תוכנית חמש האצבעות
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: חוסרים רבים שפשוט מושארים כפי שהם, היעדר מקורות לטענות מהותיות, הבאת מידע חלקי או לא מעודכן.
| ||
| יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: חוסרים רבים שפשוט מושארים כפי שהם, היעדר מקורות לטענות מהותיות, הבאת מידע חלקי או לא מעודכן. | |
תוכנית חמש האצבעות (בקיצור: תוכנית האצבעות[1]) הייתה תוכנית אסטרטגית–התיישבותית שמטרתה שלטון ישראלי ברצועת עזה, באמצעות ביתור חלקיה הערביים על ידי חמש "אצבעות" – גושי התיישבות יהודיים היוצרים רצף טריטוריאלי בין הקו הירוק לים התיכון, ושליטה ביטחונית ישראלית מלאה על כלל שטחי החבל.
את התוכנית הגה אריאל שרון עוד בהיותו אלוף פיקוד דרום, והיא התבססה על תוכנית אב לאזור רצועת עזה וצפון סיני שניסח צוות מקצועי בימי ממשלת גולדה מאיר[2]. המסמך דימה את ההתיישבות היהודית שתתבצע בשתי צורות עיקריות, להכנסת "אצבעות" יהודיות לתוך הרצועה מתוך שטח ישראל. שתי צורות ההתיישבות היהודיות שהוזכרו במסמך היו - יישובים כפריים שימשיכו את שרשרת היישובים הקיימים המקיפה את הרצועה מצפון וממזרח, ומרכזים עירוניים שימוקמו כדי לשבור את רצף היישובים הפלסטיניים ולהוות גורם בעל משקל דמוגרפי. את התכנית המלאה הציג שרון ב-1971, אך קדמה לה החלטה של ממשלת גולדה מאיר ב-1970 [3] להקמת שתי היאחזויות נחל ברצועת עזה - נצרים וכפר דרום. בין תומכי ההתיישבות בחבל עזה היו השרים יגאל אלון, שהציע את תוכנית אלון המתייחסת בין היתר לעתיד שטחי חבל עזה, וישראל גלילי. ולכן, ובשונה מביהודה ושומרון, בחבל עזה נבנו היישובים על ידי ממשלת ישראל ולא על ידי גורמים עצמאיים.
התוכנית מומשה חלקית ולא קוימה למעשה. בעת מלחמת חרבות ברזל, יש שקראו לשליטה ביטחונית ישראלית על חלקים בחבל עזה, עם או בלי הקמה מחודשת של גושי התיישבות בהם.
תכנון והצגה
[עריכת קוד מקור | עריכה]להתיישבויות אלו חשיבות עליונה לעתיד המדיני של הרצועה על ידי כך שהן מפצלות את הרצועה דרומה מהעיר עזה. כמו-כן, קיימת חשיבות ביטחונית רבה לנוכחות יהודית בליבה של עזה
— יגאל אלון, כהסבר להצעתו להקמת יישובים יהודיים בחבל עזה
בי"א באייר ה'תשכ"ח, 9 במאי 1968 הציע יגאל אלון לממשלת ישראל להקים שני יישובים "בין רפיח לבין העיר עזה" – בתוך חבל עזה, במסגרת תוכנית אלון, שהציעה בין היתר להשאיר את החבל בגבולות מדינת ישראל בכל הסדר קבע לסכסוך הישראלי-פלסטיני, והייתה לעמדה בלתי רשמית של ממשלות רבות באותה התקופה. הצעתו לא התקבלה.
אלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון הציג את התוכנית ביולי 1971 לוועדת שרים לענייני התיישבות על דיונת חול עליה הוקמה מאוחר יותר נצרים.[[4]
שרון העיד כי לדעתו במיגור הטרור נחוצים שלושה מרכיבים: ניצחון צבאי, התיישבות יהודית (בין היתר, באמצעות תוכנית זו) ושיקום מחנות הפליטים.
האצבעות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתוכנית כלולות חמש אצבעות, שמטרתן לבתר את חבל עזה לארבעה חלקים. חמש האצבעות, מצפון לדרום:
- התוחמת הצפונית – גוש התיישבות הכולל שלושה יישובים בקצה הצפוני של חבל עזה, מטרתו להרחיב את "אזור אשקלון" עד לפאתי בית חאנון ומטרופולין עזה. התוחמת ישבה על שטח שלא היה חלק מרצועת עזה המקורית, עובדה שהובילה את התושבים במאבק לא לעקור אותם מבתיהם במסגרת תוכנית ההתנתקות
- מסדרון נצרים, בין העיר עזה והיישובים הסובבים אותה לאזור נחל הבשור ויישובי מרכז הרצועה. בראשית ההתיישבות הישראלית בחבל עזה לאחר מלחמת ששת הימים תוכננו באצבע שלושה יישובים, מהם עלה לקרקע רק נצרים, בקצה המערבי של האצבע. לאחר הסכמי אוסלו נשארו בשליטת צה"ל רק ציר נצרים, שנהיה ליעד לפיגועים, ונצרים עצמה, שהפכה למובלעת מבודדת. מאז ביצוע תוכנית ההתנתקות נכבשה האצבע פעמיים.
- מסדרון כיסופים נועד להפריד בין דיר אל-בלח ושאר יישובי מרכז הרצועה לח'אן יונס וסביבותיה, אך נבנו בו יישובים רק בצידו המערבי, שהיוו את יישובי צפון גוש קטיף, וכפר דרום. לאחר הסכמי אוסלו נותר מהמסדרון רק ציר כיסופים, דרך הגישה היחידה לגוש קטיף, שהיווה יעד לפיגועים.
- מסדרון סופה, בין ח'אן יונס לרפיח, תוכנן להימתח בין קיבוץ סופה לים. הוקמו בו מספר יישובים, היחיד בהם שאינו חלק ממערב האצבע הוא מורג, ועבר בו כביש 240 לרוחבו. כל יישובי האצבע היו, בעקבות היותם בחלקה המערבי, דרום גוש קטיף. הסכמי אוסלו לא הותירו בידי ישראל ציר החוצה את הרצועה בתוך האצבע, ולכן תושביה נאלצו לצאת אותה דרך ציר כיסופים שבמסדרון כיסופים.
- חבל ימית שבפתחת רפיח נועד לחצוץ בין רפיח לחצי האי סיני. הוקמו בו 15 יישובים, נוסף על העיר ימית ושדה התעופה הצבאי איתם. בעקבות הסכם השלום בין ישראל למצרים ופינוי חבל ימית ב-1982, הוקם ציר ציר פילדלפי שמטרתו למנוע פעילות טרור בין חבל עזה ומצרים. לאחר הסכמי אוסלו היה לשארית האחרונה של האצבע הדרום–מערבית, ויעד לפיגועים. אצבע זו, למעט ציר פילדלפי, אינה חלק מחבל עזה המקורי.
בספירת האצבעות, נהוג לספור את התוחמת הצפונית כראשונה ולהמשיך את הספירה מכיוון צפון, כך שאצבע חבל ימית נספרת כחמישית.
השטח הנותר
[עריכת קוד מקור | עריכה]על פי התוכנית, שאר הרצועה שאינו חלק מהאצבעות יהיה נתון לשליטה ישראלית.
יישום
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1970, במקום שעתיד להיות מרכז מסדרון כיסופים, הוקם מחדש כפר דרום – היישוב הראשון בחבל עזה לאחר מלחמת העצמאות, והיה ליישוב היהודי היחיד בחבל עד 1972. בחבל ימית הוקמו בין כיבושו במלחמת ששת הימים עד לשנה זו נאות סיני, דקלה ושדות.
תחילת יישום התוכנית (1972–1976)
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנות תחילת יישום התוכנית היה קונצנזוס בכנסת על כך שחבל עזה יישאר בשליטה ישראלית בכל הסדר עתידי,[5] קונצנזוס שכלל בין היתר את יצחק רבין, שאף קבע מזוזה בנצר חזני מאוחר יותר. בדיונים בממשלת ישראל החמש עשרה שהביאו להקמת כפר דרום, הוחלט על היותו מקרה בוחן להקמת שלוש היאחזויות נח"ל מאוחר יותר: נצרים, נח"ל קטיף ונח"ל מורג.
במרץ 1972 קיימה ממשלת גולדה מאיר דיון פגרה מיוחד על "התעמולה כנגד התיישבות יהודית בחבל עזה ופתחת רפיח והצורך הדחוף להגביר את ההתנחלות". את עמדת ממשלת גולדה מאיר ייצג השר ישראל גלילי: "המדיניות של הממשלה בזכות ההתנחלות ברורה לחלוטין. היא מדברת גם על היאחזויות וגם על ישובי־קבע. המדיניות הזאת נובעת קודם כל מן האידאולוגיה הציונית הסוציאליסטית. אנו רואים בהתנחלות כורח ביטחוני... קמו יישובים ברצועת עזה, ולא היה עליהם ערעור מצד גורמי הקואליציה, גם לא מצד הקיבוצים של מפלגת הפועלים המאוחדת". [6][2]
בתחילת מאי 1972 עבר חבל עזה מאחריות פיקוד הדרום של אריאל שרון לאחריות פיקוד המרכז של רחבעם זאבי, שפעל גם הוא להקמת היאחזויות נח"ל אותן יהיה ניתן להפוך בעתיד ליישובים אזרחיים. התנאים הטובים להתיישבות באותה תקופה הובילו לכך שבשנה זו הוקמו נצרים במסדרון נצרים ומורג באצבע סופה.[4]
בתקופה זו נבנו יישובים גם בחבל ימית, שם התצטרפו לשלושת יישוביו הראשונים גם אבשלום, נתיב העשרה, חרובית והעיר ימית, שתוכננה לגדול ולאכלס כרבע מיליון איש ולהיות עיר החוף השלישית בגודלה בישראל.
גל בנייה (1977–1980)
[עריכת קוד מקור | עריכה]מיד לאחר המהפך, בשנים 1977 עד 1980, פקד גל בנייה גדול את מערב אצבע סופה ואת חבל ימית (אצבעות 4 ו-5). אצבעות אלה היו מחוברות דמוגרפית ביניהן.
במערב מסדרון סופה נבנו היישובים בדולח, בני עצמון, שליו וגני טל.
באצבע כיסופים, כ"ב שבט ה'תשל"ז (1977), אוזרח היישוב הראשון בגוש קטיף וכלל חבל עזה – נצר חזני. מאז ביצוע תוכנית ההתנתקות מצוין יום זה כיום גוש קטיף.[7]
בחבל ימית הוקמו בתקופה שישה יישובים, למרות האיום המתמיד בפינוי, שבסוף אכן התממש. ששת היישובים הם: עצמונה, פריאל, פרי גן, תלמי יוסף, ניר אברהם וחולית. איום הפינוי המתמיד הוביל אף להקמת המאחז חצר אדר במרחב ב-1981, שפונה אף הוא.
פינוי חבל ימית (1982)
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעקבות חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים בידי מנחם בגין ב-1979, פינתה ישראל את חבל ימית ב-1982, כחלק מפינוי כל היהודים מחצי האי סיני. עקירה זו הייתה קץ קיומה של האצבע החמישית, חבל ימית, ממנה נותר רק ציר פילדלפי שהוקם כדי לא לוותר עליה לגמרי, דבר שהיה מאפשר מעבר שאינו מפוקח על ידי ישראל של עזתים למצרים ושל ארגוני טרור בין שני צידי הגבול.
גל בנייה (1982–1984)
[עריכת קוד מקור | עריכה]ממשלת ישראל התשע עשרה בראשות בגין והליכוד החלה בגל בנייה ביהודה, שומרון וחבל עזה שכלל את המשך יישום תוכנית האצבעות.
גל בנייה זה היה הגדול ביותר שידע המועצה האזורית חוף עזה, והוא הוסיף לה 7 יישובים: 2 מתוך 3 יישובי התוחמת הצפונית (אלי סיני וניסנית), ארבעה יישובים חדשים במערב אצבע סופה (גדיד, גן אור, כפר ים ורפיח ים) ואת נוה דקלים, שלא הוקם כחלק מאצבע סופה אלא בין מערבה לבין מערב מסדרון כיסופים, כמרכז התיישבותי שאיחד את היישובים לגוש יישובים – הוא גוש קטיף.[4]
הקמת נוה דקלים גם הפכה את "מערב מסדרון כיסופים" ל"צפון גוש קטיף" ואת "מערב אצבע סופה" ל"דרום גוש קטיף".
בין סיום גל הבנייה להסכמי אוסלו (1984–1993)
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר סיום גל הבנייה ועד הסכמי אוסלו, הקימה ישראל רק את היישובים פאת שדה (1989), דוגית (1991) ותל קטיפא (1992)
בשנים אלה, החזיקה ישראל רק את היישובים הקיימים, שהיו רק בצד המערבי של ארבעת האצבעות שנותרו לאחר פינוי חבל ימית. חריג יחיד לכלל זה היה כפר דרום, שהיה המשך ליישוב שעלה לקרקע במסגרת 11 הנקודות ב-1946 וננטש במלחמת העצמאות, ולכן יכל לקום רק סביב אותו אזור.
מדיניות זו של ישראל הייתה "להשאיר את הגדר פרוצה" בין חלקי החבל הערביים במקום לבתר אותם, וישראל השאירה את היישובים הישראליים כ"אי" אתני בתוך "ים" של ערבים.
הסכמי אוסלו ולאחריהם
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסכמי אוסלו (1993–1995)
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסכם אוסלו ב' בספטמבר 1995, כחלק מהסכמי אוסלו, בהם חולקו יהודה, שומרון וחבל עזה לשטחי A, B ו-C, היו נסיגה מוחלטת של ישראל מהתוכנית; מדיניותה של ישראל שלא לבנות יישובים במרכז ומזרח האצבעות, ומדיניותם של ההסכמים להשאיר בידי מדינת ישראל רק את היישובים הקיימים של חבל עזה, הובילו לכך שכל שלושת האצבעות שבתוך חבל עזה הפסיקו להתקיים. גוש קטיף, כפר דרום ונצרים, כלל היישובים היהודיים בחבל עזה, הפכו למובלעות, שעורקי החיים היחידים שלהם הם ציר כיסופים, מקטע בכביש 4 (ציר טנצ'ר) וציר נצרים, בהתאמה.
בפועל הובילו ההסדרים החדשים לביטול מסדרון סופה (האצבע הרביעית), מניעת כל אפשרות להתרחבות התוחמת הצפונית (דוגמת התרחבות מזרחית למטרופולין עזה, שהייתה מפרידה בינה ובין גוש שדרות, כפר עזה, ושאר צפון עוטף עזה), וכריתת אצבעות נצרים וכיסופים (2 ו-3 בהתאמה), והחלפתם בצירים בלבד, שקשים מאוד להגנה, שהרי כל עמדה צבאית המגנה על הציר נוגדת את ההסכמים על השטח.
תקופת אוסלו (1995–2005)
[עריכת קוד מקור | עריכה]ואכן, צה"ל נכשל במשימת ההגנה על אותם כבישים. עורקי חיים יחידיים אלה של כ-7,323 תושבי המובלעות סבלו דרך קבע מפיגועי טרור, בעיקר על הצירים. פיגועים בולטים על צירים אלו היו הפיגוע באוטובוס הילדים ורצח טלי חטואל וארבע בנותיה. בחלק ממקטעי הצירים, דוגמת צומת נצרים, היו התפרעויות טרור של עזתים באופן קבוע ואף קרבות של ממש.
לצה"ל היו מוצבים בצומת נצרים ובצומת גוש קטיף, והוא הקים את גשר מור ועבר לשיטה של פתיחת צירים בציר נצרים. למרות זאת, הפיגועים נמשכו, ושני הצמתים נהיו למקור עימותים קבוע בין צה"ל למחבלים עזתים, לפעמים בשיתוף מחבלי המשטרה הפלסטינית. המצב הביטחוני במקום החמיר אף יותר בשנות האינתיפאדה השנייה, שפרצה בשנת 2000.
בימין הישראלי הועברה ביקורת קשה לגבי התנהלות צה"ל בצירים, שהיו הדרכים היחידות פנימה והחוצה מהמובלעות: בתים ומפעלים עזתיים הצמודים לכבישים אלו הם אלו שאפשרו את קיומם של מרבית התקיפות והפיגועים על הכבישים, ובהרבה מקרים צה"ל הגיב והרס את המקרים רק לאחר מעשה, כאשר בשאר המקרים לא הרס את המבנים ששימשו מסתור למחבלים.[8]
ההתנתקות (2005)
[עריכת קוד מקור | עריכה]ערך מורחב – תוכנית ההתנתקות
בראייה כוללת, מספר הפיגועים הגדול בצירים, שהיו שטחי B ברצועת עזה בהם נדרשו ישראלים לעבור כדי להגיע למובלעות הישראליות גוש קטיף ונצרים, יצרו דיון ציבורי סביב השאלה מה הגורם לפיגועים אלה: הימין הישראלי טען שהסיבה לפיגועים היא הסכמי אוסלו, ואם הרשות הפלסטינית לא הייתה מוקמת והצירים היו נשארים בשלטון ישראלי מלא – אזי השליטה הישראלית עליהם הייתה פשוטה יותר, והפיגועים היו נמנעים. כהוכחה לטענתם ציינו בימין את הקפיצה בכמות ובאכזריות הפיגועים מאז נחתמו אותם הסכמים ועד לאותה תקופה. מנגד, טענו בשמאל כי הבעיה איננה השלטון הערבי – אלא היישובים הישראלים בחבל עזה. טענתם הייתה כי אם צה"ל ייסוג מהרצועה ויפנה את היישובים הישראלים ממנה – לא יוכלו להיות בה פיגועים נגד ישראלים, כי לא יהיו בה ישראלים. אריאל שרון, ראש ממשלת ישראל באותה תקופה, נבחר לתפקידו כשהוא מצדד בעמדת הצד הימני, ומבטיח כי "דין נצרים כדין תל אביב". בעברו אף היה אחד הדוחפים העיקריים להקמת נצרים, כ-30 שנים קודם לכן. ברם, במהלך כהונתו השתנתה תפיסתו הביטחונית, והוא עבר לתמוך בעמדת השמאל – וביצע אותה במלואה.
במסגרת הקמת ממשלת שרון השנייה ב-2003 נפגש אריאל שרון עם חבר הכנסת עמרם מצנע, מנהיג מפלגת העבודה, והלה התנה את הצטרפות מפלגתו לקואליציה בפינוי נצרים. שרון סירב, וטבע את המשפט "דין נצרים כדין תל אביב". מפלגת העבודה אכן לא הצטרפה לקואליציה.[4] עם זאת, לפי עדותו של ארנון סופר שפרסם מחקרים בנושא ה"סכנה הדמוגרפית" כהגדרתו, כבר בליל הניצחון ביקש ממנו שרון מפה ובה הצעתו "לקו ההתנתקות".[9] ואכן, עוד באותה שנה הודיע שרון בכנס הרצליה השלישי על כוונתו לפנות את יישובי חבל עזה.
בין ההתנתקות למלחמת חרבות ברזל (סוף 2005 – 2023)
[עריכת קוד מקור | עריכה]במבצע עופרת יצוקה בסוף 2008 כבשה חטיבה 401 של צה"ל את מרחב מסדרון נצרים, ובכך ביתרה את צפון הרצועה מחלקיה האחרים. בתום המבצע נסג צה"ל מהאצבע.[10]
במלחמת חרבות ברזל (2023 והלאה)
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מלחמת חרבות ברזל שפרצה ב-2023 הובילה חלקים בציבור לקרוא לחדש את ההתיישבות בחבל עזה.[11] ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו הצהיר כי ציר פילדלפי ישראל יישאר בשליטה ישראלית לאחר המלחמה,[12] שליטה שלא תסתיים בלי "לסגור את הפרצה".[13] בנוסף, במסדרון נצרים נסלל כביש 749, בצורה המצביעה על כוונה להישארות צה"לית קבועה ברצועה, כאצבע המבתרת בין צפון הרצועה לשארה.
דוגמה לחזרתה של התוכנית לשיח היא הצעה של מספר חברי כנסת ממפלגת השלטון הליכוד, בהובלת השר עמיחי שיקלי, משה סעדה, דן אילוז ובועז ביסמוט. הצעתם לא קוראת להתיישבות יהודית ברצועה ושליטה ביטחונית על כולה, אך כן כוללת פרטים הדומים לתוכנית חמש האצבעות.[14][15]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ חגי הוברמן, בחזרה לתפיסת ההתיישבות הביטחונית, באתר ערוץ 7, 8 בנובמבר 2023
- ^ 1 2 חגי הוברמן ומרים ביליג, מדיניות ממשלות ישראל כלפי ההתיישבות בחבל עזה, עמ' 245
- ^ מרים ביליג וחגי הוברמן, מדיניות ממשלות ישראל כלפי התיישבות יהודית בחבל עזה, אוניברסיטת אריאל בשומרון, עמ' 245
- ^ 1 2 3 4 חגי הוברמן, תוכנית חמש האצבעות של אריאל שרון, באתר למעשה! של מכון התורה והארץ
- ^ ליאור יעקבי, זה היה ביתם, באתר ישראל היום, 24 ביולי 2015
- ^ ישראל גלילי, דברי ימי הכנסת, דברי ימי הכנסת, ישיבה 289 של הכנסת השביעית
- ^ התיישבות
- ^ עמוס הראל, 3 חיילים נהרגו בפיצוץ טנק נוסף בנצרים, באתר הארץ, 14 במרץ 2002
- ^ ארנון סופר, כך נפל לשרון האסימון הדמוגרפי, באתר ynet, 9 בינואר 2006; ארנון סופר, שרון, דמוגרפיה, אולי אי יווני, וההתנתקות מרצועת עזה – סיפור אישי, 2014, קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה
- ^ יד לשריון - פארק לטרון, 10 שנים למבצע עופרת יצוקה, באתר פייסבוק, 27 בדצמבר 2018
- ^ חגי הוברמן, בחזרה לתפיסת ההתיישבות הביטחונית, באתר ערוץ 7, כ"ד בחשון ה'תשפ"ד, 8 באוקטובר 2023
- ^ ברוך ידיד, אלחנן מזוז, במצרים מזהירים: "כיבוש ציר פילדלפי – איום חמור על היחסים", באתר ערוץ 14, י"ג שבט ה'תשפ"ד, 23 בינואר 2024
- ^ מאיר תורג'מן, נתניהו: "לא נסיים את המלחמה בלי לסגור את הפרצה של ציר פילדלפי", באתר ynet, 13 בינואר 2024
- ^ ההצעה כוללת קריאה להקמת רצועת ביטחון לאורך גבול הרצועה, בין היתר בשטח התוחמת הצפונית, לשליטה צבאית ישראלית במסדרון נצרים ובמסדרון סופה ולהעברת האחריות על ציר פילדלפי למצרים
- ^ מתי טוכפלד, נתניהו מתמהמה, אבל בליכוד כבר מכינים תוכנית ליום שאחרי, באתר ישראל היום, 11 בינואר 2024