 100% מאוכלוסיית רצועת עזה בשליטה מנהלית פלסטינית.
התקווה שהסכמים אלו יובילו לשלום בין ישראל לפלסטינים דעכה עם השנים, בעיקר כתוצאה מהתגברות הטרור הפלסטיני ופריצת האינתיפאדה השנייה. מאז התגברות הטרור גדל אחוז הישראלים הרואים את הסכמי אוסלו באור שלילי[45].
בשנת 2012 קראה מרצ לביטול הסכמי אוסלו והגעה להסכם ביניים חדש עם הפלסטינים[46].
במאי שנת 2020 הכריז מחמוד עבאס על התנערות הצד הפלסטיני מכל ההסכמים החתומים עם ישראל לארצות הברית לרבות הסכמי אוסלו, זאת בעקבות הצהרות של גורמים פוליטיים במדינת ישראל כי בכוונתם לספח את בקעת הירדן בניגוד להסכמים[47]. בנובמבר אותה שנה, הכריז אבו מאזן על החזרת התיאום הביטחוני[48].
התיאום הביטחוני
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסכמי אוסלו הקימו את מנגנוני התיאום הביטחוני בין ישראל לרשות הפלסטינית. התיאום המודיעיני החל רשמית בשנת 1996. לאחר מהומות מנהרת הכותל המנהיגות הפלסטינית חדלה באופן מעשי משיתוף פעולה ביטחוני עם ישראל, אך הוא חודש לאחר חתימת הסכם ואי[49]. במהלך האינתיפאדה השנייה הוא נפסק לעיתים, ולא פעל ביעילות בשנים 2000 עד 2006.
בשנים לאחר מכן התיאום הניב הישגים[50], והוא מהווה כלי חשוב לשני הצדדים בשימור השקט הביטחוני באזור יהודה ושומרון[51]. סקירה ביטחונית של השב"כ שהובאה לפני הממשלה שיבחה את התיאום הביטחוני, ועל פי צה"ל מנגנוני הביטחון הפלסטיניים היו אחראים לכ–40 אחוזים מהמעצרים של חשודים בטרור ביהודה ושומרון בתחילת 2016[52].
במאי 2020, בעקבות ההצהרה של ישראל על כוונה לסיפוח חד-צדדי של שטחים, ניתקה הרשות הפלסטינית את היחסים הביטחוניים. באוגוסט 2020 הוקפאו תהליכי הסיפוח בעקבות ההסכם לנרמול היחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות, ובנובמבר התיאום הביטחוני הושב[53][54].
בתרבות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- "יומני אוסלו" (The Oslo Diaries) – "מאחורי הקלעים של שיחות השלום הסודיות", (2018)
- אוסלו - מחזה עטור פרסים מאת ג'יי. טי רוג'רס, אשר מתאר את המשא ומתן הסודי שמאחורי הערוץ האחורי שהוביל להסכמים
- אוסלו - סרט טלוויזיה אמריקאי מסוגת דרמה היסטורית ומתח של רשת HBO שעלה בבכורה ב-29 במאי 2021.
- "הסכת אוסלו" - פודקאסט מבית מכון מולד בנושא הסכמי אוסלו, בהנחיית ד"ר ארנון דגני.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]| עיינו גם בפורטלים: | |||
|---|---|---|---|
| פורטל המזרח התיכון | |||
| ההיסטוריה | |||
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יאיר הירשפלד, אוסלו: נוסחה לשלום, עם עובד, 2000.
- לב גרינברג, שלום מדומיין, שיח מלחמה. כשל המנהיגות, הפוליטיקה והדמוקרטיה בישראל 1992-2006, הוצאת רסלינג, 2007
- רון פונדק, ערוץ חשאי: אוסלו - הסיפור המלא, הוצאת ספרי עליית הגג/ידיעות ספרים, 2013[55].
- אפרים לביא, יעל רונן והנרי פישמן (עורכים), 25 שנה לתהליך אוסלו: ציון דרך בניסיונות ליישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הוצאת כרמל ואוניברסיטת תל אביב, 2019[56](הספר בקטלוג ULI)
- אודי מנור ואדם רז, העימות רבין-פרס ברקע אוסלו, כיוונים חדשים, נובמבר-דצמבר 2012
- שמעון שיפר, המתריע: שיחות עם האלוף (במיל') עמוס גלעד, הוצאת ידיעות ספרים, 2019, עמודים 73–88
- אבי גיל, נוסחת פרס, מיומנו של שותף סוד, כנרת זמורה-ביתן, 2018
- עמוס שיפריס, רבין ואוסלו, הוצאת כרמל, 2022[57]
- יובל בלומברג, מלכודת אוסלו: מחלום השלום לרחובות המדממים, סלע מאיר, 2023[58]
- Aharon (Roni) Kampinsky, “The Oslo Accords and the National Religious Party of Israel". Polarization and Consensus-Building in Israel: The Centre Cannot Hold, 2023, pp. 40-53.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הסכם אוסלו א באתר יוזמת ז'נבה
- נוסח עברי של הסכם טאבה 1995 ("אוסלו ב'")
- פרוטוקול ישיבת הממשלה שבו אושר הסכם אוסלו הראשון: פרוטוקול ישיבה ס״ט/התשנ"ג של הממשלה, 30/08/1993 (ארכיון)
- הסכמי אוסלו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ד"ר רון פונדק, מאוסלו ועד טאבה: תהליך ששובש
- הדרך לאוסלו - משא ומתן סודי עם אש"ף, ינואר-ספטמבר 1993". פורסם באתר ארכיון המדינה בדצמבר 2022.
- אבי גיל, נוסחת פרס, מיומנו של שותף סוד, כנרת זמורה-ביתן, 2018
- נוסח הסכם אוסלו א' ומכתבי ההכרה ההדדיים, באתר מרכז ירושלים למדיה ותקשורת (באנגלית)
חתימת הסכמי אוסלו, באתר ה-BBC
- מרכז תמי שטיינמץ לחקר השלום באוניברסיטת תל אביב ("מדד השלום" ו"מדד אוסלו" - סקרים חודשיים ביחס לדעת הקהל והציבור הישראלי ביחס לתהליך השלום)
- ריכוז של ההפרות הפלסטיניות של ההסכמים
- מידע על הסכמי אוסלו בקטלוג הספרייה הלאומית
- קטעי עיתונות היסטוריים על הסכמי אוסלו, באתר "עיתונות יהודית היסטורית"
- אדם רז, חזיתות מתנגשות – האנטומיה 'המוזרה' של הכרעת אוסלו של רבין, ישראלים 4, סתיו 2012, עמ' 97–131
תפקידה של האקדמיה בהנעת תהליכים מדיניים, בביצוע יאיר הירשפלד, הרצאה באתר יוטיוב מתוך שידורי הערוץ האקדמי מיסודה של אוניברסיטת חיפה
- איך לא לעשות שלום: "סינדרום קונפליקט" ושקיעת הסכמי אוסלו, המכון האמריקאי לשלום
- התקפות טרור קטלניות מאז החתימה על ההסכמים 1993-2000(הקישור אינו פעיל) משרד החוץ הישראלי
- פרופ' משה מעוז, מדוע קרס תהליך אוסלו?, באתר היום השביעי, יולי 2001
- יוסי מלמן, העובדות לא התאימו, באתר הארץ, 16 באוגוסט 2002
- יואל פישמן, עשור להסכמי אוסלו: "המלחמה העממית" של אש"ף, נתיב, נובמבר 2003
- עתליה בן-מאיר, הלנצח תאכל חָרב? אוסלו ממרחק 13 שנה, נתיב, נובמבר 2004
- סופיות תביעות, מכון ראות
- עקיבא אלדר, ימי אוסלו העליזים, באתר הארץ, 11 בספטמבר 2009
- אודי סגל, הווידאופדיה: הסכמי אוסלו, באתר מאקו, 9 במרץ 2009
- משה יעלון, ישראל והפלסטינים: חזרה ליסודות, תכלת 33, סתיו תשס"ט, 2008
חגי סגל, כשכולם דיברו על שלום, בעיתון מקור ראשון, 19 באוגוסט 2018
- ציון נאנוס, הסכמי אוסלו: הוויכוח שאינו נגמר, באתר מאקו, 31 באוגוסט 2018
- שלמה גזית, הסכם אוסלו, באתר על צד שמאל, 1 באוקטובר 2018
- אפרים קארש, אסון אוסלו: התהליך שחיסל סיכוי אמיתי לשלום, באתר מידה, 23 בספטמבר 2018
- איתמר אייכנר, סיון חילאי, חיים רמון: "לא אוסלו הביא לאינתיפאדה - אלא חיסולו ע"י ברק ונתניהו", באתר ynet, 29 באוגוסט 2023
- Fatal Terrorist Attacks in Israel Since the DOP (Sept 1993),(הקישור אינו פעיל) אתר משרד החוץ (באנגלית)
- תומר-יצחק עמר, 1995 - הסכם הביניים הישראלי פלסטיני - "הסכם הבינ(ת)יים", "שורשים במשפט", באתר משרד המשפטים, 19 במרץ 2019
- הסכם קהיר: המשא ומתן עם אש"ף על ביצוע הצהרת העקרונות והקמת האוטונומיה הפלסטינית, אוקטובר 1993–מאי 1994, באתר ארכיון המדינה
- ליאב סלע המודיעין והסכמי אוסלו מבט מל"מ, גיליון 84, עמ' 32–33, אוגוסט 2019.
- שמואל פישר, רבין ז"ל התנגד למדינה פלשתינית, באתר News1 מחלקה ראשונה, 3 בנובמבר 2018
- יאיר שמיר, למה אני מתנגד למדינה פלשתינית, באתר ערוץ 7, 1 בינואר 2013
- יקיר אדלמן, מורשת שקרית: יצחק רבין מעולם לא תמך במדינה פלסטינית, באתר "שיחה מקומית", 25 באוקטובר 2015
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ History com Editors, Oslo Accords, HISTORY (באנגלית)
- ^ The Israeli-Palestinian Interim Agreement, www.mfa.gov.il
- ^ חמי שלו, ישראל ואש"ף חתמו על ההסכם. רבין: הצלחתנו תלויה בביטחון ובפיתוח הכלכלי, הארץ, 14 בספטמבר 1993
- ^ Seventh Arab League Summit Conference - Resolution on Palestine, 28 באוקטובר 1974, באתר "Division for Palestinian Rights"
- ^ אפרים סנה, ניווט בשטח מסוכן, הוצאת ידיעות אחרונות, תל אביב 2002, עמוד 22
- ^ פנחס ענברי, בחרבות שבורות, תל אביב 1994, עמ' 216
- ^ יוסי ביילין, הא"ב שלי, עמודים 21-22
- ^ 1 2 3 4
- ^ מכתב אישי מרבין לפרס מיום 6.6.93 ושסווג "סודי ביותר" פורסם ב-19.9.03 בעיתון "מעריב", מצוטט בכתבה מ"הארץ" -
- ^ ביילין, לגעת בשלום, ידיעות אחרונות, תל אביב 1997, עמוד 111
- ^ אלכס פישמן, הערכה: טולדנו נרצח אחרי תום האולטימטום, חדשות, 16 בדצמבר 1992
- ^ אמנון ברזילי ומנחם הורוביץ, ישראל מגרשת מאות עצורי חמאס ללבנון, חדשות, 17 בדצמבר 1992
- ^ אהרון קליין, שלמה דרור ופאיז עבאס, מכונית תופת בבקעה, חדשות, 18 באפריל 1993
- ^ מזכירות הממשלה, פרוטוקול ישיבת הממשלה, 30.8.93, "טיוטת הצהרת עקרונות עם הפלשתינים, עמ' עמ' 4
- ^ יהושוע סימון, "בתקופה האחרונה קרה כמה פעמים שידעתי מהצד הפלסטיני על פיגוע לפני שהמשטרה ידעה", באתר גלובס, 14 במאי 2002
- ^ אמנון ברזילי, הקשר הנורווגי של פרס, חדשות, 1 בספטמבר 1993
- ^ פרוטוקול ישיבה ס״ט/התשנ"ג של הממשלה, 30/08/1993 (ארכיון)
- ^ יואב טוקר, אמנון ברזילי, שיחות של הרגע האחרון בפריז לגיבוש הסכם ההכרה ההדדית, חדשות, 9 בספטמבר 1993
- ^ 1 2 ישראל מכירה באש"ף - אש"ף מתחייב לשלום, חדשות, 10 בספטמבר 1993
- ^
- ^ יוסי ורטר, זינוק מסחרר לראש המצעד, חדשות, 15 בספטמבר 1993
- ^ פרוטוקול ישיבת הכנסת לתאריך 23.9.93, באתר הכנסת
אורן כהן, הילה טוב, הכנסת אישרה ברוב של 61 מול 50 את ההסכם עם אש"ף, חדשות, 24 בספטמבר 1993 - ^ אורן כהן, בליכוד תובעים להדיח את אסעד, שטרית ומילוא, חדשות, 24 בספטמבר 1993
- ^ אלדד בק, המועצה המרכזית מתכנסת היום לדון בהסכם העקרונות, חדשות, 10 באוקטובר 1993
- ^ אלדד בק, אבו־מאזן: צרין לפשוט בגדי מהפכה וללבוש בגדי מדינה, חדשות, 12 באוקטובר 1993
- ^ הסכם טאבה (אוסלו ב`)
- ^ חגי סגל, כשכולם דיברו על שלום, מקור ראשון, 19 באוגוסט 2018. "ככל הידוע היא לא העבירה להם אמצעי לחימה ישירות ממחסני צה"ל, אבל שימשה מעין מתווך בעסקאות החימוש שלהם. כל כלי נשק רשמי של המשטרה הפלסטינית עבר אליה מהיצרן דרך ישראל, אחרי רישום בליסטי כאן."
- ^ סודות מן הקבר, באתר ישראל היום
- ^ הודעת ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין במליאת הכנסת, על אישור הסכם ישראלי-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת-עזה
- ^ רמי רפאלי, שובן של רוחות הסתיו הרעות, באתר "על צד שמאל", 30 באוקטובר 2011
- ^ פירוט השלבים שהוליכו להתפרצות המחודשת של הטרור הפלסטיני ניתן למצוא, בין השאר, בספר "קורבנות" מאת בני מוריס (גרסה עברית), עמודים 599-600
- ^
- ^ עזריאל הירש, נועדים ביום קרב, ירושלים, ראובן מס, 1995, עמ' 27
- ^ אפרים קארש, מרכז בגין סאדאת, ספטמבר 2003, מלחמת אוסלו: אנטומיה של הונאה עצמית
- ^ יוסי מלמן, העובדות לא התאימו, באתר הארץ, 16 באוגוסט 2002
- ^
הסקירה המלאה - חומת מגן, באתר צה"ל, 1 בפברואר 2022
- ^ יש למנות גם את הקורבנות הפלסטיניים, שהיו למשל בטבח מערת המכפלה
- ^ אהוד יערי, זה בשבילך באתר חדשות מחלקה ראשונה, 15 בספטמבר 2011, דברי אבו מאזן מצוטטים על ידי אהוד יערי בווידאו
- ^ Phoenix Rising: The Rise and Fall of the American Republic, page 392
- ^ Palestinian Authority Minister: Oslo gave Palestinians the tools to wage the "great Intifada", Palwatch on Youtube, excerpt from Al-Alam TV (Iranian channel in Arabic), July 4, 2006
- ^ Anthony H. Cordesman, IRAN: Dilemmas of Dual Containmrnt, 1997, U.S: Westview Press
- ^ אפרים קראש, ערפאת: האיש ומלחמתו בישראל, מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים אוניברסיטת בר-אילן, עמוד 23
- ^ אמנון לורד, זה ייגמר כשישראל תחליט | ישראל היום, באתר ישראל היום, 2023-10-19
- ^ כאשר אהוד ברק חזר לארץ מהמשא ומתן הוא הכריז: "אין עם מי לדבר", משפט שהפך להיות מנטרה בישראל. אנשים שהיו עוזרים ויועצים של אהוד ברק במשא ומתן העירו כי המשפט הזה של אהוד איננו נכון
- ^ במאי 2000, לפני פרוץ האינתיפאדה, מצא סקר של "מרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום" באוניברסיטת תל אביב כי 39% מהישראלים תומכים בהסכם אוסלו, ו-32% מאמינים כי ההסכמים יובילו לשלום. לעומת זאת, מצא סקר שנערך במאי 2004 כי התמיכה בהסכמי אוסלו ירדה ל-26% וכי רק 18% מאמינים כי הוא יוביל לשלום.
- ^ אילן ליאור, מרצ קוראת לבטל את הסכמי אוסלו - בהסכמה עם הפלסטינים, באתר הארץ, 25 בדצמבר 2012
- ^ אליאור לוי, אבו מאזן לקראת הסיפוח: לא מחויבים להמשיך בהסכמים, באתר ynet, 19 במאי 2020
- ^
- ^ שלמה שפירא, הסי. אי. איי. כמתווך בתהליכי שלום במזרח התיכון - חלק ב, מבט מל"מ 35, ינואר 2004
- ^ טלי קרויטורו, פסק זמן באיו"ש, מערכות 445, אוקטובר 2012
- ^ -, אודות תיאום פעולות הממשלה בשטחים, באתר תיאום פעולות הממשלה בשטחים, 17 במאי 2020
- ^
- ^ ג'קי חורי, נעה לנדאו, יניב קובוביץ וניר חסון, הרשות הפלסטינית הודיעה על חידוש התיאום עם ישראל, באתר הארץ, 17 בנובמבר 2020
- ^ טל לב רם, הרשות הפלסטינית הודיעה על החזרת התיאום הביטחוני, גורמים בישראל אישרו, באתר מעריב אונליין, 17 בנובמבר 2020
- ^
- ^
- ^
- ^
| יצחק רבין | |||||
|---|---|---|---|---|---|
| משפחתו | רוזה כהן (אמו) • נחמיה רבין (אביו) • לאה רבין (אשתו) • דליה רבין (בתו) | ||||
| ממשלותיו | ממשלת ישראל השבע עשרה • ממשלת ישראל העשרים וחמש | ||||
| אירועים במהלך כהונותיו כראש ממשלת ישראל |
| ||||
| שונות | נאצר מחכה לרבין • נאום הר הצופים • פרשת חשבון הדולרים • פנקס שירות • שלום, חבר | ||||
| הירצחו | ועדת החקירה לעניין רצח רבין • תאוריית הקשר על הרצח • תגובת החברה הדתית לרצח • הלווייתו | ||||
| הנצחתו | יום הזיכרון ליצחק רבין • כיכר רבין והאנדרטה • מכינה קדם-צבאית רבין • מרכז יצחק רבין | ||||