The Now That's What I Call Music Book

עטיפת הספר

אני עושה הפסקה קצרה מהביקורות הרגילות כדי לסקר ספר שיצא בחודש שעבר (אוקטובר, 2014) בבריטניה - "The Now That's What I Call Music Book" (כותבים: פיט סלבי, אנדי הילינד ולואיז ווארד). הספר מסקר את שלושים שנות הוצאת סדרת האוספים הותיקה והטובה בעולם - "Now That's What I Call Music". הסדרה ראתה אור לראשונה ב-1983 והפרק האחרון שלה יצא החודש (נובמבר, 2014) והוא נושא את המספר 89!
במקביל הסדרה התפשטה גם לשאר העולם וגרסאות מקומיות של "Now" יצאו בעוד 20 מדינות, כולל בארצות הברית, שבמשך תקופה ארוכה, עד סוף הניינטיז, התנגדה לאוספים (הפרק האחרון שיצא שם הוא Now 52, באוקטובר האחרון) וגם בישראל, כאן ראה לאחרונה הפרק ה-20 של הסדרה, בהוצאת הליקון.
הספר בעל ה-240 עמודים מתמקד רק בסדרה הבריטית. הוא מתחיל בראיון עם הטייקון הבריטי ריצ'רד ברנסון, האיש של המותג Virgin, שחטיבת התקליטים שלה פיתחה את האוסף החלוצי. הוא מספר בראיון איך עד אז הוצאת ה-Now הראשון אוספי להיטים היו כוללים בדרך כלל רק שניים שלושה להיטים וכל השאר היו פילרים והחזון שלהם היה לעשות אוסף של להיטים מתחילת האוסף ועד סופו. זה נראה לנו בסיסי מאוד היום, אבל בעידן ההוא, כשהמטרה של חברות התקליטים בחו"ל היתה למכור בעיקר סינגלים, אוסף שכזה היה רעיון בלתי נתפס. ההצלחה של Now הביאה לפריחה בשוק האוספים הבריטי ועד היום המדינה הזאת מובילה בהוצאת חוד החנית של אוספים מכל הסוגים בעולם.
כל פרק של Now יצא על תקליט כפול או קסטה או דיסק או מיני-דיסק או בכמה פורמטים ביחד (תלוי בתקופה). כל פרק כולל כ-40 קטעים והאוספים האלו יוצאים שלוש פעמים בשנה - באיסטר, בקיץ ולפני הכריסטמאס. כל אוסף כזה נותן תמונה של מה היה פופולארי בארבעת החודשים שקדמו להוצאתו, ללא הבדלי סגנון - פופ, רוק, ראפ, דאנס, ג'אנגל, טריפ הופ, טראנס, זה לא משנה מה, אם שיר הצליח באותה תקופה - הוא מצא את עצמו בדרך ל-Now.
מכיוון ש-Now רצה כבר 89 פרקים, בערך כל בריטי גדל על הסדרה הזאת במשך תקופה כזאת או אחרת ובבריטניה יש פתגם עממי שאומר ש"Everybody Remembers Their First Now", סוג של שאלה שצצה בשיחות בארים ובשיחות נוסטלגיות אחרות. הפתגם הזה מתנשא גם על עטיפת הספר הזה וכיאה אליו - כל פרק ופרק הסדרה מסוקר - החל מצילום עטיפתו, דרך תאריך הוצאתו, סיקור קצר של האירועים החדשותיים מהתקופה שהאוסף יצא וגם פרטי טריוויה על כל פרק ופרק. בין סיקור הפרקים יש עוד כל מני סטטיסטיקות נחמדות על סדרת האוספים הזאת ותתי הסדרות שיצאו לה.

דוגמה לאיך שסיקור הפרקים נראה בספר

כפריק של הסדרה הזאת (יש לי את כל 85 מתוך 89 הפרקים שיצאו לה ולשאלת המיליון דולר - ה-Now הראשון שלי הוא מספר 17 מ-1990), חומר קריאה כזה הוא סוג של חגיגה. משהו להתקנא בו ורק לחלום שבישראל ייצא אי פעם ספר דומה שסוקר את תחום האוספים מכל כיוון שהוא.
התעמקתי בספר הזה למעלה מחודש ודרכו אפשר להבין הרבה מאוד לא רק על כל פרק ופרק, אפשר ללמוד גם על פוליטיקות בין חברות תקליטים ועל תופעות והתפתחויות בעולם המוסיקה. הדבר הכי רלוונטי להיום, אולי, הוא ההעלמות הגיטרות, הרוק והאלטרנטיבה מן המיינסטרים. החל משנת 2011 קטעים כאלו כבר לא מופיעים בכלל בסדרה, שמתיימרת לייצג את מה שקורה בעולם המצעדים והלהיטים באותו הרגע. במקומם יש בעיקר קטעי פופ ודאנס ומעט מאוד מוסיקה שחורה. זה נשמע קצת זקן להגיד שהולך ופוחת הדור, אבל ב-Now הראשון כיכבו הקיור, מייק אולדפילד, מאדנס, דוראן דוראן, ג'נסיס וסימפל מיינד וב-Now 88 (האחרון שמסוקר בספר) אנחנו נתקלים בכל מני יוצאי אקס פקטור ודומיהם כמו אלה הנדרסון, ליטל מיקס ואריאנה גראנדה. נכון, גם בפרק 88 יש קטעים מצויינים, אבל ללא ספק משבר עובר על עולם המוסיקה.

The Now That's What I Call Music Book, כתבו: פיט סלבי, אנדי הילינג ולואיז ווארד, הוצאת Simon and Schuster, 2014

תודה למשפחתי היקרה שקנתה לי את הספר בבריטניה

גארי ניומן, הופעה בתל אביב

גארי ניומן הופיע הערב (10.2.14) במועדון הבארבי בתל אביב. המקום היה כמעט מלא, בעיקר באנשים שגדלו עליו: מחובבי ניו ווייב בתחילת שנות השלושים שלהם, דרך בוגרי הפינגווין שנושקים את ה-50 ועד לכמות יוצאת דופן של אנגלים עם כרס באירוע בישראל.
ניומן, אולי בן 56, אבל מתרוצץ על הבמה כמו טינאייג'ר ונותן הופעה מרשימה. הוא שר חומרים שלו מכל הקריירה, עם דגש על התקופה הגותית והתעשייתית שלו. הוא שר גם את הלהיטים, כולל ביצוע פּאנקי ל-Cars, ביצוע מרגש ל-Are Friends Electric בהדרן וביצוע מושלם ל-I Die: You Die. הסאונד היה מעולה, התאורה אדירה והקהל טיפ-טופ. שווה.

את גארי ניומן אפשר למצוא בשלושה אוספים שכבר סוקרו כאן: בחזרה לפינגווין 2, Shine On The 80's vol. 3 ו-השירים הטובים של שנות ה-80.