פלישת בעלות הברית המערביות לגרמניה
| חי"ר אמריקאים מהדיוויזיה המשוריינת ה-11, נתמכים בטנק M4 שרמן במהלך כיבוש ורבורג | ||||||||||||||||||||||
| מערכה: החזית המערבית במלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||||||
| תאריכים | 22 במרץ 1945 – 8 במאי 1945 (48 ימים) | |||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | כיס קולמר | |||||||||||||||||||||
| קרב אחרי | בזירה המערבית אין | |||||||||||||||||||||
| מקום | מערב גרמניה | |||||||||||||||||||||
| תוצאה |
ניצחון לבעלות הברית נפילת השלטון הנאצי | |||||||||||||||||||||
| שינויים בטריטוריות | כיבוש גרמניה | |||||||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||||||
הפלישה לגרמניה הנאצית נערכה בידי בעלות הברית המערביות בהנהגת ארצות הברית ובריטניה בחודשים האחרונים של מלחמת העולם השנייה, וסיימה את הלחימה בחזית המערבית באותה מלחמה. הפלישה החלה עם חציית נהר הריין בידי בעלות הברית ב-22 במרץ 1945, ובמהלכה שטפו בעלות הברית את כל מערב גרמניה מהים הבלטי בצפון ועד אוסטריה בדרום. במקביל כבשו הכוחות הסובייטיים את מזרח הארץ, וב-8 במאי של אותה שנה נכנעה גרמניה.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-6 ביוני 1944 יצאו בעלות הברית המערביות לפלישה הימית הגדולה בהיסטוריה, כש-156,000 חיילים אמריקנים, בריטים צרפתים וקנדים נחתו על חופי צרפת הכבושה בידי גרמניה הנאצית. במהלך השבועות הבאים הנחיתו בעלות הברית כוחות גדולים בנורמנדי, ופתחו בתנועה איטית אך מתמדת אל תוך צרפת, נוכח התנגדותם העיקשת של הכוחות הגרמנים. המערכה על חצי האי נורמנדי, שבאה בעקבות הפלישה, ארכה כחודשיים וחצי. הכוחות הבריטים-קנדים התקדמו באטיות מזרחה, בעוד האמריקנים מתקדמים מערבה. לקראת סוף יולי פתחו האמריקנים במבצע קוברה, ופרצו מחבל נורמנדי אל ברטאן. ב-6 באוגוסט הושלם כיבוש העיר קן בידי הבריטים. לקראת אמצע אוגוסט נלחמו בעלות הברית בגרמנים במסגרת קרב פאלז, באזור שזכה לכינוי כיס פאלז. הגרמנים נלכדו בין הכוחות האמריקניים, שהתקדמו לכיוון צפון-מזרח, לבין הכוחות הבריטיים-קנדיים, שהתקדמו דרומה, וספגו כ-60 אלף אבדות במהלך חיסול הכיס. במקביל, פתחו האמריקנים במבצע דרגון, אשר במסגרתו נחתו כוחות נוספים בדרומה של צרפת והתקדמו אל אלזס. ב-19 באוגוסט פתחה המחתרת הצרפתית בהתקוממות, וב-25 באוגוסט נכנע המושל הצבאי של פריז דיטריך פון קולטיץ.
בספטמבר חדרו בעלות הברית לבלגיה, אולם נכשלו במבצע מרקט גארדן בהולנד. במהלך החודשים אוקטובר-נובמבר כבשו בעלות הברית את לורן, אלזס והולנד. הגרמנים הקימו את כיס קולמר באלזס והחזיקו בו בעקשנות. ב-16 בדצמבר יצאו הגרמנים למתקפת הנגד האחרונה שלהם. שלוש ארמיות גרמניות הופיעו בארדנים ויצאו למתקפה על הכוחות הדלילים באזור זה. עד 24 בדצמבר, הגרמנים הגיעו למרחק 100 קילומטרים מהקו ההתחלה שלהם, וקילומטרים ספורים מנהר המאז, ויצרו בליטה בקווי האמריקאים, אך זו הייתה סוף ההתקדמות שלהם. למרבית יחידות השריון הגרמני אזל הדלק, והן נכתשו באש מטוסי הקרב של בעלות הברית שניצלו את ההפוגה ממזג האוויר הקשה. ב-26 בדצמבר איבדו הגרמנים את היוזמה, ובעלות הברית עברו להתקפה. לקראת סוף ינואר 1945 כבר כבשו האמריקנים את כל מה שאיבדו. במקביל למתקפה בארדנים, יצאו הגרמנים למבצע נורדווינד כנגד העמדות האמריקניות-צרפתיות באלזס. גם מתקפה זו נכשלה, וב-20 בינואר החלו כוחות צרפתיים בטיהור כיס קולמר. כעת תכננו בעלות הברית לחצות את הנהר ריין ולאחר מכן לפלוש לשטח גרמניה עצמה.
הצדדים הלוחמים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעלות הברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]גנרל דווייט אייזנהאואר היה ראש המפקדה העליונה של חיל המשלוח של בעלות הברית (SHAEF), שהייתה אחראית לניהול המבצעים של כל הכוחות האנגלו-אמריקאיים בצפון-מערב אירופה. ראש המטה שלו היה הגנרל וולטר בדל-סמית האמריקאי, וסגנו היה מרשל האווירייה סר ארתור טדר הבריטי. תחת פיקודו של אייזנהאואר עמדו שלוש קבוצות ארמיות:
קבוצת הארמיות ה-21 בפיקודו של פילדמרשל ברנרד מונטגומרי, כללה את הארמייה הבריטית השנייה בפיקוד לוטננט גנרל מיילס דמפסי, ואת הארמייה הקנדית הראשונה בפיקודו של לוטננט גנרל הארי קריראר, וכן דיוויזיה פולנית משוריינת. במהלך הקרב על הבליטה העביר אייזנאואר תחת פיקוד מונטגומרי גם את הארמייה האמריקאית התשיעית בפיקוד ויליאם סימפסון.
קבוצת הארמיות ה-12 בפיקודו של לוטננט גנרל עומר בראדלי, כללה את הארמייה האמריקאית הראשונה בפיקוד קורטני הודג'ס ואת הארמייה האמריקאית השלישית בפיקוד ג'ורג' פטון. בפברואר 1945 צורפה אל הקבוצה גם הארמייה האמריקאית ה-15 בפיקוד לאונרד ג'רואו.
המערך האווירי של אייזנהאואר כלל את הארמייה המוטסת הראשונה (הוקמה ב-2 באוגוסט 1944) בפיקודו של לוטננט גנרל לואיס בררטון, שכללה את הקורפוס המוטס הבריטי ה-1 בפיקודו של לוטננט גנרל פרדריק בראונינג, אשר כלל את הדיוויזיות המוטסות ה-1 וה-6 הבריטיות, והקורפוס המוטס ה-18 האמריקאי בפיקודו של מייג'ור גנרל מת'יו רידג'וויי. הקורפוס כלל את דיוויזיות העילית המוטסות ה-82 וה-101 האמריקאיות. באביב 1945 נוספו עוד שתי דיוויזיות אמריקאיות, ואילו הדיוויזיה הבריטית הראשונה הוצאה מן המערך הקרבי לאחר הקרב על ארנהם.
הגרמנים
[עריכת קוד מקור | עריכה]חרף העובדה שהיה ברור שהמלחמה אבודה, הגרמנים התעקשו להילחם עד הסוף המר.[2] במהלך הפלישה לנורמנדי והמנוסה מזרחה, ספגו הגרמנים אבדות כבדות. שישים דיוויזיות אבדו 265,000 חיילים נהרגו או נפצעו ו-350,000 נשבו. כמעט כל הציוד של הצבא הגרמני במערב ננטש או נהרס.[3] עם זאת, לגרמניה עצמה עוד טרם הגיעו בעלות הברית, והגרמנים עוד יכלו להעמיד באזור מיליון אנשים בחזית המערב.
הפיקוד העליון על הצבא הגרמני היה בידי של היטלר מאז 1941. הפיקוד בזירה המערבית היה נתון בידיו של האוברבפסלהאבר ווסט (המפקד העליון במערב). עד 11 במרץ החזיק בתפקיד גרד פון רונדשטט, אשר הוחלף בידי אלברט קסלרינג.[4] כמו בעלות הברית, גם הכוחות הגרמניים במערב רוכזו בשלוש קבוצות ארמיות:
- קבוצת ארמיות B בפיקוד גנרל-פלדמרשל ולטר מודל, כללה את ארמיית הפאנצר החמישית בפיקודו של גנרל-אוברסט יוזף הרפה,[5] הארמייה השביעית אשר הייתה תחת פיקוד הנס פלבר, אשר הוחלף ב-25 במרץ בהנס פון אובסטפלדר, והארמייה ה-15 בפיקוד גנרל חיל הרגלים גוסטב-אדולף פון צנגן. בתחילה כללה הקבוצה גם את ארמיית הפאנצר אס אס השישית בפיקודו של אוברסט-גרופנפיהרר יוזף דיטריך, אולם היא הועברה לחזית המזרחית בינואר 1945.
- קבוצת ארמיות G הייתה בתחילת המערכה תחת פיקוד אוברסט-גרופנפיהרר פאול האוסר, אשר ב-4 באפריל הוחלף בגנרל חיל הרגלים פרידריך שולץ. הקבוצה כללה את הארמייה הראשונה שהייתה בתחילה תחת פיקוד הרמן פוירטש אשר הוחלף ב-4 במאי בידי רודולף קוך-ארפאך, ואת הארמייה ה-19 אשר פיקדו עליה בזה אחר זה: זיגפריד רספ, הרמן פוירטש, הנס פון אובסטפלדר ואריך ברנדנברגר.
- קבוצת ארמיות H הייתה בתחילה תחת פיקוד גנרל-אוברסט יוהנס בלסקוביץ, אשר הוחלף ב-15 באפריל בידי גנרל-פלדמרשל ארנסט בוש. הקבוצה כללה את הארמייה ה-25 אשר עליה פיקדו בזה אחר זה: גינתר בלומנטריט, יוהנס בלסקוביץ ופיליפ קלפל. ואת ארמיית הצנחנים הראשונה שעליה פיקדו: אלפרד שלם, גינתר בלומנטריט, קורט שטודנט ואריך שטראובה.
כיבוש הריין
[עריכת קוד מקור | עריכה]אייזנהאואר החליט להמתין עם חציית הריין עד מאי, משום שסבר שפני הנהר עתידים להישאר גבוהים ביותר עד אז. מתקפת הארדנים גרמה לאייזנהאואר להפריז ביכולתם של הגרמנים, שכוחותיהם היו כעת משותקים למחצה מחמת המחסור בדלק ותחמושת.[2] תוכניתו של אייזנהאואר הייתה לחסל את הצבא הגרמני מערבית לריין, ורק לאחר מכן לחצות את הנהר ולהתקדם משם לעבר חבל הרוהר והסאר.[6] התוכנית עוררה התנגדות במטכ"ל הבריטי, שחשש כי לבעלות הברית אין מספיק עליונות קרקעית כדי לבצע שתי התקפות נרחבות לתוך גרמניה. הבריטים ביקשו לכנס פגישה של ראשי המטות המשולבים כדי לדון בתוכנית. בפגישה שנערכה במלטה בסוף חודש ינואר, איים יושב ראש המטות המשולבים ג'ורג' מרשל בהתפטרות באם הבריטים לא יתיישרו עם התוכנית האמריקנית.[7]
ב-8 בפברואר תקפה הארמייה הקנדית הראשונה בפיקודו של הארי קריראר פרצה את החומה המערבית והחלה בהתקדמות אל הריין. ב-9 בפברואר הצליחה הארמייה האמריקאית הראשונה בפיקוד קורטני הודג'ס לכבוש את סכר שוומנאול על הנהר רור ולסיים את הקרב על יער הירטגן, אך הגרמנים הספיקו לפתוח את שערי הסכר ולהציף את עמק הרוהר, וכתוצאה מכך נדחתה חציית הנהר. בו ביום סיימה קבוצת הארמיות השישית של ג'ייקוב דיוורס את חיסול כיס קולמר, וכעת עמדה על הריין מהגבול השווייצרי עד שטרסבורג. אייזנהאואר הורה לעומר בראדלי לבלום את המתקפה של הודג'ס, כדי לתת עדיפות באספקה למתקפה של קבוצת הארמיות ה-21 האנגלו-קנדית.[8] ב-22 בפברואר הגיעו הכוחות הקנדים אל הריין, וב-23 בפברואר חצתה הארמייה האמריקאית התשיעית בפיקוד ויליאם סימפסון את הרוהר וחברה על הריין לשאר קבוצת הארמיות ה-21.[9] בליל ה-24 בפברואר פרצה הארמייה האמריקאית הראשונה את החומה המערבית והגיעה אל הריין.[10] ב-1 במרץ כבשה הארמייה האמריקאית השלישית בפיקוד ג'ורג' פטון את טריר. ב-7 במרץ גילו כוחות מהדיוויזיה המשוריינת האמריקאית ה-9 בפיקודו של ג'ון לאונרד, כי למרות הניסיונות לפוצץ אותו בידי הגרמנים (בין היתר באמצעות V-2), גשר לודנדורף על הריין באזור רמאגן עדיין עומד על תלו. הגשר אפשר לבעלות הברית לחצות את הריין אל תוך גרמניה עצמה במהירות. בעיני בעלות הברית, מאורע זה כונה "הנס של רמאגן". אייזנהאואר אמר על הגשר כי "הוא שווה את משקלו בזהב". שלט גדול נתלה על אחד ממגדלי האבן ונכתב בו "חצה את נהר הריין ברגליים יבשות באדיבות הדיוויזיה המשוריינת ה-9".[11] היטלר זעם על המחדל שאפשר את לכידת הגשר, דן להורג חמישה קצינים והחליף את רונדשטט בקסלרינג בתפקיד המפקד העליון במערב. ב-15 במרץ התמוטט הגשר לפתע, אך עד אז כבר הפעילו האמריקנים על הנהר מספר גשרים צפים, וראש גשר מעבר לו. עוד לפני כן ב-10 במרץ, הגיעה אל הריין העוצבה האחרונה של בעלות הברית: הארמייה הבריטית השנייה בפיקוד מיילס דמפסי.
כיבוש גרמניה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הארמייה של פטון חצתה את הריין ב-22 במרץ, ליד נירשטיין ואופנהיים, מדרום מערב לפרנקפורט. הדיוויזיות שלו נתקלו בהתנגדות מועטה, מכיוון שקסלרינג הורה להחיש תגבורות כדי להרוס את ראש הגשר ברמאגן, על חשבון הגזרה של פטון.[12] ב-24 בחודש החל "מבצע ביזה". קבוצת הארמיות של דיוורס חצתה את הריין בין מנהיים לוורמס, וקבוצת הארמיות של מונטגומרי בריס ובוזל.[13] לצד המתקפה האמפיבית הופעלו גם שתי דיוויזיות מוטסות: השישית הבריטית וה-17 האמריקאית, ב"מבצע נבחרת". בתוך שלושה ימים ביססו בעלות הברית ראש גשר בעומק של 30 קילומטרים. המבצע נערך לעיניהם של וינסטון צ'רצ'יל ואלן ברוק.[14] כיבוש גרמניה נחשב ל"יהלום שבכתר" מבחינת מצביאי בעלות הברית. מונטגומרי בראדלי ופטון, הגישו כל אחד בנפרד תוכנית כיבוש אחרת לאייזנהאואר שבה ליחידה שלהם יינתן תפקיד משמעותי יותר. אחד מכישרונותיו הבולטים של אייזנהאואר כמצביא הייתה לדעת לתווך ביניהם.[15]
התוכנית שעיבד אייזנהאואר הייתה איגוף של חבל הרוהר, אשר היה האזור התעשייתי החשוב ביותר של גרמניה, וגם היו בו אתרי שיגור רבים של טילי ה-v ששוגרו על בריטניה. התוכנית המקורית הייתה שהמבצע יבוצע בידי קבוצת הארמיות של מונטגומרי, אולם ברגע האחרון, ב-30 במרץ העביר אייזנהאואר את התפקיד לבראדלי. יתרה מכך, הוא שלל ממונטגומרי את הארמייה התשיעית של סימפסון והחזיר אותה לידי קבוצת הארמיות של בראדלי. בחבל הרוהר החזיקה קבוצת ארמיות B בפיקודו של גנרלפלדמרשל ולטר מודל. היטלר פקד כי חבל הרוהר הוא מצודה שאין לסגת ממנה או להיכנע, והורה להרוס את מפעלי התעשייה שם כדי שלא יפלו בידי בעלות הברית, אך מודל התעלם מכך. תוכניתו של אייזנהאואר הייתה שהודג'ס יכתר את מודל מצפון וסימפסון מדרום. פטון נשלח אל לייפציג ודרזדן, ומונטגומרי אל המבורג ודנמרק.
התוכנית המקורית הייתה שבעלות הברית יעלו גם על ברלין - בירת גרמניה, אשר כוחות הצבא האדום כבר שעטו אליה במהירות. אולם אייזנהאואר החליט להוציא את ברלין מרשימת היעדים. במסגרת ההסכמים שנעשו בין בעלות הברית, סוכם שברלין תיכלל בתחום ההשפעה הסובייטית, ואייזנהאואר לא רצה לפגוע ביחסים המורכבים בין רוזוולט וצ'רצ'יל לסטלין. כיבוש ברלין היה חשוב מאוד עבור סטלין, שרצה לסמל בכך את ניצחונו הסופי על היטלר. אייזנהאואר, בלי להתייעץ בבריטים ואפילו לא בסגנו ארתור טדר, שלח מברק (שנודע כ-"SCAF-252") לסטלין בו הבטיח לו שברלין תיוותר שלו. סטלין עצמו לא בטח בבעלות הברית, וחשד שהתקדמותם של פטון ומונטגומרי תוסט למעשה אל הבירה הגרמנית. ב-1 באפריל הוא קרא אליו את קונייב וז'וקוב, ועל ידי כך שעורר יריבות ביניהם דאג שברלין תיפול במהירות האפשרית בידי צבאו.[16]
ב-4 באפריל הושלם כיתור כיס הרוהר, אולם התנגדות הכוחות הגרמניים בו נמשכה. ב-18 בחודש פיזר מודל את קבוצת הארמיות שלו, וכ-317,000 גרמנים נכנעו לידי בעלות הברית.[17] מודל עצמו נמלט ליער כאשר נודע לו שעומדים להעמידו לדין על פשעי מלחמה. הוא התאבד ב-21 באפריל לאחר ששמע את נאום התעמולה האופטימי של גבלס לרגל יום הולדתו של היטלר יום קודם לכן. בינתיים כוחותיו של פטון כבשו את לייפציג, דרזדן ופרנקפורט וגמאו מחצית מגרמניה כשהיעד הסופי שלהם הוא גבול גרמניה-צ'כוסלובקיה.[18] ב-4 באפריל שחררו כוחותיו של פטון את מחנה הריכוז אוהרדרוף, וב-15 באפריל נכנסו חיילים בריטים אל ברגן-בלזן. חשיפת זוועות הנאצים זיעזעה את אייזנהאואר ופטון עד כדי כך, שב-19 באפריל שלח אייזנהאואר בקשה לג'ורג' מרשל שישלח משלחת של חברי קונגרס ועיתונאים שיבואו לראות ולהביא את מעשי הזוועה של הנאצים לידיעת הציבור האמריקאי. המשלחת אושרה באותו יום על ידי נשיא ארצות הברית החדש הארי טרומן.[19]
במקביל, ב-11 באפריל כבש סימפסון את מגדבורג,[20] אולם למגינת לבם של תושבי העיר האמריקאים נסוגו ממנה והיא עברה לשליטת הסובייטים.[21] כיבוש מגדבורג פתח בפני האמריקנים אפשרויות חדשות לכיבוש ברלין, ואייזנהאואר החל חוזר בו מההבטחה שנתן לסטלין. למחרת היום צלחו האמריקנים את נהר האלבה והקימו ראש גשר מדרום לדסאו.[22] גשרים נבנו על האלבה וב-14 באפריל חצו אותם כלי רכב של הדיוויזיה המשוריינת ה-2, מוכנים ומזומנים לכבוש את ברלין. סימפסון העריך שהכיבוש יהיה קל, כיוון שהגרמנים כבר הבינו שהסוף אבוד והיו להוטים להיכנע לאמריקנים ולא לסובייטים. יתירה מכך, מרבית יחידות האס אס שהושקעו בהגנה על ברלין הוצבו כנגד הסובייטים. סימפסון ואנשיו היו נרגשים ולהוטים מאוד מהמחשבה על היוקרה שתיפול בחלקם. אולם ברגע האחרון אייזנהאואר התייעץ עם בראדלי בנושא, ובראדלי העריך שכיבוש העיר יעלה במחיר של 100,000 הרוגים - הערכה שהוא עצמו הודה מאוחר יותר שהייתה מוגזמת לחלוטין. אייזנהאואר החליט שמחיר זה כבד מדי בהתחשב בעובדה שבלאו הכי הוא יאלץ לפנות את העיר לאחר המלחמה. סימפסון נקרא אל ויסבאדן ב-15 באפריל ובשדה התעופה פגש את בראדלי שהודיע לו שעליו לבלום את התקדמותו על האלבה. סימפסון חזר למפקדתו מדוכדך. בדיעבד, החלטתו של אייזנהאואר נחשבת להחלטה נבונה. ייתכן שלו היו האמריקנים ממשיכים הדבר היה אף מגיע לכדי קרבות כנגד הצבא האדום.[23]
בינתיים, כוחותיו של דיוורס התקדמו ביער השחור, ובתחילת החודש כבשו הצרפתים את קרלסרוהה, שטוטגרט דרמשטט. כיבוש שטוטגרט הצית מחלוקות בין האמריקנים לצרפתים. דה גול דרש ממפקד הארמייה הצרפתית גנרל דה לאטר, להחזיק בשטוטגרט ולקיים בה ממשל צבאי צרפתי "לא משנה מה האמריקאים אומרים וחושבים". בניגוד לכך אייזנהאואר ודיוורס דרשו ממנו למסור אותה לידי האמריקנים. לאטר מילא, כמובן, אחרי פקודותיו של דה גול והאמריקאים נאלצו לוותר. ב-22 באפריל כבשו הצרפתים את זיגמרינגן, וב-24 באפריל את אולם. חיילי הארמייה השביעית של פאץ' כבשו את נירנברג ומינכן ונכנסו למעבר ברנר בגבול שווייץ ופגשו שם את כוחות הארמייה החמישית של מארק קלארק שהבקיעו מאיטליה. ב-25 באפריל הגיעה הדיוויזיה האמריקנית ה-69 אל נהר האלבה, וחייליה היו הראשונים לפגוש חיילים סובייטים. ב-26 באפריל נערך מפגש בטורגאו בין מפקד הדיוויזיה מייג'ור גנרל אמיל ריינהרדט למפקד דיוויזיית המשמר ה-58 ולדימיר רוסקוב. ה-25 באפריל ידוע מאז כ"יום האלבה". במקביל, ב-19 באפריל כבש מונטגומרי את המבורג, וחייליו נלחמו במשך שבוע על ברמן שנפלה ב-26 באפריל. ב-29 באפריל נפלה ליבק, והכוחות הגרמניים ביוטלנד נותקו.
סופו של הרייך
[עריכת קוד מקור | עריכה]ערך מורחב – כניעת גרמניה הנאצית
ב-1 במאי הודיע הרדיו הגרמני על מותו של הפיהרר שהתאבד יום קודם לכן עם אשתו אווה בראון ביום חתונתם. היטלר מינה את בצוואתו את האדמירל קרל דניץ, מפקד הצוללות, ליורשו כנשיא המדינה, ואת יוזף גבלס לקנצלר גרמניה.[24] ממשלה זו זכתה לכינוי "ממשלת פלנסבורג". הפעולות הראשונות של הממשלה היו דאגה לכך שחיילי הוורמאכט יסורו למשמעתה ודאגה לכך שחיילים רבים ככל האפשר ייכנעו לארצות הברית ולבריטניה ולא לסובייטים. לצורך כך ניהלה הממשלה ניסיונות הידברות עם בעלות הברית על כניעה למרות שהיה ברור שהן לא יוותרו על כניעה ללא תנאי, כדי להרוויח זמן שיאפשר לחיילים לנוע מערבה. לטענת לוץ שוורין פון קרוזיק, הממשלה הוציאה הוראות שלא להפעיל את תוכנית וורוולף לביצוע פעולות גרילה לאחר כניעת גרמניה.[25] כמו כן הוציאה הממשלה הוראות שלא להפעיל את מדיניות האדמה החרוכה של היטלר להרס מתקני התעשייה והתחבורה בכל האזורים העומדים ליפול בידי כוחות בעלות הברית ("צו נרון").
ב־3 במאי הגיע האדמירל הנס-גאורג פון פרידבורג למפקדתו של מונטגומרי בצפון-מערב גרמניה ליד לינבורג. הגרמנים ביקשו ממונטגומרי שיקבל את כניעת הכוחות הגרמניים הנסוגים מפני הסובייטים, אולם מונטגומרי סירב לדון בגורל הכוחות הנמצאים בחזית הסובייטית, ודרש את כניעת הכוחות שנמצאים בחזית שלו. לבסוף, אחרי שפון פרידבורג חזר למפקדה הגרמנית וקיבל אישור הוא שב למפקדתו של מונטגומרי, שם חתם ב-4 במאי בשעה 18:30 על כניעה ללא תנאי של הכוחות הגרמניים בהולנד, בצפון-מערב גרמניה ובדנמרק, החל מה־5 במאי בשעה 08:00 (לפי שעון הקיץ הבריטי). ב-7 במאי 1945 חתם הגנרל אלפרד יודל, מפקד המבצעים בפיקוד העליון הגרמני, על כתב הכניעה של הצבא הגרמני במטהו של אייזנהאואר בריימס. לפי דרישת הסובייטים חתם למחרת וילהלם קייטל, מפקד ה-OKW, יחד עם עוד שני בכירים בוורמאכט על כתב כניעה נוסף בברלין.
אולם לאחר החתימה התברר שהסובייטים, שחששו שהגרמנים יצליחו להפסיק את הלחימה רק בחזית המערבית, לא היו מרוצים מנוסח ההסכם, ומכך שהוא נחתם במפקדה של אייזנהאואר. לכן הם דרשו חתימה נוספת על נוסח מתוקן, בברלין. הסתייגותם הגיעה רק אחרי שנחתם כתב הכניעה, אולם הם לא ויתרו, וב-8 במאי, מעט לפני חצות, נחתם כתב כניעה שני, בברלין, הכבושה על ידי הצבא האדום. מהצד הגרמני כתב הכניעה נחתם על ידי וילהלם קייטל, פון פרידבורג (כנציג קריגסמרינה) וגנרל הנס-יורגן שטומפף כנציג לופטוואפה. בשם מפקדת בעלות הברית באירופה חתמו: מרשל האוויר הבריטי ארתור טדר, הגנרל האמריקאי קארל ספאץ, ומפקד הארמייה הצרפתית הראשונה ז'אן דה לאטר דה טסיני. בשם הפיקוד הסובייטי חתמו מרשל גאורגי ז'וקוב וגנרל וסילי סוקולובסקי.
למרות הכניעה, התנהל עוד קרב גדול אחד באירופה – הקרב על פראג. קרב נוסף, קטן בהיקפו, שהתקיים לאחר הכניעה הוא ההתקוממות הגאורגית בטסל. לאחר הכניעה המשיך דניץ לקיים ממשלה גרמנית בפלנסבורג, שלא הוכרה על ידי בעלות הברית, ולמעשה שלטה רק על תחום מושבה. ב-23 במאי נעצרו דניץ ואנשי ממשלתו, ובכך בא הקץ סופית על "רייך אלף השנים" שחזה היטלר, 12 שנים בלבד לאחר הקמתו.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מקס הסטינגס, ארמגדון, הקרב על גרמניה 1945-1944, הוצאת דביר, 2007.
- מרטין בלומנסון, פאטון - האיש והאגדה, הוצאת מערכות, 1989.
- ג'יימס גבין, קדימה לברלין, הוצאת מערכות, 1981.
- אנטוני ביוור, מלחמת העולם השנייה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2014.
- אנדרו רוברטס, סערת המלחמה, הוצאת דביר, 2011.
- מקס הייסטינגס, נפתחו שערי הגיהנום, הוצאת מודן, 2015.
- ג'ון פרדריק צ'ארלס פולר, מלחמת העולם השנייה, הוצאת משרד הביטחון (מערכות), 1987.
- וינסטון צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה (6 כרכים), הוצאת עם הספר, 1957.
- פיטר יאנג, מלחמת העולם, 1939 - 1945, הוצאת מערכות, 1969.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ דיוורס הועלה לדרגת גנרל ב-8 במרץ 1945, ובכך היה המפקד האמריקני הבכיר ביותר בזירה לאחר אייזנהאואר.
- ^ 1 2 אנטוני ביוור, מלחמת העולם השנייה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2014. עמ' 768.
- ^ ריצ'רד אוברי, למה ניצחו בעלות הברית, הוצאת דביר, 1999. עמ' 190.
- ^ ב-2 ביולי הדיח היטלר את רונדשטט מתפקיד מפקד הכוחות הגרמניים במערב בעקבות כישלונו לעצור את הפלישה, ובמקומו מינה את גינתר פון קלוגה. קלוגה התאבד ב-16 באוגוסט והוחלף בוולטר מודל אשר שבועיים לאחר מכן הוחלף שוב ברונדשטט.
- ^ עד 8 במרץ 1945 פיקד על הארמייה גנרל חיל השריון האסו פון מנטויפל
- ^ Zaloga, Steven J. Remagen 1945: Endgame against the Third Reich, Osprey Publishing, 2006, pp 10
- ^ מקס הסטינגס, ארמגדון, הקרב על גרמניה 1945-1944, הוצאת דביר, 2007. עמ' 455.
- ^ אנטוני ביוור, מלחמת העולם השנייה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2014. עמ' 769.
- ^ Zaloga, Steven J. Remagen 1945: Endgame against the Third Reich, Osprey Publishing, 2006, pp 10-12
- ^ מקס הסטינגס, ארמגדון, הקרב על גרמניה 1945-1944, הוצאת דביר, 2007. עמ' 465.
- ^ השלט נמצא כיום בתצוגה במוזיאון פטון לחיל השריון והפרשים בפורט נוקס, קנטקי, מעל טנק M26 פרשינג של הדיוויזיה
- ^ אנטוני ביוור, מלחמת העולם השנייה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2014. עמ' 770.
- ^ מקס הסטינגס, ארמגדון, הקרב על גרמניה 1945-1944, הוצאת דביר, 2007. עמ' 491.
- ^ אנדרו רוברטס, סערת המלחמה, הוצאת דביר, 2011. עמ' 453.
- ^ אנדרו רוברטס, סערת המלחמה, הוצאת דביר, 2011. עמ' 441.
- ^ אנטוני ביוור, מלחמת העולם השנייה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2014. עמ' 773.
- ^ .MacDonald, Charles, The Last Offensive: The European Theatre of War, Center of Military History, 1993. p. 372
- ^ האמריקנים נכנסו לפרנקפורט - עברו מחצית גרמניה, המשקיף, 27 במרץ 1945
- ^ רוזוולט נפטר ב-12 באפריל
- ^ William C. Sylvan, Francis G. Smith, Jr., John T. Greenwood, Courtney H. Hodges, Normandy to Victory: The War Diary of General Courtney H. Hodges and the First U.S. Army, University Press of Kentucky, 2008, page 369
- ^ Gregor Dallas, 1945, Yale University Press, 2006, page 545
- ^ אנטוני ביוור, מלחמת העולם השנייה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2014. עמ' 776.
- ^ אנטוני ביוור, מלחמת העולם השנייה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2014. עמ' 777.
- ^ גבלס התאבד יום לאחר מכן והתפקיד הועבר ללוץ שוורין פון קרוזיק
- ^ Alfred M. De Zayas, Nemesis at Potsdam, Taylor & Francis, 1979, page 202, note 19