הסכסוך הישראלי-פלסטיני
| שיחות בין ישראל לרשות הפלסטינית, שארם א-שייח', 14 בספטמבר 2010 | ||||||
| מלחמה: הסכסוך הישראלי-ערבי | ||||||
| סוג העימות | סכסוך מתמשך | |||||
|---|---|---|---|---|---|---|
| תאריכים | 2 בנובמבר 1917 – הווה (107 שנים) | |||||
| קרב לפני |
Intercommunal conflict in Mandatory Palestine | |||||
| מקום | ארץ ישראל | |||||
| עילה | הצהרת בלפור | |||||
| תוצאה | מתמשך | |||||
| ||||||
הסכסוך הישראלי־פלסטיני (בערבית: النزاع الفلسطيني-الإسرائيلي - הסכסוך הפלסטיני־ישראלי, או القضية الفلسطينية - "הסוגיה הפלסטינית") הוא סכסוך בין תושביה היהודים של ארץ ישראל (היישוב), ובהמשך גם מדינת ישראל שהקימו לבין ערביי ארץ ישראל (פלסטינים). העמדה המקובלת היא שראשיתו של הסכסוך בהצהרת בלפור הבריטית ב-1917.[1] ואולם, יש המחשיבים שההיסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, תחילתה בשנת 1860, אז הוקמה משכנות שאננים - השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים. כך למשל נמנים באופן רשמי נפגעי פעולות האיבה, החל משנה זו. אך זאת על אף שהיהודי הראשון שנרצח בידי מתנקשים ערבים בשטחי ארץ ישראל הוא הרב אברהם שלמה זלמן צורף שנרצח בשנת 1851.
סכסוך זה בין שני חלקי האוכלוסייה היושבים בארץ ישראל, יהודים וערבים, החל לפני הקמת מדינת ישראל, והמשיך בעוז לאחריה. אף שהמונח "פלסטינים" במשמעותו המקובלת כיום לא היה בשימוש לפני הקמת המדינה – מורחבת כיום משמעות הביטוי "הסכסוך הישראלי-פלסטיני" אף לתחילתו של הסכסוך בין היהודים לערבים בארץ ישראל. והוא כולל גם את המאבק בין יהודי ארץ ישראל לבין ערביי ארץ ישראל במהלך שלהי התקופה העות'מאנית בארץ ישראל ותקופת המנדט הבריטי.
הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אף במשמעותו המורחבת כאמור, הוא למעשה לבו של הסכסוך הישראלי-ערבי הרחב יותר.
שש סוגיות עיקריות, העומדות כיום במוקד המחלוקת בין הצדדים הן - גבולות הקבע, מעמד הפליטים הפלסטינים (זכות השיבה), השליטה בירושלים ובהר הבית, חלוקת משאבי המים, ההתנחלויות והסדרי הביטחון.
במהלך השנים נעשו ניסיונות רבים ליישוב הסכסוך, כגון תהליך השלום הישראלי-פלסטיני. מרבית ההצעות ניסו לקדם פתרון קבע אשר כרוך ביצירת אוטונומיה פלסטינית (למשל תוכנית האוטונומיה) או מדינה פלסטינית לצד מדינה יהודית עצמאית (עד 1948) או לצד מדינת ישראל (אחרי הקמתה), הידוע כפתרון שתי המדינות. פתרון אחר שהוצע ליישוב הסכסוך הוא "פתרון מדינה אחת" שלפיו כל ארץ ישראל המערבית כולל רצועת עזה ויהודה ושומרון תהפוך למדינה דו לאומית, תוך שליטה מוגברת של אחד הצדדים או שלטון שוויוני. הניסיונות לא צלחו בשל חילוקי דעות בתחומים רבים על אופי הפתרון וכן בשל אי אמון הדדי בין הצדדים. מאפיין בולט בסכסוך הוא גילויי הטרור הקשים מהצד הפלסטיני, אשר קיימים כמעט לכל אורכו של הסכסוך. הלחימה מבוצעת על ידי צבאות סדירים, כוחות צבאיים למחצה, תאי טרור ויחידים. הסכסוך הוביל לאורך השנים למספר רב של הרוגים בקרב האוכלוסייה האזרחית בשני הצדדים.
גורמים בינלאומיים בולטים מעורבים בניסיונות לפתרון הסכסוך. שני הגורמים העיקריים המעורבים במשא ומתן הם ממשלת ישראל וארגון אש"ף, קודם הקמת הרשות הפלסטינית, והרשות מאז הקמתה. מתווכים בין הצדדים נציגות בינלאומית המכונה הקוורטט לענייני המזרח התיכון אשר מורכב מנציגים מארצות הברית, רוסיה, האיחוד האירופי והאו"ם.
הסכסוך ידע עליות ומורדות והגיע לשיאו לאחר מתקפת הפתע של חמאס על ישראל, מתקפה שהובילה למלחמת חרבות ברזל.
החל מ-1996
[עריכת קוד מקור | עריכה]במאי 1994 נסוג צה“ל מכל ריכוזי האוכלוסייה הפלסטינים ברצועת עזה והעביר את השליטה באוכלוסייה והמרחב שבה התגוררה לרשות הפלסטינית שזה עתה הוקמה. בינואר 1996 הסיגה ישראל את כוחותיה מהאזורים המאוכלסים ביהודה ושומרון - המרחב הכלול בשטחי A ו-B. ב-20 בינואר נערכו בחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית, וזמן קצר לאחר מכן בוטלו המִנהל האזרחי והממשל הצבאי, באזורי A ו-B והוחלפו במנגנון התיאום והקישור. מינואר 1996 עת בוצעה ההיערכות מחדש בחברון, נמצאים למעלה מ-90% מהאוכלוסייה הפלסטינית ביו“ש תחת שליטה פלסטינית.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ערך מורחב – היסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני
תקופות
[עריכת קוד מקור | עריכה]על ציר הזמן, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כחלק מהסכסוך היהודי-ערבי, נחלק לשבע תקופות, שונות מהותית זו מזו:
- תקופת השלטון העות'מאני, שבה ראו ערביי ארץ ישראל את עצמם כחלק מהשטח הערבי הכולל הנתון לשליטת האימפריה. סכסוכים באותה תקופה היו על רקע דתי ולא על רקע לאומי.
- תקופת המנדט הבריטי, שבה היו שני הצדדים לסכסוך כפופים לשלטון המנדט הבריטי מטעם חבר הלאומים על "פלשתינה-(א"י)". בתקופה זו, לא כל שכן בתקופות קודמות, לא נעשה שימוש במונח "סכסוך ישראלי-פלסטיני" והוא כונה בפי כל "הסכסוך היהודי-ערבי" בארץ ישראל.
- התקופה שבין הכרזת מדינת ישראל לבין מלחמת ששת הימים, שבה היו הצדדים לסכסוך בשלוש ישויות מדיניות נפרדות: מדינת ישראל, רצועת עזה בשליטתה של מצרים והגדה המערבית שסופחה לירדן.
- התקופה שממלחמת ששת הימים ועד הסכמי אוסלו, שבה נמצאים הצדדים לסכסוך, בכל שטחה של ארץ ישראל בשליטתה של מדינת ישראל.
- התקופה מהסכמי אוסלו ועד האינתיפאדה השנייה (ספטמבר 2000), שבה קיימת מדינת ישראל ולצידה ישות מדינית, הרשות הפלסטינית.
- התקופה מתחילת האינתיפאדה השנייה ועד יישום תוכנית ההתנתקות (קיץ 2005), שבה נסוגה ישראל באופן חד-צדדי מרצועת עזה.
- 2005 עד היום: השתלטות ארגון החמאס על רצועת עזה ב-2007 והעימותים בין ישראל לחמאס – מבצע עופרת יצוקה, מבצע עמוד ענן, מבצע צוק איתן, מבצע שומר החומות, מבצע עלות השחר מבצע מגן וחץ ומתקפת הפתע על ישראל ב-2023. הרשות הפלסטינית פעלה בנפרד מחמאס.
סוגיות שנויות במחלוקת
[עריכת קוד מקור | עריכה]העמדות המתוארות לעיל הן הרשמיות של הצדדים ואולם שני הצדדים אינם עשויים כמקשה אחת. גם אצל הישראלים וגם אצל הפלסטינים קיימים גופים פשרניים וקיצוניים, יוניים ונציים.
בישראל יש הרואים את הפלסטינים כמי שמתכננים את כיבושה המלא של ארץ ישראל ואת טענותיהם הרשמיות כאסטרטגיה זמנית - תוכנית השלבים של אש"ף. הם מביאים כהוכחה לכך את עליית החמאס, שאמנתו מחייבת מרחב איסלמי מן הירדן לים, את ספרי הלימוד הפלסטיניים שמדינת ישראל נעדרת ממפותיהם, את הפיגועים בתוך הקו הירוק, ואת דבריהם של המנהיגים הפלסטינים כמו נאום השלבים. מאידך, יש פלסטינים הסבורים שישראל אינה מעוניינת באמת בהסדר, אלא בכל השטח מן הים התיכון ועד הירדן ואף למעלה מכך, עד גבולות ההבטחה. הם מביאים כהוכחה את הרחבת ההתנחלויות בימי שלטון השמאל, את הטענה שתמיד הייתה זאת ישראל שכבשה שטחים במדינות ערב, את כניסת צה"ל לערים הפלסטיניות בזמן האינתיפאדה, וכן ציטוטים של אנשי ימין ודת ישראלים בזכות ארץ ישראל השלמה וטרנספר.
בשל ריבוי הקולות והפרשנויות, עצם השאלה לגבי הדרישות האמיתיות של הצד השני היא עמדה פוליטית שעליה חלוקים רבים בישראל, אך גם ברשות הפלסטינית.
סוגיות הליבה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ירושלים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
סוגיית שייכותה של העיר ירושלים והאתרים הקדושים לדתות השונות. חלק מרכזי הוא השליטה בהר הבית, ששני הצדדים טוענים לריבונות בו. נושא זה רגיש מאוד לשני הצדדים. כמו כן, ישראל לא רואה בשכונות הישראליות במזרח ירושלים התנחלויות אלא שכונות של ירושלים כאחיותיהן במערב העיר.
גבולה של ירושלים היא סוגיה רגישה במיוחד בשל כך ששני הצדדים טוענים לבעלות על העיר. ישראל טוענת כי העיר לא אמורה להיות מחולקת וצריכה להישאר מאוחדת תחת שליטה ישראלית. הפלסטינים טוענים לבעלות על חלקי העיר לפי גבולות 4 ביוני 1967.
משרדי הממשלה, הכנסת ובית המשפט העליון, ממוקמים בחלקה המערבי של העיר החדשה מאז שנת 1949. במלחמת ששת הימים שחררה מדינת ישראל את מזרח ירושלים והחילה עליו את ריבונותה. בשנת 1980 נחקק "חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל" אשר הכריז בסעיף 1: "ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל".
במהלך פסגת קמפ דייוויד ופסגת טאבה אשר נערכו בשנים 2000 ו-2001, ארצות הברית הציעה תוכנית בה החלקים בהם מתגוררת אוכלוסייה ערבית בירושלים יכללו בהסכם העתידי כחלק מהמדינה הפלסטינית, בעוד שהחלקים בהם מתגוררת אוכלוסייה יהודית בירושלים יישארו בידי ישראל. כל העבודות הארכאולוגיות תחת הר הבית יערכו בשיתוף פעולה בין ממשלת ישראל והרשות הפלסטינית. שני הצדדים, קיבלו את ההצעה באופן עקרוני, אף על פי שבסופו של דבר שתי הפסגות נכשלו.
בישראל קיים חשש לשרידותם של המקומות הקדושים ליהודים ולשמירת זכויות הפולחן הדתי לבני כל הדתות אם יעברו לשליטה פלסטינית, כך למשל, ב-1996 במהלך בנייה בלתי חוקית בהר הבית[2]- מסגד אורוות שלמה, חפרו הפלסטינים כ־12,000 טון מילויים רוויי עתיקות ושפכו אותם לנחל קידרון. בשנת 2000, המון פלסטיני השתלט על קבר יוסף אשר נחשב קדוש גם ליהודים וגם למוסלמים, בזז ושרף את המבנה והפך אותו למסגד.
ישראל, לעומת זאת, חסמה לעיתים נדירות בלבד את הגישה למקומות הקדושים בפני הדתות האחרות. סוכנויות הביטחון הישראליות מנהלות מעקב אחר גורמים קיצוניים פנימיים ובעבר אף עצרה תכנון לפגיעה בהר. כתוצאה מכך לא היו כמעט אירועים רציניים באזור זה במהלך עשרים השנים האחרונות. יתרה מזאת, ישראל העניקה אוטונומיה כמעט מלאה לוקף על הר הבית.
ישראל הביעה דאגה בדבר ביטחונם של תושביה אם שכונות ירושלים יעברו לשליטה פלסטינית. ירושלים מהווה יעד עיקרי לטרור מאז שנת 1967. בעבר התבצע ירי לעבר שכונות יהודיות שונות מן האזורים בהם מתגוררת אוכלוסייה ערבית. אם האזורים הללו יהיו חלק ממדינה פלסטינית, הקרבה לשטחי האוכלוסייה הערבית תהווה איום על ביטחונם של תושביה היהודים של העיר.
הפלסטינים הביעו בעבר את דאגתם מכך שהמקומות הקדושים לנוצרים ולמוסלמים נמצאים תחת שליטה ישראלית. הם מציינים מספר התקפות אשר התרחשו במסגד אל-אקצא משנת 1967 על ידי גורמים יהודים קיצוניים, שרפה קשה אשר הוצתה על ידי נוצרי בשנת 1969 והרסה את האגף הדרומי, וכן את הגילוי בשנת 1981 של מנהרות עתיקות מתחת למבנה המסגד אשר ארכאולוגים מוסלמים סבורים שגרמו להחלשת יציבות מבני רחבת מסגד אל אקצא.
בעיית הפליטים וזכות השיבה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפלסטינים דורשים פתרון של בעיית הפליטים של 1948 ו-1967, פיצויים על ידי ממשלת ישראל, ואת זכות השיבה. ישראל אינה מוכנה ליישוב פליטים בשטחה אלא רק בשטחי הישות הפלסטינית שתקום, ומסרבת לקחת אחריות להיווצרות בעיית הפליטים.
מדינת ישראל וגורמים בינלאומיים דורשים כי במסגרת משא ומתן להשגת שלום צודק ובר קיימא תועלה גם תביעה בשם כ-900,000[3] פליטים יהודים ממדינות ערב ואיראן להכרה והם יפוצו בגין הלאמת רכושם על ידי ממשלות מדינות ערב לרבות רכוש שהיה בבעלות הקהילות היהודיות, כתמיכה בתביעה זו נחקק החוק לשמירה על זכויותיהם לפיצוי של פליטים יהודים יוצאי ארצות ערב ואיראן, התש"ע-2010.
מספר הפלסטינים אשר גורשו או ברחו מישראל לאחר הקמתה הוערך בשנת 1949 בכ-711,000. משום שההגדרה של אונר"א לפליטים הפלסטינים כוללת את כל צאצאי הפליטים, בניגוד להגדרה של נציבות האו"ם לפליטים שאיננה מעניקה זכויות פליט לצאצאי פליטים. על פי אונר"א, נכון ל-2015, מספר הפליטים הרשומים עומד על כ-5.15 מיליון[4]. רוב האנשים הללו נולדו מחוץ לישראל אך הם טוענים לזכות שיבה לארץ ישראל. גורמים פלסטינים אשר השתתפו לאורך השנים בתהליך המשא ומתן מול ישראל, אשר הבולט בהם היה יאסר ערפאת, התעקשו על העיקרון לפיו לפליטים הפלסטינים הזכות לחזור אל המקומות שם חיו לפני 1948 ולפני 1967, ותיקפו את תביעתם בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם ובהחלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם.
גורמים פלסטיניים ובינלאומיים שונים העלו לאורך השנים מספר טענות בדבר הצדקת מתן זכות השיבה לפליטים הפלסטינים:
- גורמים שונים, בהם ההיסטוריונים החדשים, ציינו כי הפליטים הפלסטינים נרדפו או גורשו מארץ ישראל כתוצאה מפעולות של ההגנה, של הלח"י ושל האצ"ל.
- נקודת המבט המסורתית הישראלית לפיה המנהיגים הערבים עודדו את התושבים הפלסטינים לברוח מארץ ישראל גם כן שנויה במחלוקת בקרב ההיסטוריונים החדשים, אשר במקום זאת הציגו ראיות המעידות על כך שהמנהיגים הערבים הורו לאוכלוסייה הערבית הפלסטינית להישאר באזור.
- יש החושבים כי חוק השבות הישראלי אשר מעניק אזרחות לכל יהודי באשר הוא יהודי חוטא באפליה כלפי האוכלוסייה הישראלית אשר איננה יהודית, ובמיוחד כלפי האוכלוסייה הפלסטינית, משום שהם אינם יכולים להגיש בקשה לאזרחות ישראלית והם אינם רשאים לחזור למקום ממנו הם גורשו או עזבו.
- הבסיס המשפטי העיקרי לסוגיה זו היא החלטה 194 של האו"ם, אשר התקבלה בשנת 1948 וקובעת כי "...הפליטים אשר ברצונם לשוב לבתיהם ולחיות בשלום יורשו לעשות זאת במועד המוקדם ביותר האפשרי מבחינה מעשית, בעבור רכושם של אלה אשר יעדיפו לא לעשות כן ישולמו פיצויים לפי עקרונות המשפט הבין-לאומי וכי ישולמו פיצויים בעבור רכושם של אלה אשר יעדיפו לא לעשות כן ועבור אובדן או פגיעה ברכוש לפי עקרונות המשפט הבינלאומי, אשר צריכים להתבצע על ידי הממשלות או הרשויות האחראיות." החלטה מס' 3236 שהתקבלה בשנת 1974 קבעה מחדש כי אין להעביר את זכותם של הפלסטינים לחזור לבתיהם או לרכוש אשר ממנו הם גורשו או אשר עזבו וקוראת להחזרתם". החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם מאשרת את נחיצות "השגת הסדר צודק לבעיית הפליטים", עם זאת, החלטה 242 איננה מציינת בפירוש כי "הסדר צודק" חייב או צריך להיות כולל את זכות השיבה הפלסטינית.
יש ישראלים המוכנים להתפשר בנושא בעיית הפליטים, באמצעים שונים כגון מתן פיצויים כספיים כפי שהוצעו על ידי אהוד ברק בפסגת קמפ דייוויד בשנת 2000. אחרים, עם זאת, התנגדו לכך. הטענות הנגדיות הנפוצות ביותר הן:
- ממשלת ישראל טענה כי בעיית הפליטים נגרמה, במידה רבה, כתוצאה מסירובן של כל הממשלות הערביות מלבד ירדן להעניק אזרחות לערבים-הפלסטינים אשר מתגוררים בתוך אותן המדינות. גורם זה הוביל להיווצרות רוב מקרי העוני והבעיות הכלכליות של הפליטים, על פי מסמכי משרד החוץ הישראלי.
- בעיית הפליטים הפלסטינים מנוהלת על ידי רשות נפרדת מפליטים אחרים, כלומר, על ידי אונר"א ולא על ידי נציבות האו"ם לפליטים. רוב האנשים אשר מזהים עצמם כפליטים פלסטינים היו משתלבים במדינה הנוכחית בה הם גרים ולא היו שומרים על סטטוס הפליטים אם היו קיימות ישויות נפרדות.
- הפליטים הפלסטינים נהנים מיחס מועדף על פני שאר הפליטים ברחבי העולם בשל העובדה שהם זוכים לרשת את מעמד הפליט חרף העובדה שנולדו לאחר המלחמה. לטענת ישראל היחס המפלה לטובה בא על חשבונה.
- לגבי מוצא הפליטים הפלסטיניים, הגרסה הרשמית של ממשלת ישראל היא כי במהלך מלחמת העצמאות הוועד הערבי העליון וארצות ערב עודדו את הפלסטינים לברוח, על מנת שהכוחות הצבאיים יוכלו להביס את המדינה היהודית ביתר קלות, או שהם עשו זאת על מנת לברוח מהקרבות מתוך פחד. הנרטיב הפלסטיני הוא כי הפליטים גורשו ונושלו מרכושם על ידי מיליציות יהודיות ועל ידי הצבא הישראלי, בהתאם לתוכניות אשר גובשו עוד לפני המלחמה. הסיבות להגירתם של הפליטים הפלסטינים בשנת 1948 עדיין נמצאות במחלוקת בקרב ההיסטוריונים.
- משום שאף אחד מ-900,000 הפליטים היהודים שרובם נאלצו לברוח ממדינות ערב בעקבות מעשי אלימות אשר כוונו כלפיהם, לא פוצה או הורשה לחזור למולדתו במדינות בהם הם נהגו לגור לפני כן - תקדים אשר לפיו נקבע למעשה כי האחריות לשלב את הפליטים היא של האומה אשר קולטת אותם.
- אף על פי שישראל מוכנה לקבל את הטענה בדבר זכותם של הפליטים הפלסטינים לחזור למדינה פלסטינית לכשתקום, ישראל עומדת על כך שחזרתם לתוך שטחי מדינת ישראל תסכן את יציבות המדינה וכי נהירה של פליטים פלסטינים תוביל למעשה להשמדתה של מדינת ישראל, ולכן אינו ישים.
התנחלויות ביהודה, שומרון ורצועת עזה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפלסטינים דורשים את הפסקת הבנייה בהתנחלויות[5] ופינוין. ישראל מוכנה לדון על פינוי חלק מההתנחלויות אך מתנגדת בתוקף לפגיעה בגושי ההתנחלויות ובבקעת הירדן. בפועל, מאז הסכמי אוסלו כמות המתנחלים הוכפלה ונבנו מאחזים שונים, שגם עליהם מתרעמים הפלסטינים.
בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים, ובעיקר במהלך תהליך השלום בשנות התשעים, ישראל בנתה מחדש יישובים אשר הוחרבו ב-1948 וב-1929 וכמו כן הקימה התנחלויות חדשות רבות באזורי יהודה, שומרון ורצועת עזה. בהתנחלויות הללו גרים נכון ל-2016 כ-421,400 איש. רוב ההתנחלויות ממוקמות בחלק המערבי של יהודה ושומרון, ואילו התנחלויות אחרות ממוקמות בעומק השטח ליד יישובים פלסטינים ומשקיפות על הערים הפלסטיניות.
עד 2005 סוגיית ההתנחלויות הישראליות בגדה המערבית וברצועת עזה סומנה על ידי התקשורת הבינלאומית ועל ידי גורמים פוליטיים בינלאומיים רבים (לרבות ארצות הברית, בריטניה, והאיחוד האירופי) כמכשול מהותי בדרך לפתרון הסכסוך בדרכי שלום. גורמים אלו ציינו גם כי ההתנחלויות הישראליות הן בלתי חוקיות לפי המשפט הבינלאומי, יתר על כן, בית הדין הבינלאומי לצדק וארגוני זכויות האדם בינלאומיים וישראליים רואים את ההתנחלויות כבלתי חוקיות. אף על פי כן, ישראל מערערת על מחלוקת זו. אף על פי שסוגיה זו נמצאת גם במחלוקת בקרב מספר רב של חוקרים ופרשנים, הפולמוס לא שינה את השקפת הקהילה הבינלאומית וארגוני זכויות האדם.
עד שנת 2006, התגוררו 267,163 ישראלים באזורי יהודה ושומרון (לא כולל מזרח ירושלים שסופחה לישראל) שמעבר ל"קו הירוק". הקמת והרחבת ההתנחלויות בגדה המערבית וברצועת עזה סומנו על ידי מועצת הביטחון של האו"ם במספר החלטות כהפרות של אמנת ז'נבה הרביעית. האיחוד האירופי וכן העצרת הכללית של האומות המאוחדות רואים את ההתנחלויות כבלתי חוקיות. המצדדים בהתנחלויות מצדיקים את חוקיותן באמצעות נימוקים אשר מתבססים על סעיף 2 ו-49 של אמנת ז'נבה הרביעית, כמו גם החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם. ברמה המעשית, טיעוני הנגד אותם מעלים הפלסטינים הם שההתנחלויות משתמשות במשאבים הנדרשים לערים הפלסטיניות, כגון קרקע, מים, ומשאבים אחרים, וכן, כי עצם קיומן של ההתנחלויות בגדה המערבית אינו מאפשר לפלסטינים לנוע בחופשיות בכבישים המקומיים בשל שיקולים ביטחוניים.
בשנת 2005 יושמה במלואה תוכנית ההתנתקות החד צדדית של ישראל, צעד אותו יזם ראש ממשלת ישראל אריאל שרון. במהלך תוכנית ההתנתקות כל תושביה היהודים של רצועת עזה פונו וכל בנייני המגורים נהרסו.
לאורך השנים מגוון מתווכים אשר היו מעורבים בתהליך המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים, הציעו במסגרת ההסכמים השונים מידה מסוימת של פתיחות לכך שישראל תמשיך להחזיק בחלק קטן מההתנחלויות בגדה המערבית. פתיחות זו מבוססת על מגוון רחב של שיקולים, כגון, הרצון האמיתי למצוא פשרה טריטוריאלית בין הישראלים לפלסטינים, העמדה הישראלית אשר גורסת כי היא צריכה לשמור על חלק מהקרקעות וההתנחלויות בגדה המערבית כאזור חיץ במקרה של תוקפנות עתידית, ועמדת ישראל לפיה ההתנחלויות הן חלק לגיטימי מישראל, משום שהם נבנו בהיעדר הסדר דיפלומטי, ולכן הם לא הפרו כל הסכם.
נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש ציין כי הוא לא מצפה שישראל תחזור באופן מוחלט לגבולות 1949 משום ש"קיימת מציאות חדשה בשטח כיום". אחת מהצעות הפשרה העיקריות אשר הובאו מצד ארצות הברית במהלך הקדנציה של ביל קלינטון הייתה כי ישראל תמשיך להחזיק במספר התנחלויות בגדה המערבית, במיוחד גושי ההתיישבות הגדולים ליד גבולות 1967. בתמורה, הפלסטינים יקבלו מספר זיכיונות על קרקעות שונים באזורים אחרים של מדינת ישראל. מרבית המתנחלים אולם לא כולם מסרבים לדון ברעיון זה.
האמנה הלאומית הפלסטינית, שהיא המסמך המכונן של אש"ף, שוללת השארת יהודים בשטחם ודורשת כי השטח הנמסר להם ינוקה מיהודים, למעט יהודים שיוכלו להוכיח זיקה למקום לפני 1918, בחברון למשל. (האמנה הפלסטינית מציינת כי רק יהודים שגרו בארץ לפני 1917 יורשו להישאר בה).
ביטחון
[עריכת קוד מקור | עריכה]הפלסטינים תובעים נסיגה ישראלית מכל השטחים שנכבשו ב-1967. ממשלות ישראל האחרונות הודיעו כי הן מוכנות לוותר רק על חלק מהשטחים, מוכנות העולה בקנה אחד עם החלטה 242 של מועצת הביטחון, ללא גושי ההתנחלויות ובקעת הירדן. התייצבות גבולה של מדינת ישראל על הקו הירוק מתווה מדינה שרוחב מותניה 14 ק"מ, ושכל תשתיותיה הביטחוניות והאזרחיות במישור ושפלת החוף פגיעות באופן שאינו עולה בקנה אחד עם תביעתה של ישראל לגבולות בני הגנה[6] - מהעקרונות המנחים את תפיסת הביטחון של ישראל.
ירי תלול מסלול ובכינון ישיר על ידי חמאס מרצועת עזה, לפני ההתנתקות וביתר שאת לאחריה, המשתק את כל דרומה ומרכזה של ישראל הוא המחשה לתרחיש דומה העלול להתרחש מכיוון יהודה ושומרון.
ולכן ישראל תובעת המשך שליטה ביטחונית בשטחי יהודה ושומרון בהינתן כל הסדר.
ישראל לעיתים דורשת את הריבונות על בקעת הירדן בין השאר משום תביעתה לגבולות בני הגנה מפני סכנת התקפה ממזרח.
מעמד בינלאומי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בהסכמי פריז (שהיוו את הפרק הכלכלי בהסכמי אוסלו) סוכם על כך שישראל תשלוט במעברי הגבול בין השטחים הפלסטיניים עם ירדן ומצרים וזאת כתוצאה מדרישתה של ישראל בתמורה לכך שהשטחים הפלסטינים יהוו יחידה כלכלית אחת עימה (מצב אליו שאפו הפלסטינים על מנת להקל על הייצוא והיבוא שלהם כמו גם על גביית המיסים).
הפלסטינים דורשים שהמדינה הפלסטינית העתידית תכיל טריטוריה רציפה אשר תשבור את הרצף הטריטוריאלי של מדינת ישראל. במסגרת הסכמי הביניים אליהם הגיעו הצדדים בהסכם אוסלו א', הרשות הפלסטינית קיבלה שליטה אזרחית וביטחונית מלאה בערים (שטחי A), בעוד שהאזורים הכפריים עברו להיות תחת שליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית ושליטה ביטחונית של כוחות הביטחון הישראלים (שטחי B) או תחת שליטה ישראלית מלאה (שטחי C). בהמשך ישראל בנתה כבישים עוקפים נוספים על מנת לאפשר לישראלים לחצות אזורים בעייתיים מבלי להיכנס לערים הפלסטיניות. האזורים אשר נמצאים תחת שליטת הרשות הפלסטינית הם רבים ואינם רציפים. השטחים השתנו לאורך הזמן בשל תהליך המשא ומתן בין הצדדים אשר התנהל בהמשך וכלל בין השאר את הסכם אוסלו ב', הסכם ואי, והסכם שארם א-שייח'.
ההשתלטות של חמאס על רצועת עזה וההפרדה בינו לבין הרשות הפלסטינית גורמת לבעיות בנושא זה.
לטענת הפלסטינים, המציאות הנוכחית בה הטריטוריות שבשליטתם מופרדות, גורמת לכך שהקמת מדינה פלסטינית בת-קיימא איננה אפשרית ובנוסף לכך מצב זה איננו מספק את צרכיו הביטחוניים של העם הפלסטיני.
חלוקת המשאבים
[עריכת קוד מקור | עריכה]לשם היתכנותה של מדינה בת קיימא הפלסטינים דורשים "מדינה בעלת מרחב אדמה הולם, עם רציפות גאוגרפית, ובעלת יכולת לקלוט את כלל אזרחיה, בהם גם פליטים... תהיה לה שליטה מלאה במקורות המים שלה, בגבולותיה, בעלת יכולת לפתח כלכלה עצמאית משלה"[7].
במזרח התיכון, מים שאינם מהתפלה הם משאב במחסור המחריף משנה לשנה. חלק גדול מהמים שישראל שואבת מקורם בשני אקוויפרים (שכבות סלע תת-קרקעית המשמשת כמאגר מים) הנמצאים לאורך הקו הירוק. חלוקת השימוש במקורות המים הללו היא סלע מחלוקת עיקרי. משום שחלק מהבארות אשר משמשים לשאיבת המים נמצאים בשטחי הרשות הפלסטינית, יש טענה בינלאומית השוללת את החוקיות של השימוש במשאבי המים הללו לצרכים ישראלים. המצדדים בזכותה של ישראל לנצל את מימי שני האקוויפרים לצרכיה מציינים שכ-40 מלמ"ק (מיליון מטר מעוקב) בשנה מהמים הנשאבים על ידי ישראל מסופקים לגדה המערבית ומהווים כ-77% מאספקת המים של הפלסטינים בגדה המערבית. הצריכה הישראלית של מקורות המים הללו נמצאת בירידה קלה מאז 1949, אולם ישראל עדיין צורכת את מרבית המים הללו: בשנות החמישים ישראל צרכה 95% ממשאבי המים באקוויפר המערבי, ו-82% ממשאבי המים באקוויפר הצפוני. אף על פי שהשאיבה ממקורות המים הללו אשר התבצעה לפני 1967 התבצעה בצד הגבול הישראלי (באותה העת), מקור משאבי המים הללו הוא באגן ניקוז מי-תהום אשר שוכן גם בגדה המערבית וגם בישראל. עד 1999, המספרים הללו ירדו ל-82% ו-80% בהתאמה.
במסגרת ההסכם אוסלו ב', שני הצדדים הסכימו לשמור על "ניצול הכמויות הקיימות של המשאבים." ובשל כך, הרשות הפלסטינית נתנה את הסכמתה לשאיבת מים על ידי ישראל באזור השרון והשומרון הגובלים בקו הירוק. ישראל התחייבה בהסכם זה לספק מים לתעשייה הפלסטינית, וכמו כן הסכימה לאפשר לפלסטינים לבצע קידוחים באקוויפר המזרחי. פלסטינים רבים טוענים מנגד שהסכם אוסלו ב' היה אמור להיות זמני ולא היה מיועד להישאר בתוקף למעלה מעשור לאחר מכן.
בעיית מים חמורה ביותר קיימת ברצועת עזה הנמצאת באזור חצי מדברי שרק חלק קטן מאקויפר החוף נמצא בשטחו. המלחת מי בארות עקב שאיבת יתר מאז יישום הסכמי אוסלו כמו גם הידרדרות חמורה של הצנרת מאז בשל חוסר טיפול (בעיה הקיימת גם ביהודה ושומרון) גורמת למחסור הולך ומחמיר במים הנדרשים לרצועת עזה.
הסכם אוסלו העניק לרשות הפלסטינית את הזכות לחקור ולבצע קידוחים של גז טבעי, דלק ונפט בשטחה ובמים הטריטוריאליים אשר נמצאים בשטחה.
סוגיות נוספות אשר שנויות במחלוקת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הכרה במדינה פלסטינית - הפלסטינים מעוניינים בהקמת מדינה עצמאית לחלוטין, בעלת כל הסממנים המאפיינים מדינה ריבונית, בישראל מעדיפים גוף ריבוני מפורז עם פחות סמכויות מאשר למדינה.
- הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית וזכותה להתקיים - הפלסטינים לא מכירים באופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית וביהדות אינם מכירים כלאום אלא כדת[8]. נטען כי בכירים ברשות הפלסטינית ואש"ף כולל משרדי החינוך והתקשורת הפלסטיניים מטיפים להשמדת ישראל[12]. במסגרת הסכמי אוסלו עם אש"ף, התחייבה הרשות הפלסטינית לבטל את האמנה הפלסטינית הקוראת לחיסולה של ישראל, אך לטענת הימין הישראלי לא עשתה זאת.
- גדר ההפרדה - הפלסטינים דורשים שגדר ההפרדה תוקם על הקו הירוק ולא בשטח שנכבש במהלך מלחמת ששת הימים, אותו הם רואים כשלהם. לטענת ישראל, הפלסטינים מתנגדים לכל בנייה של גדר בינם לבין ישראל, וטענתם זו היא לצורכי תעמולה. בפורומים משפטיים, ישראל מציגה את הגדר כ"מכשול ביטחוני זמני".
- ההסתה - ישראל דורשת שהרשות תפסיק הסתה ועידוד טרור נגדה[13].
- המעבר הבטוח - מעבר יבשתי מיהודה ושומרון לעזה שיהווה תחליף לרצף טריטוריאלי. ישראל והפלסטינים מסכימים עקרונית למעבר יבשתי, אך חלוקים על הדרך, בדבר הבקרה על המטענים והנוסעים ועל סוג הנוכחות הישראלית במעבר, מרבית הדרישות כוללות הקמת קו רכבת או כביש שיחבר בין יהודה ושומרון לרצועת עזה.
- ארגוני הטרור - ישראל דורשת את הפסקת האלימות נגדה ואת פירוק ארגוני הטרור כתנאי להסדר הקבע, הפלסטינים מסרבים לפרקם עד שישראל תקיים את הצד שלה בהסכם, לטענתם.
- בעיית האסירים - ישראל מחזיקה אסירים רבים, חלקם מהתקופה שלפני חתימת הסכם אוסלו, שהשתתפו בפיגועים נגד ישראלים ונמצאים בכלא זמן רב. הפלסטינים ובני משפחות האסירים דורשים לשחררם.
- הפסקת פעילות צה"ל ביהודה שומרון וחבל עזה - הפלסטינים דורשים יציאה מוחלטת של צה"ל מיהודה, שומרון וחבל עזה והפסקת הסיכולים הממוקדים. ישראל רואה בסיכולים מהלך הגנתי ומוכנה לצאת רק ממרכזי הערים.
- פירוז המדינה הפלסטינית - ישראל דורשת שהפלסטינים יחזיקו רק גוף משטרתי (ולא צבאי) אחד עם נשק קל (אקדחים לשוטרים, ולא רובים לחיילים) במספרים קטנים ככל האפשר.
- נמל ימי ונמל תעופה - הפלסטינים דורשים נמל ימי בעזה ונמל תעופה ללא פיקוח ישראלי. ישראל מסרבת, על מנת למנוע מעבר נשק ומחבלים.
- מעברי גבול - הפלסטינים דורשים מעברים בפיקוחם, בגבולות עם ירדן ומצרים. ישראל מסרבת, כדי למנוע מעבר נשק ומחבלים.
הצעות בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראו גם קטגוריה:יוזמות שלום לסכסוך הישראלי-פלסטיני
- ועדת פיל
- תוכנית החלוקה
- תוכנית אלון
- הסכמי אוסלו
- היוזמה הישראלית (המתווה האזורי לשלום) של בני אלון
- תוכנית הקנטונים
- מדינה דו-לאומית ומתן אזרחות מלאה לכלל תושבי יהודה ושומרון (הקרוי פתרון המדינה האחת)
- ערי מדינה בקונפדרציה עם ירדן
- היפרדות חד-צדדית, כגון תוכנית ההתנתקות
- מסמך קהיר
- יוזמת השלום הערבית
- תוכנית ההרגעה של נפתלי בנט
- יוזמת ז'נבה
- תוכנית ההכרעה[14]
- אמנת חמאס קוראת לפתרון הסכסוך בעזרת ג'יהאד
- תוכנית הטרנספר
- התמקדות ב"ניהול הסכסוך" - מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון[15].
- תוכנית השלום של טראמפ
- תוכנית האמירויות הפלסטיניות של המזרחן ד"ר מרדכי קידר
- הצעת מכון טרומן משנת 2020 למפה אופטימלית במסגרת פתרון שתי המדינות
מיתוסים
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך הסכסוך, החלו החברות בצדדים לסכסוך להאמין במיתוסים הנוגעים לסכסוך. למיתוסים, אף שיש להם גרעין של אמת, ישנו מרכיב בדיה משמעותי, המביא להתגבשות השיח הציבורי וההאמנות של הציבור ומקבלי ההחלטות. שתי החברות, הישראלית והפלסטינית, מתלכדות סביב המיתוסים, ואלה הפכו לחלק משמעותי מההאמנות שלהן.
בחברה הפלסטינית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בחברה הישראלית
[עריכת קוד מקור | עריכה]ביחס לתוכנית ההתנתקות, רווח בקרב הציבור הישראלי "מיתוס סינגפור", הישראלים מאמינים שההתנתקות הייתה מהלך של רצון טוב שהעניק לפלסטינים הזדמנות לשגשג ואף "להפוך את עזה לסינגפור". המסר הדידקטי במיתוס מבקש לראות בתוצאות תוכנית ההתנקות אישוש לסברה לפיה הפלסטינים אינם מעוניינים בשלום, אלא מנצלים כל הזדמנות על-מנת להסלים את הסכסוך. בפועל, ההתנתקות בוצעה כמהלך חד-צדדי ובמנותק מההסכמים המדיניים שקדמו לו, ומבלי תיאום מול הרשות הפלסטינית בראשות עבאס. ההתנתקות נתפסה בציבור הפלסטיני, בהתאם, כהישג למאבק המזוין של תנועת החמאס, על פני דרך המשא ומתן של אש"ף והרשות, והחלישה את התמיכה בדרך זו בהתאמה. ההיסטוריון שאול אריאלי מסביר כי בתנאים אלו, ניצחון חמאס בבחירות ברצועה היה צפוי, וכי ישראל אף הקלה על חמאס את העבודה בסנקציות שהטילה על הרשות, שהותירו את אנשיה בלא יכולת להתמודד מול חמושי הארגון האסלאמי.[16] אריאלי סבור כי מטרתה של ההתנתקות הייתה ליצור בידול בין רצועת עזה לבין הגדה המערבית, על-מנת לאפשר בבוא העת את התנאים לסיפוח הגדה המערבית.
עלות כלכלית
[עריכת קוד מקור | עריכה]לפי דו"ח של קבוצת המחקר "Strategic Foresight Group", עלות הקונפליקט במזרח התיכון בין השנים 1991–2010 עומדת על 12 מיליארד דולרים. הדו"ח חישב את עלות התמ"ג של המדינות במזרח התיכון על ידי השוואת התמ"ג הנוכחי לתמ"ג הפוטנציאלי ההיפותטי בעת שלום. משמעותו הדבר היא שאילו היו שלום ושיתוף פעולה בין ישראל לבין מדינות ערב, משנת 1991 ההכנסה הממוצעת לנפש בישראל הייתה כמעט מוכפלת והייתה עומדת על 44,000 דולרים עד לשנת 2010, במקום 23,000 דולר ב-2009[17]. עבור הפלסטינים ההכנסה הממוצעת לנפש הייתה עומדת על 2,400 דולר עד לשנת 2010 במקום 1,220 דולר[18].
לעלות עקיפה זו יש להוסיף את העלויות הישירות של הלחימה (כלי נשק, שימוש בתחמושת, משכורות לחיילים וכדומה).
אבדות
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאורך השנים, עשרות אלפי בני אדם נהרגו ממלחמות ומפיגועים. על פי מאמר מאת גונאר היינסון ודניאל פייפס, שפורסם ב-"Front Page Magazine.com" ב-8 באוקטובר 2007, מתוך כ-51,000 אבדות מאז 1950, כ-32,000 נגרמו בלחימה בין מדינות ערב לישראל, וכ-19,000 כתוצאה ישירה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מתוך אלה, מספר הקורבנות הערביים מגיע לכ-35,000 ומספר הקורבנות היהודיים ל-16,000.
- האינתיפאדה הראשונה אשר נמשכה החל מה-9 בדצמבר 1987 עד שנת 1993 גבתה 164 הרוגים מצד ישראל, ו-1,491 הרוגים פלסטינים[19].
- האינתיפאדה השנייה אשר נמשכה החל מה-28 בספטמבר 2000 עד שנת 2005 גבתה 1,115 הרוגים מצד ישראל. באותה תקופה נהרגו 2,952 פלסטינים[20].
- במתקפת הפתע על ישראל ספגה ישראל 1,145 הרוגים וכ-2,500 פצועים. המתקפה הובילה לפתיחת מלחמת חרבות ברזל, שבה נהרגו אלפי מחבלים פלסטינים ועשרות אלפי אזרחים פלסטינים.
שפה וסיקור באקדמיה ובתקשורת
[עריכת קוד מקור | עריכה]סיקור הסכסוך הישראלי-פלסטיני לוקה לעיתים קרובות בהטיה בטרמינולוגיה, כך נטען[21]. פיטר ביינארט אף הציע שיש דפוס של "הונאה לשונית ותרבות של יופמיזם אורווליאני" בסיקור הסכסוך[22]. למעשה, לכל צד יש את קבוצת מילות התיאור המועדפת עליו. במחקר שנעשה על משדרי חדשות של התקשורת הבריטית על האינתיפאדה השנייה התגלתה העדפה לפרספקטיבה הישראלית; הסברים היסטוריים, האופי הצבאי של הסכסוך, והשקפתם של הפלסטינים כי הם נלחמים נגד כיבוש, לרוב הושמטו. המילה "כיבוש", אינה בשימוש בכלי התקשורת המרכזיים של ארצות הברית, והפכה כמעט לטאבו[21].
מצד שני, יש המחזיקים בדעה הפוכה; בנוסף לערוצי ההסברה הישראלית, שמטרתה להתמודד עם יחסי ציבור שליליים למדינה, ישנם גם ארגונים פרו-ישראליים פרטיים רבים, בהם Camera, Flame, Honest Reporting, מבט לתקשורת פלסטינית, Canary Mission והליגה נגד השמצה הטוענים כי דיווחים רבים מעוותים נגד ישראל, והמונח פאליווד (הלחם פלסטינים-הוליווד) הומצא על ידם כהגדרה של תעמולה במסווה תיעוד, במכוונה להשמיץ את ישראל[23].
איכות הסיקור התקשורתי של הסכסוך הערבי-ישראלי, כמו גם המחקר והוויכוחים בקמפוסים באוניברסיטאות, הפכו יעד לניתוח ומחקר אינטנסיביים. בהקשר לנעשה בקמפוסים ואוניברסיטאות, ארגונים כמו קמפוס ווטש מדווחים מקרוב ומוקיעים את מה שהם רואים כעמדות "אנטי ישראליות". במקביל, נעשו ניסיונות להשתיק כמה מבקרים בעלי שם רב על מדיניות ישראל בשטחים, בהם טוני ג'אט, נורמן פינקלשטיין, ג'וזף מסאד, נדיה אבו אל-חאג' וויליאם רובינסון. מבקרי ישראל מואשמים באופן תדיר באנטישמיות.
מחקרים ישראליים טענו כי סיקור העיתונות הישראלית הוא ברובו שמרני, ומשקף בעיקרו את ראייתם של הממסד הפוליטי והצבאי, כשהטיות דומות צוינו בדיווח הפלסטיני[24]. תמר ליבס, שכיהנה כראש החוג לתקשורת באוניברסיטה העברית בירושלים, טענה כי ישראלים העובדים כעיתונאים ומוציאים לאור "רואים את עצמם כשחקנים בתנועה הציונית, ולא כגורמים חיצוניים ביקורתיים"[25].
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]- המאבק הפלסטיני במכירת קרקעות ליהודים
- יחסי הרשות הפלסטינית–ישראל
- הנרטיב הדואלי (הסכסוך הישראלי-פלסטיני)
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- שמואל כ"ץ, אדמת מריבה - מציאות ודמיון בארץ ישראל, הוצאת כנרת זמורה ביתן
- ג'ואן פיטרס, מאז ומקדם - מקורות הסכסוך היהודי ערבי על א"י, הוצאת הקיבוץ המאוחד
- אמנון לין, אגרת בכחול לבן מס' 2 - האמת על מהות האיבה הערבית הבלתי מתפשרת עם זכות הקיום של מדינת ישראל יהודית דמוקרטית, הפורום לחשיבה מדינית על שם ד"ר ראובן הכט, חיפה.
- אמנון לין, בטרם סערה - יהודים וערבים בישראל בין תקוות לאכזבות, הוצאת קרני, 1999
- בני מוריס, קורבנות - תולדות הסכסוך הציוני-ערבי 2001-1881, הוצאת עם עובד, 2003
- יחזקאל רחמים ודניאל בר-טל (עורכים), רק על הסכסוך לדבר ידעתי - סוציאליזציה לסכסוך בחברה הישראלית-יהודית. מכון וולטר לבך לחינוך לדו-קיום, אוניברסיטת תל אביב, 2006
- אייל ארליך, הודנה - הרפתקה מדינית, הוצאת אריה ניר, 2006
- בני מוריס, מדינה אחת, שתי מדינות: ישראל ופלסטין, הוצאת עם עובד, 2012
- שאול אריאלי, גבול בינינו וביניכם, הסכסוך הישראלי פלסטיני והדרכים לישובו, עליית הגג - ידיעות ספרים, 2013
- ניר ברעם, הארץ שמעבר להרים, תל אביב: עם עובד, 2016
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- שלמה סבירסקי, מחיר הכיבוש - נטל הסכסוך הישראלי-פלסטיני: תמונת מצב 2012, בהוצאת מרכז אדוה
- מסמכים הקשורים לתהליך השלום(הקישור אינו פעיל, 22.10.2021), באתר משרד החוץ
- מירון בנבנישתי, כך הפכה ישראל למדינה דו-לאומית, באתר הארץ, 23 בינואר 2010
- רון שלייפר, מאוסלו לעופרת יצוקה 15 שנה של לוחמה פסיכולוגית פלסטינית בהוצאת מרכז אריאל לחקר תקשורת וביטחון, תשע"א - 2011
- כבר לא מדברים על שלום | ד"ר ליאור להרס, ד"ר דרור מרקוס, פרופ' דן מיודובניק, פרופ' שאול שנהב, פרופ' תמיר שפר, 2022
- ארכיון אסף פרסומים סביב הסכסוך הישראלי-פלסטיני., בספרייה הלאומית
- אודי דקל, "הרשות הפלסטינית משחקת במגרש הנורמליזציה", 23 באוגוסט 2023, המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ שאול אריאלי, גבול בינינו ובינכם, ידיעות ספרים, ספרי עליית הגג, 2013
- ^ הכנסת מרכז מחקר ומידע, עבודות חפירה בהר הבית, 18 במרץ 2001
- ^ אמנון רובינשטיין, הפליטים האחרים
- ^ באתר אונרא
- ^ דני רובינשטיין, הכלכלה הפלסטינית: פרנסה זה פרנסה, לא פוליטיקה, באתר כלכליסט, 1 בדצמבר 2008
- ^ יעקב עמידרור, דרישותיה של ישראל לגבולות בני-הגנה, בתוך גבולות בני-הגנה תנאי הכרחי לביטחון ישראל, המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, ירושלים, 2005, עמ' 24
- ^ אחמד קריע לציפי לבני בועידת אנאפוליס
- ^ סעיף 20 באמנה הפלסטינית: "הצהרת בלפור ונוסח המנדט ומה שנבע מהם ייחשבו בטלים. טענות הקשר ההיסטורי או הרוחני של היהודי לפלסטין אינן עולות בקנה אחד עם אמיתות ההיסטוריה, או עם מרכיבי המדינה במשמעותם האמיתית. היהדות כדת שמימית (דהיינו של התגלות) איננה לאומיות בעלת מציאות עצמית, וכמו כן אין היהודים עם אחד, שלו אישיותו העצמית, אלא הם אזרחים במדינות שבהן הם מצויים"
- ^ הטלוויזיה הפלסטינית לילדים: הערים חיפה, יפו, לוד, רמלה, עכו - "ערים כבושות", הטלוויזיה הפלסטינית לילדים: ישראל היא "פלסטין" שמחכה להשתחרר, הטלוויזיה הפלסטינית מעניקה פרס ע"ס 100 דולר עבור הכחשת קיומה של ישראל אתר מבט לתקשורת פלסטינית
- ^ ראו גזיזת פאות של יהודים בתוכנית ברשות השידור הפלסטינית ' אתר חדשות העולם הערבי
- ^ הטלוויזיה הפלסטינית: "היהודים הם אויבי אללה והאנושות - הירגו בהם!", שהידים ואסירים מחבלים הם מקור גאווה עבור הפלסטינים אתר מבט לתקשורת פלסטינית
דרשת יום שישי בטלוויזיה הפלסטינית (21.9.2001), דרשת יום שישי בטלוויזיה הפלסטינית:היהודים צאצאי הקופים והחזירים ראויים למוות, אתר ממרי - ^ מבט לתקשורת הפלסטינית] פרסם בעבר כי רשות השידור הפלסטינית משדרת תכנים הרואים בשטחי ישראל כולה את "פלסטין הכבושה"[9] ומעודדים גזענות[10], אלימות וטרור נגד יהודים[11]
- ^ ערוץ 7, שב"כ: הרוצח הושפע משידורי ההסתה, באתר www.inn.co.il
- ^ בצלאל סמוטריץ', תוכנית ההכרעה: המפתח לשלום נמצא בימין, השילוח, 6, ספטמבר 2017
- ^ דוד וינברג, עיקרי התכנית המדינית-ביטחונית של המכון לשנת 2019 - "עוצמה בשעת מבחן", השילוח, גיליון 15, יוני 2019
- ^ ziv, "מיתוס סינגפור" מונע מהישראלים להבין את הגורמים ל-7 באוקטובר | ד"ר שאול אריאלי, באתר תלם, 2024-02-28
- ^ Conflict costs Israelis, Palestinians dear: study by Reuters, January 20, 2009
- ^ Excerpts on the report on the ‘Cost of Conflict in the Middle East’ by Strategic Foresight Group, January 2009
- ^ נתוני הרוגים באינתיפאדה הראשונה, באתר בצלם
- ^ מסד נתוני הרוגים והריסות בתים, באתר בצלם
- ^ 1 2 ג'וליאנה טיריפלי, תקשורת ושלום במזרח התיכון: תפקיד העיתונות בישראל-פלסטין, עמ' 24
- ^ פיטר ביינארט, ג'ורג' אורוול והכיבוש ה'דמוקרטי' של ישראל של הגדה המערבית, באתר הארץ, 12 בפברואר 2014
- ^ רות אגלש, ישראלים קוראים לה 'שירלי טמפר'. פלסטינים קוראים לה גיבורה., באתר וושינגטון פוסט, 19 בדצמבר 2017
- ^ דניאל בר-טל ואלעאי אלון, תפקיד האמון בפתרון סכסוכים: המקרה הישראלי-פלסטיני ומעבר, עמ' 324
- ^ יונתן מנדל, איך להפוך לעיתונאי ישראלי, באתר London Review OF BOOKS, 6 במרץ 2008
תוכניות, מהלכים מדיניים והסכמים בין ישראל למדינות ערב | ||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| ||||||||||||||
| ||||||||||||||
| ||||||||||||||
| ||||||||||||||
| ||||||||||||||